הלימוד היומי י"ח כסלו

סעיף יא

מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִדַּבֵּק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים כְּדֵי לִלְמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר וּבוֹ תדְבָּק. וְכִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לְהִדָּבֵק בַּשְּׁכִינָה, אֶלָּא כָּךְ פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הִדַּבֵּק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים. לְפִיכָךְ צָרִיךְ הָאָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁיִּשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם וְיַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם. וְלֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְלַעֲשׂוֹת פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם, וּלְהִתְחַבֵּר אֲלֵיהֶם בְּכָל מִינֵי חִבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר וּלְדָבְקָה בּוֹ. וְכֵן צִוּוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְאָמְרוּ, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם וְשׁוֹתֶה בַּצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם [רמב"ם הל' דעות פ"ו].  

 

להידבק – להיצמד אליהם בדרכים שונים, כמו שיתבאר.

ובו תדבק – דברים י כ. תחילת הפסוק 'את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד'.

שישא בת תלמיד חכם – וכמובן שתלמיד חכם לא יתן את בתו לאדם שמזלזל במצוות, והרוצה לשאת בת תלמיד חכם יהיה מוכרח ללמוד ממעשי תלמידי חכמים, ואחרי שיישאנה היא תתמוך בו ותעזור לו להתקרב יותר ויותר לה'.

ישיא בתו לתלמיד חכם – ובכך שהוא מחפש חתן תלמיד חכם הוא מקרין בתוך ביתו את הערכתו לתלמידי חכמים, וכשבתו תינשא, יוכל חתנו להשפיע באופן חיובי על כל המשפחה.

לאכול ולשתות עם תלמידי חכמים – ולהתבונן בהליכותיהם בחיי היום יום.

פרקמטיא – מסחר. שבזה הוא מסייע לתלמיד חכם מבחינה כלכלית.

ולדבקה בו – דברים ל כ.

מתאבק – מלשון אבק, והיא שפה ציורית לתאר את הקרבה הרצויה לתלמידי חכמים, כלומר: לך אחריהם, ותתלכלך מן האבק שנוצר על ידי פסיעותיהם, או תשב לפניהם בקרקע ותתלכלך מן האבק שעל הקרקע.

 

סעיף יב

מִצְוָה עַל כָּל אָדָם, לֶאֱהֹב אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִשְֹרָאֵל כְּגוּפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ (ועַיֵּן לקמן סִימָּן ל' סָעִיף ד), וְלָחוּס עַל מָמוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא חָס עַל מָמוֹן שֶׁלּוֹ, וְרוֹצֶה בִּכְבוֹד עַצְמוֹ. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ, [אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲבֵרוֹ עוֹמֵד שָׁם, וְלֹא הִגִּיעַ לוֹ בֹּשֶׁת, וְלֹא בִּיְשׁוֹ, אֶלָּא עָרַךְ מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים וְחָכְמָתוֹ, לְמוּל מַעֲשֵׂה חֲבֵרוֹ אוֹ חָכְמָתוֹ, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מִכְּלָלוֹ, שֶׁהוּא מְכֻבָּד וַחֲבֵרוֹ בָּזוּי], אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא [עַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה] (רמב"ם [הל' דעות פ"ו] הל' תשובה [פ"ג הי"ד] פ"ד ה"ד).

 

שנאמר – ויקרא יט יח.

ועיין לקמן – ששם מבואר שלפעמים אסור לספר בשבחו.

רוצה בכבוד עצמו – שאחרים יספרו בשבחו.

בקלון חברו – בבזיונו.

לא הגיע לו בושת – חברו כלל אינו יודע שזה התכבד על חשבון התבזותו.

ערך... – סיפר לאחרים את ההבדלים בינו לבין חברו.

אין לו חלק לעולם הבא – אם הוא רגיל לעשות כן.

עד שישוב בתשובה שלמה – ואמרו חכמים שרוב הסיכויים שהוא לא יחזור בתשובה, מפני שהוא דבר קל בעיניו, ולא יבין שיש בכך חטא.

 

סעיף יג

כָּל הַשּׂוֹנֵא אֶחָד מִיִשְֹרָאֵל בְּלִבּוֹ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תִּשְׂנָא אֵת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ (עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קפ"ט סָעִיף ה'). וְאִם חָטָא אִישׁ כְּנֶגְדּוֹ, לֹא יִשְׂטְמֶנוּ וְיִשְׁתֹּק, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּרְשָׁעִים וְלֹא דִבֵּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרַע וְעַד טוֹב, כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֵת אַמְנוֹן, אֶלָּא מִצְוָה עָלָיו לְהוֹדִיעוֹ וְלוֹמַר: לָמָּה עָשִׂיתָ לִי כָּךְ וְכָךְ, וְלָמָּה חָטָאתָ לִי בְּדָבָר זֶה? שֶׁנֶּאֱמַר הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֵת עֲמִיתֶךָ. וְאִם חָזַר וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לִמְחֹל לוֹ, צָרִיךְ לִמְחֹל לוֹ, וְלֹא יְהֵא אַכְזָרִי, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים (רמב"ם פ"ו). בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן (סוֹף פֶּרֶק ט"ז) וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת כֵּיצַד. מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן אָדָם לוֹמַר: אֱהֹב אֵת הַחֲכָמִים, וּשְׂנָא אֵת הַתַּלְמִידִים, אֱהֹב אֵת הַתַּלְמִידִים, וּשְׂנָא אֵת עַמֵּי הָאָרֶץ, אֶלָא אֱהַב אֵת כֻּלָּם וּשְׂנָא אֶת הַאֶפִּיקוֹרְסִים, וְהַמְּסִיתִים וְהַמַּדִּיחִים וְכֵן הַמָּסוֹרוֹת. וְכֵן דָּוִד אָמַר מְשַׂנְאֶיךָ ה', אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטַט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים, לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי, הֲלֹא הוּא אוֹמֵר, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה', מַה טַּעַם, כִּי אֲנִי בְּרָאתִיו. וְאִם עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה עַמְּךָ, אַתָּה אוֹהֲבוֹ. וְאִם לָאו אִי אַתָּה אוֹהֲבוֹ.

 

בלבו – יתבאר בהמשך.

שנאמר – ויקרא יט יז.

לקמן – יתבאר מתי מותר ואפילו מצוה לשנוא את חברו.

שנאמר ברשעים – על אבשלום שהיה רשע, בשמואל ב יג כב.

כי שנא אבשלום את אמנון – 'על דבר אשר עינה את תמר אחותו'. אבשלום ואמנון היו שניהם בניו של דוד המלך משתי נשים שונות, ותמר היתה אחותו של אבשלום מן האם.

ולומר למה עשית... – ופעמים רבות הפוגע בכלל לא מודע לצער שהוא גרם לנפגע, ולפעמים מתברר שלא היתה שום פגיעה והכל נובע מפרשנות מוטעית של המציאות. ולפעמים פנייה כנה גורמת לפוגע להתחרט על מה שעשה.

חטאת לי – פגעת בי.

הוכח תוכיח את עמיתך – הוא ההמשך של הפסוק הקודם.

וביקש ממנו למחול לו – והנפגע משוכנע שהמבקש מחילה באמת מצטער מעומק לבו על מה שעשה לו, ומפייס אותו, ובמידת הצורך גם מציע לו פיצוי. אבל אם אינו מבקש מחילה כראוי, אין הנפגע חייב למחול לו.

לא יהא אכזרי – שאם אדם מבקש מחילה כראוי והשני אינו מוחל לו, נחשב הדבר כאכזריות, ואין זה משנה מה גודל הפגיעה שפגע בו. ובסימן קלא סעיף ד הרחיב הקיצור שולחן ערוך בדין זה.

ויתפלל אברהם אל האלהים – בראשית כ יז, שה' ירפא את אבימלך ואת בני משפחתו מן המחלה הקשה שלקו בה אחרי שאבימלך לקח לו את שרה, מפני שאבימלך התנצל, וגם פיצה את אברהם ואת שרה על עוגמת הנפש שנגרמה להם, כמבואר בפסוקים שם.

אבות דרבי נתן – ברייתא באורך של כארבעים פרקים, שסידר התנא רבי נתן, כהרחבה וכביאור לפרקי אבות.

ושנאת הבריות כיצד – מה כוונת רבי יהושע באמרו (אבות ב יא) 'עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם'. מדוע השתמש בלשון 'בריות'?

התלמידים – של החכמים, שעדיין לא הגיעו למעלה העליונה בחכמת התורה.

עמי הארץ – שאינם לומדים תורה כלל ומזלזלים בחלק מן המצוות.

האפיקורסים – מי שאינו מאמין בבורא העולם, או שמאמין שיש יותר מאחד, או שאינו מאמין שהוא נתן לנו תורה, או שכופר בתורה שבעל פה, או שאינו מאמין שה' משגיח על מעשי בני אדם.

מסיתים ומדיחים – גורמים ליהודים בודדים או ליישובים שלמים לסור מן האמונה בה' ולעזוב את התורה. אבל מדובר בגירסה מצונזרת, ובמקור היה כתוב 'משומדים', והכוונה למי שהמיר את דתו, או שעובר עברות מסוימות בכוונה תחילה, על אף שהוא מודע לאיסור שבהם, כדי להכעיס את ה', או שאינו מרגיש מחוייב לשום איסור שבתורה.

מסורות – התבאר בסימן קפג סעיף ד.

דוד אמר – תהלים קלט כא-כב.

משנאיך – אלו השונאים אותך.

בתקוממיך – אלו הקמים נגדך.

תכלית שנאה שנאתים – שאם אדם אוהב מישהו אהבה עזה, שונאי האהוב הופכים גם הם לשונאיו, ואם זה לא מה שקורה, זה מראה על חסרון באהבה.

מה טעם, כי אני בראתיו – המילים אני ה' מהווים נימוק לכך שצריך לאהוב את הרעים, אני ה' שבראתי אותו, ואוהב אותו ורצוני שגם אתם תאהבו אותו.

עושה מעשה עמך – נוהג כמו שיהודי אמור לנהוג, ולכן הקב"ה אוהבו.

הערה:

-       הדבר מבהיל, עד כמה נדרש היהודי להתגבר על רגשות השנאה והפגיעה, שהרי אבימלך לקח לאברהם את אשתו! ואבימלך לא באמת התנצל, אלא התחיל לשאול את אברהם איך הוא היה מסוגל לומר ששרה היא אחותו, והטיל בעקיפין את האשמה לכל מה שאירע על אברהם, ובכל זאת נדרש אברהם להתפלל עליו, ולסלוח לו, וזאת מפני שלא כל אחד מסוגל להגיד 'סליחה' בפה מלא, ויש אנשים שהדרך שלהם להביע התנצלות היא עקיפה, והנפגע אמור להבין את חיבוטי הנפש של המתנצל, וגם אם מה שהוא אומר אינו 'התנצלות' במובן הרגיל של המילה, אלא התפתלות שניכר מתוכה שהוא מצטער, ואפילו אם אומר לו 'אם לא היית אומר לי שהיא אחותך זה לא היה קורה', אך ניכר מנימת הדברים [שהיא שונה מאד אצל אבימלך מאצל פרעה (בראשית יב יח-יט) על אף המילים הזהות, כפי שאפשר לחוש בקלות בקריאת הפסוקים] והפעולות הנלוות שהוא מצטער על כך, צריך למחול.

 

סעיף יד

אָסוּר לְאָדָם לְבַקֵּשׁ דִּין מִן הַשָּׁמַיִם עַל חֲבֵרוֹ שֶׁעָשָׂה לוֹ רָעָה. וְדַוְקָא בִּדְאִית לֵיה דַּיָנָא בְּאַרְעָא. וְכָל הַצּוֹעֵק עַל חֲבֵרוֹ (שיענש מן השמים), הוּא נֶעֱנָשׁ תְּחִלָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֵית לֵיה דַּיָנָא בְּאַרְעָא, אָסוּר לִצְעֹק עָלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ תְּחִלָּה (חו"מ סִימָן תכ"ב).

 

דין מן השמים – שהקדוש ברוך הוא יעניש את חברו, ופעמים רבות הוא עובר בזה גם על איסור קללה, שהתבאר בסימן ו סעיף ג.

הוא נענש תחילה – כיון שביקש מה' שיבדוק את חטאי חברו, ה' בודק קודם כל את חטאיו של הצועק, ומענישו על חטאיו.

בדאית ליה דיינא בארעא – אם יש לו דרך להתדיין בפני דיין ארצי.

לית ליה דיינא בארעא – אין לו דיין בארץ.

הודיעו תחילה – שאם לא יפייס אותו ויבקש את סליחתו הוא ימסור את דינו לשמים.

 

סעיף טו

הָרוֹאֶה אֵת חֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא, אוֹ שֶׁהָלַךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹב מִצְוָה לְהַחְזִירוֹ לְמוּטָב, וּלְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא חוֹטֵא בְּמַעֲשָׂיו הָרָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֵת עֲמִיתֶךָ. וְהַמּוֹכִיחַ אֵת חֲבֵרוֹ, בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינוֹ בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם, צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וִידַבֵּר לוֹ בְּנַחַת וּבְלָשׁוֹן רַכָּה, וְיוֹדִיעוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ, אֶלָּא לְטוֹבָתוֹ, לְהָבִיאוֹ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. וְכֹל שֶׁאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לִמְחֹת, וְאֵינוֹ מוֹחֶה, הוּא נִתְפָּס בְּעָוֹן זֶה, כֵּיוָן שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לִמְחֹת (רמב"ם פ"ו).

 

שחטא – בדברים שבינו לבין הקדוש ברוך הוא.

בדרך לא טוב – גם אם עדיין לא חטא, כגון שהתחבר לחברים רעים.

להודיעו שהוא חוטא – בהנחה שהוא לא יודע, או להסביר לו את גודל החטא, אם הוא יודע שהוא אסור וחטא בכל זאת.

שבינו לבינו – כמו בסעיף יג.

המקום – ה'.

בינו לבין עצמו – בפרטיות.

אלא לטובתו – מתוך אהבה, כי אם השני ירגיש שהדברים נאמרים מתוך התנשאות, הוא לא יקבל את דבריו, ואינו מקיים בכך את המצווה.

נתפס – נענש.

 

סעיף טז

בְּמֶה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהוּא מְדַמֶּה שֶׁיִּשְׁמַע לוֹ. אֲבָל אִם יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁמַע לוֹ, אָסוּר לְהוֹכִיחוֹ, דְּאָמַר רַבִּי אִילְעָא מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה עַל אָדָם לוֹמַר דָּבָר הַנִּשְׁמָע כָּךְ מִצְוָה עַל אָדָם שֶׁלֹּא לוֹמַר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע. רַבִּי אַבָּא אוֹמֵר חוֹבָה שֶׁנֶּאֱמַר אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָ, הוֹכַח לֶחָכָם וְיֶאֶהָבֶךָ. (יבמות דף ס"ה ע"ב) (אוֹרַח חַיִּים סִימָן תר"ח)

 

מדמה – נראה לו.

משום – בשם.

חובה – שלא לומר דבר שאינו נשמע.

שנאמר – משלי ט ח.

הערות:

-       סעיף זה נאמר על דברים שאינם מפורשים בתורה שהם אסורים, אבל אם רואה שחברו עובר על איסורים שמפורשים בתורה, חייב למחות בו, ואפילו מאה פעמים, עד שינזוף בו ויאמר לו שהוא לא מוכן לשמוע.

-       ואין אדם חייב להוכיח אלא אנשים קרובים, שגם אם יזנפו בו לא ישנאו אותו, אבל אנשים זרים שאם מוכיחים אותם יתכן שהם ישנאו את המוכיח, אין להוכיחם אם יודע שלא ישמעו לו.

-       אין חובה להוכיח אלא יהודים שבעקרון הולכים בדרך התורה, ורק חטאו באופן נקודתי, אבל מי שאינו מרגיש את עצמו מחוייב לתורה ואינו שומר מצוות, אין חובה להוכיחו על שום עברה, אלא שבמקרה שהתנהגותו נובעת מכך שמעולם לא לימדו אותו ולא חינכו אותו לשמירת תורה ומצוות, יש להשתדל לקרבו בדרכי נועם.

 

סעיף יז

אָסוּר לְאָדָם לְבַיֵּשׁ אֶת חֲבֵרוֹ, בֵּין בְּדִבּור בֵּין בְּמַעֲשֶׂה, וְכָל שֶׁכֵּן בָּרַבִּים. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. עוֹד אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה נֹחַ לָאָדָם לְהַפִּיל אֵת עַצְמוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר הִיא מוּצֵאת. וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לוֹ, אָנֹכִי הָרָה. וְלֹא אָמְרָה לוֹ בְּפֵרוּשׁ אֶלָּא בְּרֶמֶז. אִם יוֹדֶה יוֹדֶה, וְאִם לָאו, לֹא תפַרְסְמוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ הָאָדָם לְהִזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, בֵּין קָטֹן בֵּין גָּדוֹל, וְלֹא יִקְרָא אוֹתוֹ בְּשֵּׁם שֶׁהוּא בּוֹשׁ, וְלֹא יְסַפֵּר לְפָנָיו דָּבָר שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ. וְאִם חָטָא כְּנֶגְדּוֹ וְהוּא צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ, לֹא יַכְלִימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. בְּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. אֲבָל בְּדִבְרֵי שָׁמַיִם, אִם לֹא חָזַר כְּשֶׁהוֹכִיחוֹ בַּסֵּתֶר, מַכְלִימִין אוֹתוֹ בָּרַבִּים, וּמְפַרְסְמִים חֶטְאוֹ, וּמְחָרְפִים אוֹתוֹ בְּפָנָיו, וּמְבַזִּין וּמְקַלְּלִין אוֹתוֹ, עַד שֶׁיַּחְזֹר לַמּוּטָב, כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ כָּל הַנְּבִיאִים בְּיִשְֹרָאֵל, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם אוֹנָאַת דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֵת עֲמִיתוֹ, וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, עֲמִיתוֹ - עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת הִזְהִירָה הַתּוֹרָה עַל אוֹנָאָתוֹ, וְלֹא עַל הָעוֹבֵר עֲלֵיהֶן וְלֹא חָזַר בּוֹ לְאַחַר שֶׁהוֹכִיחוּהוּ בְּסֵתֶר וּבְלָשׁוֹן רַכָּה [רמב"ם דעות פ"ו, גרז"ש אונאה ואו"ח קנ"ו].

 

מלבין פני – אדם שמתבייש, דמו אוזל מפניו, והם הופכים לבנים.

שנאמר – בראשית לח כה.

היא מוצאת... – תמר, כלתו של יהודה, התעברה מיהודה בהיותה מחופשת לזונה, מפני שהוא סירב לתת אותה לבנו השלישי אחרי ששני בניו הראשונים שהיא נישאה להם מתו. יהודה נתן לה ערבון עד שישלח לה את שכרה, ולבסוף לא מצאה והערבון נשאר אצלה. אחרי שלושה חודשים התברר שהיא בהריון, ויהודה גזר עליה מוות בשריפה, כיון שהיא זינתה בשעה שעדיין היתה צריכה להתחתן בתוך המשפחה לפי הנוהג של אותם ימים [שאחרי מתן תורה התמסדו בדיני ייבום, בדברים כה ה] כפי שמסופר כל זה בפרשת וישב (בראשית לח).

בפירוש – אני הרה לך.

לא תפרסמו – אף שבגלל זה ישרפו אותה.

קטן – אפילו ילד.

שם שהוא בוש – גם אם כולם מכנים אותו בשם זה.

לפניו – בנוכחותו.

לא יכלימנו – לא יעשה זאת בצורה שהוא מתבייש.

שנאמר – ויקרא יט יז, והוא המשך הפסוק 'הוכח תוכיח את עמיתך'.

שבין אדם לחברו – שאפילו אם אינו מקבל תוכחה, יכול לקרוא לו לדין, אבל לא לביישו.

אונאת דברים – האיסור לצער את חברו בדיבור, ויתבאר בסימן סג.

שנאמר – ויקרא כה יז.

עמיתו – כאילו המילה מורכבת משתי מילים – עם איתו.

 

תוספת פסקי ספרד:

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר