הלימוד היומי י"ז כסלו

סעיף ד

וְכֵן הַכַּעַס הִיא מִדָּה רָעָה מְאֹד וְרָאוּי לָאָדָם לְהִתְרַחֵק מִמֶּנָּהּ מְאֹד. וְיַרְגִיל אֵת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִכְעַס אֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁרָאוּי לִכְעֹס. וְאִם צָרִיךְ לְהַטִיל אֵימָה עַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ יַרְאֶה עַצְמוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כּוֹעֵס כְּדֵי לְיַסְּרָם, וּתְהֵא דַּעְתוֹ מְיֻשֶׁבֶת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. אָמַר לֵיה אֵלִיָּהוּ לְרַב יְהוּדָה אָחוּהּ דְּרַב סַלָא חֲסִידָא, לֹא תִרְתַּח וְלֹא תֶחְטֵי (לֹא תִּכְעַס, שֶׁמִּתּוֹךְ הַכַּעַס אַתָּה בָּא לִידֵי חֵטְא) לֹא תִרְוֵי (לֹא תִּשְׁתַּכֵּר בְּיַיִן) וְלֹא תֶחְטֵי. עוֹד אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְכָל מִינֵי גֵּיהִנָּם שׁוֹלְטִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ, וְאֵין רָעָה אֶלָּא גֵּהִינָּם, שֶׁנֶּאֱמַר וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה. בַּעֲלֵי כַּעַס אֵין חַיֵּיהֶם חַיִּים, לְפִיכָךְ צִוּוּ לְהִתְרַחֵק מִן הַכַּעַס, עַד שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ אֲפִלּוּ לִדְבָרִים הַמַּכְעִיסִים. וְזוֹ הִיא דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְדֶרֶךְ צַדִּיקִים, שֶׁהֵם עֲלוּבִין וְאֵינָם עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ.

 

צריך להטיל אימה - אמרו חכמים 'לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו', כי אם בני משפחתו פוחדים ממנו פחד מות, הם עלולים גם לעבור עבירות כדי להימנע מכעסו, למשל אם שכחו לחבר את הפלטה של שבת לחשמל, יעשו זאת גם בשבת, כדי שלא יכעס עליהם שבאשמתם האוכל קר, או אשה שלא יכלה להיטהר בזמן שבעלה ציפה לכך, תתעלם מהבעיה כדי שלא להיחשף לכעסו של הבעל. מצד שני, חשוב שההיררכיה במשפחה תישמר, ותהיה משמעת, וכאשר המשמעת מתרופפת, לעיתים אין דרך להחזירה בלי להפחיד את בני הבית במידה מסוימת, ולהראות להם כאילו שהוא כועס.

בני ביתו – אשתו, ומשרתיו.

כדי לייסרם – להכאיב להם.

אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא – אמר אליהו [הנביא] לרב יהודה אחיו של רב סלא החסיד.

כאילו עובד עבודת אלילים – כי הכועס מאבד שליטה על מעשיו, ונכנע ליצרו במקום לשכלו, ועושה פעולות שמתחרט עליהם לאחר מכן, ואם הוא רגיל לתת ליצרו שליטה על שכלו, יצר הרע יגביר לאט לאט את דרישותיו, עד שיצליח לפתות אותו אפילו לעבוד עבודה זרה.

כל מיני גיהנם שולטין בו - שעל כל סוג עבירה יש אופן אחר של עונש בגיהנם, ומי שכועס מאבד את שפיותו ועלול לבא לכל מיני וסוגי עבירות.

שנאמר – קהלת יא י.

אין רעה אלא גיהנם – צורה של דרש מקובלת במדרשים, שמקשרים בין מילה בפסוק אחד, לבין הופעה נוספת של אותה מילה במקום אחר בתנ"ך, ואין כוונתם שבכל מקום בתנ"ך שכתוב 'רעה' הכוונה לגיהנם, אלא שניתן לדרוש באופן זה בפסוקים שזה מתאים.

גם לרשע ליום רעה – משלי טז ד. תחילת הפסוק 'כל פעל ה' למענהו', כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, ברא לכבודו, ואפילו הרשע משמש לכבודו של הקדוש ברוך הוא, כאשר מתברר בסופו של דבר מהו עונשו של העובר על רצונו.

אין חייהם חיים – הם סובלים מאיבוד השליטה שלהם, תוצאותיה, ומן הייחס המזלזל של בני האדם.

ינהיג עצמו – ירגיל את עצמו.

שלא ירגיש – שלא יתרגש.

עלובין ואינם עולבין – כאשר מעליבים אותם הם מקבלים זאת בשוויון נפש, אבל הם רגישים לזולת ואינם מעליבים אחרים בשום אופן.

עושים – את המצוות.

שמחים בייסורים – כאשר הם סובלים, בין אם הסבל נגרם ישירות על ידי הקדוש ברוך הוא, כמו מחלות, ובין אם מדובר בייסורים שהקדוש ברוך הוא מגלגל על ידי מעשי ידי אדם.

הכתוב אומר – שופטים ה לא.

 

סעיף ה

לְעוֹלָם יַרְבֶּה אָדָם בִּשְׁתִיקָה, וְלֹא יְדַבֵּר אֶלָא אוֹ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, אוֹ בִּדְבָרִים שֶׁהוּא צָרִיךְ לְחַיֵּי גּוּפוֹ. וַאֲפִלּוּ בְּמַה שֶּׁצָּרִיךְ לְצָרְכֵי גּוּפוֹ, לֹא יַרְבֶּה דְּבָרִים. וּכְבָר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַמַרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא. וְאָמְרוּ לֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה. וְאָמַר רַבָּא מַאי דִּכְתִיב מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן. דְּבָעֵי חַיִים בְּלִֹשָנֵהּ דְּבָעֵי מָוֶת בְּלִיֹשָנֵהּ.

 

לחיי גופו – צרכי הגוף.

מאי דכתיב – מה שכתוב, במשלי יח כא.

דבעי חיים בלישניה דבעי מות בלישניה – הרוצה חיים – בלשונו (יעסוק בדברי תורה), והרוצה מוות – בלשונו (ידבר דברים שאינו אמור לדבר).

 

סעיף ו

לֹא יְהֵא אָדָם בַּעַל שְׂחוֹק וּמַהֲתָלוֹת, וְלֹא עָצֵב וְאוֹנֵן אֶלָּא שָׂמֵחַ. כָּךְ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין אֶת הָאָדָם לְעֶרְוָה. וְכֵן לֹא יְהֵא בַּעַל נֶפֶשׁ רְחָבָה, נִבְהָל לַהוֹן, וְלֹא עָצֵב וּבָטֵל מִמְלָאכָה, אֶלָּא בַּעַל עַיִן טוֹבָה, מְמַעֵט בְּעֵסֶק, וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. וְאוֹתוֹ הַמְּעַט שֶׁהוּא חֶלְקוֹ יִשְׂמַח בּוֹ. כָּךְ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֵת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם, וְצָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְרַחֵק מֵהֵן (רמב"ם פ"ב).

 

שחוק – צחוק.

מהתלות – בדיחות.

אונן – מדוכא.

קלות ראש - חוסר רצינות, התנהגות לא אחראית, פתיחות יתר.

לערוה – לקשר עם נשים זרות.

נבהל להון – לחוץ להשיג עוד ועוד כסף. והוא לשון הפסוק (משלי כח כב).

עצב – צריך לומר 'עצל'.

עין טובה – מפרגן לאחרים.

ממעט בעסק – אבל עוסק כדי להשיג את הצרכים הבסיסיים לו ולמשפחתו.

ועוסק בתורה – בזמן שהוא פנוי מעסקיו.

שהוא חלקו – שהוקצב לו מן השמים שיהיה לו, כי באמת לא יועיל המאמץ היתר כדי להשיג יותר כסף, כי מזונותיו של אדם קצובים לו מן השמים מתחילת השנה.

אמרו – חכמי המשנה.

מן העולם – הזה, וגם מן העולם הבא.

 

סעיף ז

שֶׁמָּא יֹאמַר הָאָדָם הוֹאִיל וְהַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, דֶּרֶךְ רָעָה הֵן, שֶׁמּוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם, אֶפְרֹוֹשׁ מֵהֵן בְּיוֹתֵר, וְאֶתְרַחֵק לְצַּד הָאַחֲרוֹן, עַד שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר, וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן, וְלֹא יִשָּׂא אִשָּׁה, וְלֹא יֵשֵׁב בְּדִירָה נָאָה, וְלֹא יִלְבַּשׁ מַלְבּוּשׁ נָאֶה, אֶלָּא יִלְבַּשׁ שַׂק וְכַדּוֹמֶה, גַּם זֹה דֶּרֶךְ רָעָה הִיא, וְאָסוּר הוּא לֵילֵךְ בָּהּ. הַמְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ נִקְרָא חוֹטֵא, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב בַּנָזִיר, וְכִפֵּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנֶּפֶשׁ, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וּמָה אִם נָזִיר שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ אֶת עַצְמוֹ אֶלָּא מִן הַיַּיִן צָרִיךְ כַּפָּרָה. הַמּוֹנֵעַ אֵת עַצְמוֹ מִכָּל דָּבָר וְדָבָר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְפִיכָךְ צִוּוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁלֹּא יִמָּנַע הָאָדָם, אֶלָּא מִן הַדְּבָרִים שֶׁהַתּוֹרָה אָסְרָה לָנוּ, וְלֹא יֶאֱסֹר עַל עַצְמוֹ בִּנְדָרִים וּבִשְׁבוּעוֹת דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים. כָּךְ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לֹא דַּיְּךָ מַה שֶּׁאָסְרָה תּוֹרָה? אֶלָּא שֶׁאַתָּה אוֹסֵר עָלֶיךָ דְבָרִים הַמֻּתָּרִים! וְאָסְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְסַגֵּף אֶת עַצְמוֹ בְּתַעֲנִית יוֹתֵר מִן הָרָאוּי. וְעַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר, לָמָּה תְּשׁוֹמֵם. וְאָמַר פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ.

 

וכפר עליו מאשר חטא על הנפש – במדבר ו יא. מדובר בנזיר, שקיבל על עצמו להתנזר מן היין, תספורת ותגלחת, ומטומאת המת, ולבסוף נטמא בתוך תקופת הנזירות שלא באשמתו, וכתוב שהוא צריך להביא קרבן חטאת כדי לכפר 'מאשר חטא על הנפש', ואי אפשר להסביר שהוא חטא בכך שנטמא, והבינו חכמינו שהוא צריך כפרה על עצם הנזירות שהוא קיבל על עצמו.

על אחת כמה וכמה – שהוא צריך כפרה.

בנדרים ובשבועות – ההבדל בין נדרים לשבועות יתבאר בעזרת ה' בסימן סז.

לא דייך – לא מספיק לך?

יותר מן הראוי – בצורה שהדבר פוגע בתפקוד שלו, או בבריאות.

אל תהי צדיק הרבה... – קהלת ז טז.

פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו – משלי ד כו. שקול את דרכיך במאזני השכל, ואז דרכיך יהיו נכונים.

הערות:

-       אדם אינו אמור לשלול מעצמו הנאה בלא סיבה, ואם הזדמן לו מאכל טעים, וכל הדומה לזה, מותר ואפילו ראוי שיהנה ממנו. אבל לא ירדוף אחרי מאכלים אלו, ולא יאכל דברים שמזיקים לבריאותו, ואם רואה שהוא נמשך למאכל יותר מדאי, מותר לו להימנע לחלוטין ממאכלים מסוימים לזמן מה, עד שיתרגל לשלוט על תאוותו, כמו כן מותר לו לצער את עצמו כדי לכפר על עבירות. והכלל הוא, שכל פרישות מן העולם הזה שמטרתו להתקרב לה' ולהימנע מאיסורים היא חיובית, אבל פרישות ללא סיבה אינה רצויה ואינה נחשבת לעבודת ה'.

 

סעיף ח

כְּבָר כָּתַבְנוּ (בסִימָן א' סָעִיף ג') מַאֲמַר יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר כו' שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ מִפְנֵי בְּנֵי אָדָם הַמַּלְעִיגִים עָלָיו בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם, לֹא יַעֲנֶה אוֹתָם דִּבְרֵי עַזּוּת, שֶׁלֹּא יִקְנֶה קִנְיָן בְּנַפְשׁוֹ לִהְיֹת עַז פָּנִים, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. (אוֹרַח חַיִּים סִימָן א').

 

בסימן א סעיף ג – ושם ביארנוהו.

לא יענה אותם דברי עזות – כאשר מעירים לו וצוחקים עליו על עבודת ה' שלו.

שלא יקנה קניין בנפשו – שלא תיקבע לו תכונת העזות והחוצפה בנפש, כי גם אם יש לה מקום כאן, היא כשלעצמה תכונה שלילית מאד, כמו שביארנו בסימן א סעיף ג.

עז פנים – חצוף.

 

סעיף ט

וְכֵן אֵין לְהִתְקוֹטֵט בִּשְׁבִיל אֵיזֶה מִצְוָה כְּגוֹן, לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַתֵּבָה, אוֹ לַעֲלֹת לַתּוֹרָה וְכַדּוֹמֶה, כִּדְמָצִינוּ בְּלֶחֶם הַפָּנִים, אַף שֶׁהוּא מִצְוָה לְאָכְלוֹ, שָׁנִינוּ הַצְּנוּעִים מוֹשְׁכִים יְדֵיהֶם וְהַגַּרְגְּרִין חוֹטְפִין וְאוֹכְלִין. (אוֹרַח חַיִּים סִימָן נ"ג)

 

להתפלל לפני התיבה – להיות שליח ציבור, אפילו אם רוצה בכך לגרום עילוי נשמה להוריו, כמו שביארנו בסימן כו סעיף טו.

לעלות לתורה – מפני שהוא "חיוב", כמבואר בסימן עח סעיף יא, או שרוצה לגרום עילוי נשמה להוריו ולעלות למפטיר, כמבואר בסימן כו סעיף א.

בלחם הפנים – שנים עשר לחמים שהיו עורכים על השולחן שבבית המקדש מדי שבת, ומשאירים שם עד השבת שלאחריה, ואז הם היו מתחלקים לכהנים, כמבואר בפרשת אמור (ויקרא כד ה-ט).

מצוה לאכלו – שנאמר (ויקרא כד ט) 'והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדש'.

שנינו – למדנו.

מושכים ידיהם – נמנעים מלקחת את חלקם.

הגרגרין – הלהוטים אחרי האוכל.

 

סעיף י

טֶבַע הָאָדָם הוּא, לִהְיוֹת נִמְשָׁךְ בְּמַעֲשָׂיו, אַחַר רֵעָיו וַחֲבֵרָיו וְאַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ, לְפִיכָךְ צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְחַבֵּר לַצַּדִּיקִים, וְלֵישֵׁב אֵצֶל הַחֲכָמִים תָּמִיד, כְּדֵי שֶׁיִּלְמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. וְיִתְרַחֵק מִן הָרְשָׁעִים הַהוֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכַּם, וְרוֹעֶה כְּסִילִים יֵרוֹעַ. וְאוֹמֵר אַשְׁרֵי הָאִישׁ וְגוֹ'. וְאִם הוּא דָּר בְּעִיר שֶׁמַּנְהִיגֶיהָ רָעִים, וְאֵין אֲנָשֶׁיהָ הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, יֵלֵךְ מִשָּׁם לָדוּר בְּעִיר שֶׁאֲנָשֶׁיהָ צַדִּיקִים וְנוֹהֲגִים בְּדֶרֶךְ טוֹבִים.

 

בחושך – רוחני.

הולך את חכמים יחכם... – משלי יג כ.

רועה כסילים – מי שהכסילים הם רעיו וחבריו.

ירוע – יישבר יחד איתם.

ואומר – תהלים א א.

וגו' – אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב.

שמנהיגיה רעים – צריך לומר 'שמנהגיה'.

הערות:

-       סעיף זה מועתק מהרמב"ם, והוא ממשיך ומסיים בזה הלשון: "ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה, כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי, כענין שנאמר ישב בדד וידום, ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים".

 

תוספת פסקי ספרד:

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר