עַל לֶחֶם גָּמוּר שֶׁהוּא מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן מְבָרְכִין לְפָנָיו הַמּוֹצִיא, וּלְאַחֲרָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן[1]. (דִּין פַּת הַבָּאָה בְּכִסְנִין יְבוֹאַר בְּסִימָן מ"ח) (קס"ז ר"ח).
לחם גמור – שהוא אפוי כמו שרגילים לאפות לחם, ועשוי כדי לשבוע ממנו, ועוד פרטי דינים.
חמשת מיני דגן – חיטה, שעורה, כוסמין, שיפון, שיבולת שועל.
המוציא – לחם מן הארץ.
ברכת המזון – דיני ברכת המזון מתבארים בסימן מד.
פת הבאה בכיסנין – לחם שאינו עשוי כדי לשבוע אלא כדי לנשנש, ואינו מתאים להיות המאכל העיקרי בסעודה, אם מפני מתיקותו, או מפני המרקם שלו, אין מברכים עליו המוציא וברכת המזון, אלא לפניו בורא מיני מזונות כמו שיתבאר בסימן מח סעיפים א-ב, ולאחריו ברכה אחת מעין שלוש כמו שיתבאר בסימן נא סעיפים ז-ח. המשמעות המילולית של המושג 'באה בכיסנין' אינה ברורה, והפירושים השונים יתבארו בסימן מח סעיף ב.
יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בֵּין נְטִילַת יָדַיִם לְהַמּוֹצִיא[2], אֲבָל מֻתָּר לוֹ לַעֲנוֹת אָמֵן עַל אֵיזֶה בְּרָכָה שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ. וּשְׁהִיָּה כְּדֵי הִלּוּךְ כ"ב אַמּוֹת, אוֹ מִבַּיִת לְבַיִת, אֲפִלּוּ הִלּוּךְ מְעַט, וְכֵן אִם דִבֵּר מַה שֶּׁאֵינוֹ לְצָרְכֵי הַסְּעוּדָּה, מִקְרֵי הֶפְסֵק. וּבְדִיעֲבַד אִם הִפְסִיק לֵית לָן בָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא עָשָׂה אֵיזֶה מַעֲשֶׂה בֵּינְתַיִם, אוֹ שֶׁהִפְלִיג בִּדְבָרִים, דְּאָז הֲוֵי הֶסַּח הַדַּעַת וְצָרִיךְ נְטִילָה שֵׁנִית (עיין לקמן סימן מ"ב סעיף כ"ב) [קס"ו].
שלא להפסיק – שלא לצורך.
בין נטילת ידים להמוציא – אחרי שבירך על נטילת ידים, אבל בין נטילת ידים לברכת על נטילת ידים חמור יותר, ואסור להפסיק כלל, אפילו במילה אחת.
מותר לו לענות אמן – שטעם איסור ההפסק הוא שלא להסיח את הדעת מן הסעודה, כדי שהידים יישארו שמורות.
כדי הילוך כב אמות – כ12 שניות.
מבית לבית – מחדר לחדר.
מעט – עצם ההליכה מבית לבית נחשבת כהפסק
לית לן בה – אין לנו עם זה בעיה. ואינו צריך ליטול ידים פעם נוספת.
מעשה – דבר שדורש ריכוז ומסיח את דעתו משמירת ידיו.
הפליג בדברים – שוחח שיחה שלמה והתעכב זמן רב לפני שהתיישב ליד השולחן.
הסח הדעת – ובמקרה כזה, אפילו באמצע הסעודה, אם קם מהשולחן והלך למקום אחר ולא נזהר לשמור ידיו, כגון שהפליג בדיבור, צריך ליטול ידיו פעם נוספת, כמו שיתבאר בסימן מב סעיף כב
נטילה שניה – בלי ברכה כמבואר שם.
עיין לקמן – דין ישן, מתפלל, או יוצא לשירותים באמצע הסעודה.
הערות:
- בתנאי החיים של היום, קשה ליטול ידיים באותו חדר שבו אוכלים, ואפשר לסמוך על הפוסקים שסוברים שהליכה מחדר לחדר, וכן הפסקה לצורך הסעודה אינה הפסק. וכן בכל מקרה שיש אילוץ להפסיק, כגון שיש הרבה מסובים שצריכים להמתין לבוצע שיברך על הלחם, מותר להפסיק כפי הצורך בשהייה, אבל יזהר שלא ידבר.
בּוֹצֵעַ הַפַּת בְמָּקוֹם הַמֻּבְחָר שֶׁבּוֹ, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַבְּרָכָה. וְהַמֻּבְחָר הוּא מָקוֹם הַקָּשֶׁה[3], שֶׁשָּׁם נֶאֱפָה הֵיטֵב, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁכְּנֶגֶד הַמִּתְבַּקֵּעַ, כִּי בְּמָקוֹם שֶׁמַּתְחִיל לֶאֱפוֹת נִדְחֶקֶת הָעִסָּה עַד שֶׁמִּתְבַּקֵּעַ הַצַּד שֶׁכְּנֶגְדּוֹ. אַךְ זָקֵן שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לֶאֱכֹל פַּת קָשָׁה, יִבְצַע בְּמָּקוֹם הָרַךְ. וּמִהְיוֹת כִּי אֵין לְהַפְסִיק בִּשְׁהִיַּת הַחִתּוּךְ בֵּין בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא לַאֲכִילָה, עַל כֵּן חוֹתֵךְ מְעַט סְבִיב הַפַּת כְּעֵין טַבַּעַת, בְּעִנְיָן שֶׁאִם יֶאֱחוֹז בַּפְּרוּסָה, תַּעֲלֶה כָּל הַכִּכָּר עמּן. שֶׁאִם לֹא כֵּן חָשִׁיב כִּפְרוּסָה, ואֲנַן בָּעֵינָן שֶׁיְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא בְּעוֹד שֶׁהַפַּת שָׁלֵמָה[4], וִינִיחֶנָּהּ מְחֻבֶּרֶת לַפַּת וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, וְאַחַר שֶׁסִּיֵּם הַבְּרָכָה יַפְרִידֶנָּה, כְּדֵי שֶׁתִּכְלֶה הַבְּרָכָה בְּעוֹד שֶׁהַפַּת שָׁלֵם. וְכֵן כְּשֶׁבּוֹצֵעַ מִכִּכָּר שֶׁאֵינָהּ שְׁלֵמָה, לֹא יַחְתֹּךְ לְגַמְרֵי קֹדֶם הַבְּרָכָה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה יוֹתֵר גָּדוֹלָה. וּבְשַׁבָּת לֹא יַחְתֹּךְ כְּלָל בַּכִּכָּר עַד אַחַר הַבְּרָכָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַכִּכָּרוֹת שְׁלֵמוֹת מַמָּשׁ (עַיֵן לְקַמָּן סִימָן ע"ז סָעִיף י"ז) וְגַם בַּחֹל אִם היִא עֻגָה דַּקָּה, יְבָרֵךְ קֹדֶם הַבְּצִיעָה, כֵּיוָן שֶׁאֵין שְׁהִיָּה בִּשְׁבִירָה.
ששם נאפה היטב – והוא המובחר שבפת, והוא גם המקום שבו הפת התחיל להיאפות.
כנגד המתבקע – מול המקום שבו הלחם נבקע ואיבד מעט את צורתו בעקבות האפייה.
נדחקת העיסה... – אם הבצק ממשיך לתפוח מחמת חום התנור, הוא כבר לא יכול לתפוח בצורה אחידה, כי המקום האפוי מונע ממנו להתפשט לשם, ואז הבצק בוקע לעצמו מקום ממול המקום האפוי.
יבצע במקום הרך – כי מבחינתו זה המובחר. אבל אדם רגיל, אפילו שמחבב את הרך יותר, יש לו לבצוע מן המקום הקשה.
שהיית החיתוך – לחפש היכן נכון לחתוך, ולחתוך את כל החיתוך.
חותך מעט סביב הפת – שחצי עבודה כבר תהיה עשויה.
בעניין – החיתוך צריך להיות שטחי מספיק כדי...
יאחוז בפרוסה – יחזיק את המקום שהתחיל לפרוס בידו.
תעלה כל הככר – שאר הככר נשאר מחובר לפרוסה, ואינו מתנתק ונופל.
אנן בעינן – אנחנו צריכים, כך היא המצוה לכתחילה.
אחר שסיים הברכה – ולא תוך כדי הברכה.
יותר גדולה – שכך היא מצוה מן המובחר לברך על הגדול, וכמו שיתבאר בסעיף ח.
שלמות ממש – בשבת יותר חשוב שיהיו שלמות, כי חובה לבצוע על שתי ככרות שלמות דוקא, ולכן לא לוקחים סיכון לכתחילה שיחתוך אולי עמוק מדי והככר כבר לא יעלה עם הפרוסה וייחשב כפרוסה. אך נוהגים גם בשבת לסמן סימון כלשהו במקום שבו אמורים לבצוע, כדי שלא יצטרך לחפש את המקום אחרי הברכה, כמבואר בסימן עז סעיף יז.
לֹא יִבְצַע פְּרוּסָה קְטַנָּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּצַר עַיִן. וְלֹא פְּרוּסָה יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה, לְפִי שֶׁנִּרְאֶה כְּרַעַבְתָן. וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹכֵל לְבַדּוֹ. אֲבָל אִם אוֹכֵל עִם הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם וְצָרִיךְ לִתֵּן מִן הַפְּרוּסָה לְכָל אֶחָד כַּזַּיִת, מֻתָּר לִבְצוֹעַ כְּפִי מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ. וּבְשַׁבָּת אֲפִלּוּ אִם אוֹכֵל לְבַדּוֹ, מֻתָּר לִבְצוֹעַ כְּפִי מַה שֶׁצָּרִיךְ לְכָל הַסְּעוּדָּה, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַׁבָּת, לְהַרְאוֹת חֲבִיבַת סְעוּדַּת שַׁבָּת שֶׁחָפֵץ לֶאֱכֹל בָּהּ הַרְבֵּה[5]. יֵשׁ לֶאֱכֹל אֶת הַפְּרוּסָה שֶׁבָּצַע עָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל פַּת אַחֶרֶת, וְהוּא מִשּׁוּם חִבּוּב מִצְוָה, כֵּיוָן שֶׁבֵּרַךְ עָלֶיהָ. וְטוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתֵּן מִמֶּנָּהּ לְנָכְרִי אוֹ לִבְהֵמָה וָעוֹף.
יבצע – אחרי שסיים לברך את ברכת המוציא, הוא פורס פרוסה מהלחם כדי לאכול מיד.
צר עין – קמצן.
כביצה – גודל של ביצת תרנגולת.
אוכל עם הרבה בני אדם – והוא מחלק לכולם מן הלחם שהוא מברך עליו.
מן הפרוסה – שהרי עליה הוא בירך.
כזית – גודל של זית ממוצע, שזה הכמות המינימלית שיש לה שם 'אכילה'.
כפי מה שצריך לו – יחתוך חתיכה גדולה של לחם, וממנה יחתוך חתיכות לשאר האוכלים עימו.
מותר... – ואין הדבר נראה כרעבתנות, ואפילו מצוה לעשות כן, מפני כבוד השבת.
לאכול – לסיים לאכול.
חבוב מצוה – שיאכלנה לתיאבון, כשהוא עדיין רעב.
ממנה – מן הפרוסה שבירך עליה, שאין זה כבוד לברכה.
קֹדֶם שֶׁיְבָרֵךְ יִתֵּן שְׁתֵּי יָדָיו עַל הַפַּת, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן י' אֶצְבָּעוֹת כְּנֶגֶד י' מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בַּפַּת: לֹא תחֲרוֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר, כִּלְאַיִם, לֶקֶט, שִׁכְחָה, פֵּאָה, לֹא תַחְסוֹם, תְּרוּמָה, מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, חַלָּה. וְלָכֵן יֵשׁ י' תֵּבוֹת בְּבִרְכַּת הַמּוֹצִיא וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק עֵינֵי כֹּל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ, וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה, וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק וְיִתֵּן לְךָ. וּכְשֶׁיֹּאמַר אֶת הַשֵּׁם, יַגְבִּיהַּ אֶת הַלָּחֶם[6]. וּבְשַׁבָּת יַגְבִּיהַּ שְׁתֵּיהֶן. וִיבָרֵךְ בְּכַוָּנָה, וִידַקְדֵּק לְהוֹצִיא הֵיטֵב אֶת הַה"א שֶׁל הַמּוֹצִיא. וְיִתֵּן רֶוַח קְצָת בֵּין תֵּבַת לֶחֶם לְתֵבַת מִן, שֶׁלֹּא לְהַבְלִיעַ אֵת הַמֵּ"ם. וּלְאַחַר הַבְּרָכָה יֹאכַל מִיָּד[7] כִּי אָסוּר לְהַפְסִיק בֵּין הַבְּרָכָה לִתְחִלַּת הָאֲכִילָה[8] אֲפִלּוּ לַעֲנִיַּת אָמֵן. וְיֵשׁ לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בְּלִי הֶפְסֵק[9] (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן נ' סָעִיף ה).
יתן שתי ידיו על הפת – יגע בלחם בשתי ידיו ובכל עשר אצבעותיו.
התלויות בפת – שצריך להיזהר בהם בתהליך עשיית הלחם.
לא תחרוש בשור ובחמור – דברים כב י. ודיני איסור זה מתבארים בסימן קעה סעיפים א-ו.
כלאים – שלא לזרוע שני מינים מעורב, שנאמר 'שדך לא תזרע כלאים' (ויקרא יט יט). והתבאר קצת בסימן קעד.
לקט, שכחה, פאה – דברים שצריך לשייר לעניים ממה שגדל בשדה, פאה היא פינה בשדה שאין קוצרים אותה, לקט הם שיבולים בודדים שנושרים תוך כדי הקציר, ושכחה היא אלומה של תבואה שנשכחה בשדה כשאספו את כל האלומות לגורן, שנאמר (ויקרא כג כב, וכעין זה שם יט ט) 'ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם', ונאמר (דברים כד יט) 'כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה'. מצוות אלו אין נוהגים היום אפילו בארץ ישראל, כיון שלא משתלם לעניים לצאת לשדה וללקוט שיבולים, ולא הצטוונו להשאירם לבעלי חיים אלא לעניים.
לא תחסום – אסור למנוע מבעלי החיים לאכול מהתבואה בשעה שהם עושים בה מלאכה, כמו שנאמר (דברים כה ד) 'לא תחסום שור בדישו'. ודינים אלו מתבארים בסימן קפו.
תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני – הפרשות שונות שצריך להפריש מן היבול בארץ ישראל לפני שמותר לאוכלה, ואין נוהגים באירופה, ולכן לא ביארם הקיצור שולחן ערוך. ואם ירצה ה' נבאר את הלכותיהם בהרחבה בסדר לימוד המיועד לחודש אדר ראשון בשנה מעוברת.
חלה – התבאר בהרחבה בסימן לה.
תיבות – מילים.
עיני כל אליך ישברו – תהלים קמה טו. 'עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו'.
ארץ חיטה ושעורה – 'וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש' (דברים ח ח).
ויתן לך – 'האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש' (בראשית כז כח).
בכוונה – יחשוב על מה שהוא אומר.
הה"א של המוציא – להראות שהוא יודע שנפסקה ההלכה שאומרים 'המוציא' ולא 'מוציא', על אף שהיו חכמים שפקפקו בכך.
כי אסור להפסיק – לכתחילה אפילו בשהייה, בלי לדבר.
אפילו לעניית אמן – אפילו אם שומע אדם אחר שמברך את אותה הברכה שהוא בירך, וכן כתב הקיצור שולחן ערוך גם בסימן קלה סעיף ו.
ועיין לקמן – מה נחשב הפסק בין הברכה לאכילה אפילו בדיעבד, וצריך לברך שוב, ומה אינו נחשב הפסק אלא לכתחילה
מִצְוָה לְהָבִיא עַל הַשֻּׁלְחָן מֶלַח קֹדֶם שֶׁיִּבְצַע[10], וְיִטְבֹּל פְּרוּסַת הַמּוֹצִיא בְּמֶלַח, לְפִי שֶׁהַשֻּׁלְחָן דּוֹמֶה לְמִזְבֵּחַ (עַיֵן לְקַמָּן סִימָן מ"ד סָעִיף ד'), וְהָאֲכִילָה לְקָרְבָּן, וְנֶאֱמַר, עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח. וּלְפִי שֶׁהַשֻּׁלְחָן דּוֹמֶה לְמִזְבֵּחַ, טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לַהֲרוֹג עָלָיו כִּנָּה.
יטבול פרוסת המוציא במלח – אם הלחם אינו עשוי מקמח נקי, ואינו מכיל מלח, חייב לטבול את פרוסת המוציא מפני כבוד הברכה, שלפחות פרוסה זו תהיה טעימה. ואם הלחם טעים גם בלא זה, אין חובה להטבילו במלח, אבל מצוה שיהיה מלח על השולחן. ועל פי תורת הסוד יש להטביל תמיד את פרוסת המוציא במלח.
השולחן דומה למזבח – ביחזקאל (מא כב) נאמרו מידות המזבח העתידי, ולסיכום נאמר שם 'וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה', ולא נאמר 'זה המזבח'. ולמדו מכאן, שבזמן שאין מזבח בנוי, שולחנו של כל יהודי מכפר עליו, שבכך שהוא נותן אוכל לאורחים ולעניים, הופכת גם אכילתו לעבודת ה', ולכן התפתחו מנהגים והמלצות שונות שנובעות מן דימוי השולחן למזבח.
עיין לקמן – ששם מתבאר במה השולחן דומה למזבח, ואילו מנהגים נובעים מכך.
והאכילה לקרבן – מאחר והשולחן הוא מזבח, האכילה על השולחן היא דומה להקרבת קרבן.
נאמר – ויקרא ב יג.
אִם מְחַלֵּק פְּרוּסוֹת הַמּוֹצִיא לְהַמְסֻבִּין, לֹא יִזְרְקֵן, דְּאָסוּר לִזְרוֹק אֶת הַפַּת, וְגַם לֹא יִתְּנֶנָּהּ לְתוֹךְ יָדוֹ, אֶלָּא יַנִּיחֶנָּהּ לְפָנָיו[11] (קס"ז).
אסור לזרוק את הפת – שאר מאכלים מותר לזרוק אם אינם מתקלקלים בכך, אבל לחם אסור לזרוק אפילו אם אינו מתקלקל, כי זריקתו מצביעה על זלזול בלחם, שהוא המזון העיקרי של האדם, כמו שיתבאר בסימן מב סעיף ט.
לא יתננה לתוך ידו – אלא אם כן היה המקבל אבל.
[1] על 'כל שהוא' לחם חייב לברך 'המוציא', ואם אכל כזית, חייב בברכת המזון.
[2] השולחן ערוך (קסו, א)כתב 'יש אומרים שאין צריך להזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא ויש אומרים שצריך להזהר, וטוב להזהר'.
טוב להחמיר לא לשהות בין נטילה להמוציא אפילו בשתיקה, ואפילו זמן מועט. והמיקל לשהות מעט אף שלא במקום הצורך, יש לו על מה לסמוך. (הלכה ברורה קסו, ב. ילקוט יוסף קסו, ב).
[3] ואפילו אם המקום הרך חביב עליו יותר, יבצע מהמקום הקשה. (הלכה ברורה שלח, ג). ויתחיל לחתוך מעט קודם הברכה, כדי שלא יהיה הפסק בין ברכה לטעימה. ואם הפת רכה, יכול לחתוך גם אחר הברכה. ואם לא חתך קודם הברכה, לא יחתוך תוך כדי הברכה אלא אחרי הברכה. (הלכה ברורה קסז, ב-ה).
[4] וגם לא יפרוס בשעת הברכה, דאסור לעסוק בשעת הברכה בשום דבר. (הלכה ברורה קסז , ב).
[5] וטוב שיתן לכל אחד כזית מהפת שבצע. ואם אי אפשר, יתן לכל אחד מלחם אחר שנמצא לפניו. ואחר שברך המוציא יאכל לפחות כזית פת, וטוב שיאכל הכזית מיד אחר הברכה. (הלכה ברורה קסז, ו).
[6] ולדעת המקובלים מגביה הלחם כשאומר מילת 'המוציא'. (הלכה ברורה קסז, י).
[7] ואם הבוצע דיבר בין ברכה לאכילה, חוזר ומברך. אלא א"כ דיבר בענין הסעודה. (שולחן ערוך קסז, ו).
ואם הבוצע בירך וכיון להוציא את האחרים ואחר הברכה דיבר הבוצע, והמסובים לא דיברו, להלכה לא יחזרו המסובים לברך, שכיון שיש בזה מחלוקת, ספק ברכות להקל.
ואם הבוצע טעם, והשומעים את הברכה דיברו קודם שטעמו, נחלקו הראשונים אם יחזרו לברך, ולהלכה אינם חוזרים לברך, וטוב שיהרהרו את הברכה בלבם. (הליכות עולם א, שמו-ח).
[8] ולכן מה שיש נוהגים בשבת שאחר ברכת המוציא, פורסים בסכין את כל הפת להכינו לבציעה לכל המסובים ורק אחר החיתוך טועמים מהלחם, אין נכון לנהוג כן לכתחלה, אלא המברך יטעם מעט, ואח"כ יחתוך לשאר המסובים. (ילקוט יוסף קסז, י).
[9] ולכתחילה אין לדבר עד שיבלע. ואם דיבר, אינו חוזר ומברך. (הלכה ברורה קסז, כב).
[10] והמברך ימתין קצת מלאכול עד שיביאו לו מלח. (מ"ב קסז, כה). אמנם אם הפת היתה נקיה ויפה כגון פת חיטים, או שהיתה מתובלת או שכבר נתנו מלח בפת, אין צריך מן הדין לטבול אותה במלח. אך נכון שבכל זאת יטבול את הפת במלח, מפני דברי ה'מדרש', 'שכשהשטן מקטרג על ישראל, ברית מלח מגן עליהם'. וגם לדעת המקובלים טוב להטביל הפת במלח. ויש הטובלים את הפת במלח ג' פעמים. (הלכה ברורה קסז, יב-יג).
[11] והטעם הוא, משום שהדרך היא לתת לאבלים בידיהם. (הלכה ברורה קסז, נ).
תשובות נכונות:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך