מִי שֶׁחָטָא חֲבֵרוֹ כְּנֶגְדּוֹ, וְלֹא רָצָה לְהוֹכִיחוֹ וְלֹא לְדַבֵּר לוֹ כְּלוּם, וּמָחַל לוֹ בְּלִבּוֹ, וְלֹא שְׂטָמוֹ וְלֹא הוֹכִיחוֹ, הֲרֵי זֶה מִדַּת חֲסִידוּת. לֹא הִקְפִּידָה הַתּוֹרָה אֶלָּא עַל הַמַּשְׂטֵמָה.
לדבר לו כלום – להגיד לו שהוא פגע בו.
שטמו – נטר לו איבה.
הרי זה מידת חסידות – מצוות הוכח תוכיח אינה נוהגת אלא בדברים שבין אדם למקום, או בבין אדם לחברו כתחליף לשנאה בלב.
משטמה – נטירת השנאה בלב.
חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר בִּיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת, שֶׁלֹּא יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אֶלָּא רַכּוֹת, וְיִנְהַג בָּהֶן מִנְהָג כָּבוֹד. וְלֹא יַכְאִיבֵם אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים, מִפְּנֵי שֶׁנַּפְשָׁן שְׁפֵלָה מְאֹד, וְרוּחָן נְמוּכָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בַּעֲלֵי מָמוֹן. אֲפִלּוּ אַלְמָנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וִיתוֹמָיו, מֻזְהָרִים אָנוּ עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תעַנּוּן. בְּרִית כָּרַת לָהֶם מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהֵן צוֹעֲקִין מֵחֲמַת הֶחָמָס שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶם, הֵם נַעֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. בְּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁעִנָּה אוֹתָן לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ. אֲבָל עִנָּה אוֹתָם הָרַב, כְּדֵי לְלַמְּדָם תּוֹרָה אוֹ אֻמָּנוּת, אוֹ לְהוֹלִיכָן בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּמִכָּל מָקוֹם יַשְׁגִּיחַ לְנַהֲלֵם בְּנַחַת וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי ה' יָרִיב רִיבָם, אֶחָד יָתוֹם מֵאָב וְאֶחָד יָתוֹם מֵאֵם, וְעַד אֵימָתַי נִקְרָאִים יְתוֹמִים לְעִנְיָן זֶה. עַד שֶׁיִּהְיוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת כָּל צָרְכֵיהֶם בְּעַצְמָם, כִּשְׁאָר כָּל הַגְּדוֹלִים [רמב"ם דעות פ"ו].
רכות – ברוגע ובשפה עדינה.
מנהג כבוד – אסור לזלזל בהם בדיבור או בהתנהגות.
בדברים – בדיבור.
נפשן שפלה – אינם נהנים מהנאות העולם.
רוחן נמוכה – מרגישים שאינם שווים.
כל אלמנה ויתום לא תענון – שמות כב כא. בדגש על המילה 'כל'.
החמס שנעשה להם – הצקות והשפלות.
הם נענים – ה' שומע בקולם ומטפל בבעיה שלהם.
שנאמר – שמות כב כב. ובהמשך 'וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים'.
ללמדם – ולכן הוא דורש מהם דרישות, ומעניש אותם כאשר אינם עומדים בדרישותיו.
אומנות – מקצוע.
מכל מקום ישגיח לנהלם בנחת וברחמים גדולים – אף שמותר לחנכם, וגם להענישם לצורך זה, יש להתאמץ עד כמה שהדבר מתאפשר להתנהל איתם באופן מיוחד בגישה מתונה ומעודדת, ולמעט בעונשים.
כי ה' יריב ריבם – משלי כב כג, והוא מדבר על הגוזל את הדל ואת העני בשער, והיתומים הם בכלל העניים שבשער, שנאמר 'והיתום והאלמנה אשר בשעריך' (דברים יד כט, טז יד). אבל יתכן שהרמב"ם שהוא המקור לדברי הקיצור שולחן ערוך הללו, התכוון לפסוקים אחרים במשלי (כג י-יא) 'בשדי יתומים אל תבא, כי גואלם חזק הוא יריב את ריבם אתך'.
מאב – בלבד, ואמו חיה.
הערות:
- מלבד ציווי התורה, להשתדל לחנך יתומים בדרכי נועם יותר מתלמידים אחרים, גם מבחינה חינוכית נכון הדבר, שתלמידים עם דימוי עצמי נמוך זקוקים למינון מוגבר של עידוד, וסנקציות מועטות, ביחס לתלמיד רגיל, שאמנם גם הוא זקוק ליותר עידוד מאשר ביקורת וסנקציות, כמו שביארתי בסימן קסה סעיף ז, אבל לא ברמה גבוהה כזאת.
צָרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה דָּבָר, שֶׁיְכוֹלִין לַחְשֹׁד אוֹתוֹ שֶׁעָשָׂה דְּבַר עֲבֵרָה, (אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה) כִּדְמָצִינוּ שֶׁהַכֹּהֵן הַתּוֹרֵם אֶת הַלִּשְׁכָּה לֹא הָיָה נִכְנַס בְּבֶגֶד הֶעָשׂוּי בְּעִנְיָן שֶׁיְכוֹלִין לְהַטְמִין בּוֹ אֵיזֶה דָּבָר, לְפִי שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא צָרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר, וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִשְֹרָאֵל. וְאוֹמֵר וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם [שקלים פרק ג' משנה ב'].
הכהן התורם את הלשכה – בזמן שבית המקדש היה קיים היה צריך כל יהודי לתת לצרכי עבודת המקדש מחצית השקל לשנה [לדעת הקיצור שולחן ערוך מדובר במטבע שמשקלה כ7.5 גרם כסף נקי, עיין סימן קסד סעיף א, כאשר בשקל אחד היה אפשר לקנות כבש, או ארבעים ושמונה ככרות לחם]. כל המטבעות הללו היו נאספים בתוך לשכה בתחומי בית המקדש, ושלושה פעמים בשנה היה נכנס לשם כהן, עם קופות גדולות [שלוש קופות שכל אחת מכילה שלוש סאה (=22 ליטר)] וממלא אותם במטבעות [=תורם את הלשכה], שהם היו משמשים במהלך השנה לקניית הקרבנות.
בגד העשוי בעניין שיכולין להטמין בו איזה דבר – בגד שיש בו מכפלת, ואין צריך לומר שאינו נכנס בבגד עם כיסים, ולא בנעליים ואפילו לא בגרביים.
לצאת ידי הבריות – לצאת נקי בעיני בני אדם.
שנאמר – במדבר לב כב.
ואומר – משלי ג ד.
מִדַּת חֲסִידוּת שֶׁלֹּא לְקַבֵּל מַתָּנָה, רַק לִבְטֹחַ בַּה' שֶׁיִּתֵּן לוֹ דֵּי מַחְסוֹרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְשׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה [חו"מ רמ"ט].
שיתן לו די מחסורו – דרך עבודתו.
שנאמר – משלי טו כז.
הערות:
- לעיתים יש אנשים שנעלבים כאשר אין מקבלים מהם מתנות, ובפרט אם מדובר באנשים שמרגישים שמקבל המתנה נתן לו זמן/כסף/עצה/..., והוא רוצה להחזיר כאות להכרת הטוב, או כדי שלא להרגיש שרק הוא כל הזמן בצד המקבל. במקרים אלו, מצוה לקבל את המתנות, ואין להתחסד על חשבון רגשות הזולת.
כְּתִיב לֹא תֵּלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ, אֵיזֶהוּ רָכִיל, זֶה שֶׁטּוֹעֵן דְּבָרִים, וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה, וְאוֹמֵר: כָּךְ אָמַר פְּלוֹנִי, כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֱמֶת וְגַם אֵין בּוֹ גְּנוּת הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלָאו, וְהוּא עָוֹן גָּדוֹל, וְגוֹרֵם לַהֲרֹג נְפָשׁוֹת מִיִשְֹרָאֵל, לְכָךְ נִסְמַךְ לוֹ, וְלֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. צֵא וּלְמַד מָה אֵרַע לְדוֹאֵג הָאֱדוֹמִי, שֶׁאָמַר לְשָׁאוּל כִּי אֲחִימֶלֶךְ נָתַן לְדָוִד צֵדָה וָחָרֶב. אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר הָיָה אֱמֶת. וְגַם לֹא הֲוֵי גְּנוּת לַאֲחִימֶלֶךְ, שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה בָּזֶה שׁוּם מַעֲשֶׂה רַע, וְגַם אִם שָׁאוּל בְּעַצְמוֹ הָיָה שׁוֹאֵל לַאֲחִימֶלֶךְ, הָיָה אוֹמֵר לוֹ מַה שֶּׁעָשָׂה, כִּי לֹא נִתְכַּוֵּן לַחְטֹא בָּזֶה נֶגֶד שָׁאוּל, עִם כָּל זֶה גָּרַם הָרְכִילוּת שֶׁל דּוֹאֵג, שֶׁנֶּהֶרְגוּ כַּמָּה כֹּהֲנִים (רמב"ם וכסף משנה הל' דעות פרק ז').
כתיב – ויקרא יט טז.
טוען דברים... – לוקח עמו דיבורים, כמו רוכל שלוקח עמו חפצים, קונה כאן ומוכר שם.
הוא אמת וגם אין בו גנות – המספר משוכנע שפלוני שהוא מדבר עליו פעל כראוי, אם הוא יכול לשער שהשומע יפרש את הדברים אחרת, או שחינו של פלוני ירד בעיני השומע מכל סיבה שהיא בעקבות הסיפור.
גורם – עלול לגרום.
נסמך לו... – המשך הפסוק, כלומר, אם תלך רכיל סופך לעמוד על דם רעך.
דואג האדומי שאמר לשאול... – שמואל א כב ט-י. דואג היה מגדולי התורה שבדורו, ושאול היה מחפש את דוד כדי להרגו, וביקש מאנשי הפמליה שלו שיגלו לו אם ידוע להם משהו על דוד, וכולם שתקו, מלבד דואג. ונקרא 'אדומי' על שמגוריו היו במעלה אדומים [ויש פירושים נוספים].
אחימלך – כהן גדול היה, ובאותה תקופה היה המשכן בנוב, ודוד בברחו מפני שאול ביקש ממנו צידה ונשק, בטענו שהמלך שלח אותו לשליחות דחופה והוא לא הספיק להצטייד.
היה אמת – כמסופר בשמואל א כא ז-י.
לא הוי גנות לאחימלך – באמת, אבל דואג ידע ששאול יפרש את הדברים לגנאי.
היה אומר לו מה שעשה – ובאמת כאשר נשאל על ידי שאול לפשר מעשיו, לא הכחיש, אלא הצטדק שהוא היה בטוח שדוד בא בשליחותו של המלך, ולא ידע שהוא בורח (שמואל א כב יד-טו).
שנהרגו כמה כהנים – למעשה פקד שאול על הריגת כל כהני נוב, שמונים וחמשה במספר, ודואג ביצע את הפקודה, אחרי שהרצים הניצבים עליו [לפי המסורת הם אבנר בן נר ועמשא בן יתר שרי הצבא] סירבו פקודה (שמואל א כב יז-יח), ורק אביתר בנו של אחימלך הצליח לברוח.
יֵשׁ עָוֹן גָּדוֹל מִזֶּה עַד מְאֹד, וְהוּא בִּכְלָל לָאו זֶה, וְהוּא לָשׁוֹן הָרָע[1]. וְהוּא הַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר אֱמֶת. אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר, נִקְרָא מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵרוֹ. אֲבָל בַּעַל לָשׁוֹן הָרַע, זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב וְאוֹמֵר: כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה פְּלוֹנִי, כָּךְ וְכָךְ הָיוּ אֲבוֹתָיו, כָּךְ וְכַךְ שָׁמַעְתִּי עָלָיו, וְאוֹמֵר דְּבָרִים שֶׁל גְּנַאי. עַל זֶה אָמַר הַכָּתוּב יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת. הַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרַע הוּא גָּרוּעַ יוֹתֵר מִן הָאוֹמְרוֹ, וְלֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּין עַל אֲבוֹתֵינוּ בַּמִּדְבָּר אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרַע בִּלְבָד (רמב"ם פרק ז').
עד מאד – ללא שיעור.
לאו זה – לא תלך רכיל בעמך.
גנות – דברים שליליים, על תכונותיו, מעשיו, חכמתו, מצב בריאותו, רקע משפחתו ועוד.
מוציא שם רע – וגם זה בכלל אותו לאו, אלא שהוא חמור עוד יותר.
בעל לשון הרע – המדבר לשון הרע בקביעות.
שיושב ואומר – זה נושא השיחה שלו במפגש עם בני אדם [או בשיחת טלפון].
יכרת ה'... – תהלים יב ד. שה' יכרית מן העולם הבא את כל מי שמדבר לשון הרע. והמשך הפסוק 'אשר אמרו ללשונינו נגביר, שפתינו אתנו מי אדון לנו', ומכאן אמרו שכל המספר לשון הרע בקביעות ולא איכפת לו מן האיסור, הרי הוא כאילו כופר בעיקר.
המקבל – המאמין למה שאנשים מספרים, ומשנה על פי זה את ייחסו לחברו. ומלבד שהוא איסור גדול, גם לא הגיוני לתת אימון במישהו שמזלזל באיסור לשון הרע, שכמו שהוא מסוגל לבזות את חברו שלא כדין, כך הוא גם מסוגל לשקר כדי שיהיה לו דבר מה עסיסי לספר, בעוד שחברו שמדובר עליו לא הוכח שהוא עשה שום דבר שלילי.
גזר דין על אבותינו במדבר – שהם חטאו כמה פעמים, כמבואר בפרשת בשלח, כי תשא, ובהעלותך, ותמיד סלח להם ה' ואיפשר להם להמשיך במסע, עד שחטאו במרגלים, שעיקר חטאם היה שהוציאו דיבה על הארץ, והעם קיבלו את דבריהם, ועל זה נחתם גזר דינם שלא יכנסו לארץ ישראל, ורק בניהם נכנסו כעבור כ38 שנה, כמבואר בפרשת שלח-לך (במדבר יג-יד).
עַד הֵיכָן לָשׁוֹן הָרַע. שָׁאַל אֶחָד לַחֲבֵרוֹ, אָנָה אֶמְצָא אֵשׁ. וְאָמַר לוֹ: הֵיכָן נִמְצָא אֵשׁ, בְּבַיִת פְּלוֹנִי, שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְבֵּה בָּשָׂר וְדָגִים, וּמְבַשְׁלִים שָׁם תָּמִיד (ערכין דף ט"ו ע"ב הגהות מיימוני מ"א ומחצית השקל סִימָן קנ"ו).
עד היכן – איזה דיבור שנשמע דיבור סתמי עדיין ייחשב כלשון הרע.
אנה – היכן.
היכן נמצא אש – בלשון תמיהה.
בבית פלוני – כמובן!
שיש לו הרבה בשר ודגים... – אם אומר שיש אש אצל פלוני, הדבר תלוי במנגינה שבה נאמרים הדברים, שהרי בעצם העובדה שבבית פלוני יש תמיד אש אין גנאי, אבל אם משתמע מתוך נימת הדיבור שהאש שיש בבית פלוני קיימת שם מסיבות הראויות לגינוי, גם אם לא אמר זאת בפירוש, הרי זה לשון הרע.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך