הלימוד היומי י"א כסלו

סימן כה - דיני אשרי ובא לציון עד גמר התפלה ובו ח סעיפים:

סעיף א

אוֹמְרִים אַשְׁרֵי וּתְהִלָּה לְדָוִד וְגוֹ', וּצְרִיכִין לְכַוֵּן בּוֹ הֵיטֵב, וּבִפְרָט בַּפָּסוּק פּוֹתֵחַ אֵת יָדֶךָ וְגוֹ' יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ מְאֹד. (כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל סִימָן י"ד ב' עַיֵן שָׁם) (סִימָן נ"א קל"ב).

 

אשרי ותהלה לדוד – הפסוק 'אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה' (תהלים פד ה), והפסוק 'אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו' (תהלים קמד טו), אינם חלק מהמזמור 'תהלה לדוד' (תהלים קמה), אבל בכל מקום שהמזמור נאמר בתפילה, מקדימים לו את שני הפסוקים הללו, עד שהמזמור כולו נקרא בפי הציבור 'אשרי'.

לכוון בו היטב – שכל האומר 'תהלה לדוד' בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, והכוונה למי שבכל יום משבח את הקב"ה בכל אותיות האל"ף בי"ת, ולא למי שמדקלם את המזמור בלי לחשוב על תוכנו.

פותח את ידך – תהלים קמה טז.

 

סעיף ב

אַחַר כָּךְ אוֹמְרִים לַמְנַצֵּחַ[1], וְאֵלּוּ יָמִים שֶׁאֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ: רֹאשׁ חֹדֶשׁ, חֲנֻכָּה, וּפוּרִים, וְהוּא הַדִּין בְּשָׁנָה מְעֻבֶּרֶת בְּיוֹם י"ד וט"ו שֶׁבַּאֲדָר רִאשׁוֹן, עֶרֶב פֶּסַח, וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, תִּשְׁעָה בְּאָב, גַּם אֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּבֵית הָאָבֵל. וּבַיּוֹם שֶׁאֵין אוֹמְרִים לַמְנַצֵּחַ, גַּם אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם אֵין אוֹמְרִים (סי' קל"א ובסד"ה).

 

למנצח – מזמור כ שבתהלים.

אין אומרים אותו – כי המזמור פותח ב'יענך ה' ביום צרה', ולא מתאים לומר זאת בימים שמחים.

פורים – שני הימים, י"ד וט"ו באדר, נחשבים כפורים לעניין זה בכל מקום.

ערב פסח – הבוקר שלפני כניסת החג של פסח. והוא יום חגיגי יותר מערב שבועות, ערב ראש השנה וערב סוכות, כי היו מקריבים באותו יום את קרבן הפסח, וחציו השני אסור בעשיית מלאכה, כמבואר בסימן קיג סעיף ג.

ערב יום הכיפורים – הוא יום טוב בפני עצמו, ומצוה להרבות בו באכילה, כמבואר בסימן קלא סעיף ג.

תשעה באב – נקרא מועד, כמבואר בסימן קכג סעיף ג.

אל ארך אפים – שאומרים בימי שני וחמישי לפני קריאת התורה כמבואר בסימן כב סעיף י.

 

סעיף ג

אוֹמְרִים קְדֻשַּׁת וּבָא לְצִיּוֹן עִם הַתַּרְגּוּם[2]. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד לְאָמְרָהּ בְּכַוָּנָה. וְהַתַּרְגּוּם יֵשׁ לְאָמְרוֹ בְּלַחַשׁ[3]. [בְּבֵית הָאָבֵל מְדַלְּגִין הַפָּסוּק וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי וְגוֹ'] (*הוספה זו נמצאת הוצאת "זיס" למברג תרמ"א, אשר נדפסה תחת השגחתו של המחבר זצ"ל).

 

קדושת ובא לציון – אחרי למנצח אומרים 'ובא לציון גואל...' (ישעיה נט כ-כא), ואתה קדוש יושב תהלות ישראל (תהלים כב ד), ואחר כך פסוקי הקדושה (ישעיהו ו ג, יחזקאל ג יב), ומתרגמים אותם לארמית, ותיקנו לומר את הפסוקים הללו כדי שכל אחד מישראל יעסוק מעט בתורה כל יום לאחר התפילה, והתרגום הוא כדי שיבינו את הפסוקים שהם קוראים [תקנה זו תוקנה בבבל בתקופת הגאונים, ובאותו זמן היתה הארמית השפה המדוברת שם בין היהודים]. ובחרו בפסוקי הקדושה מחמת חביבותם ומטעמים נוספים, ואמרו שהעולם מתקיים היום על פסוקי קדושה אלו שנקראים בפי חכמינו 'קדושה דסדרא'.

בלחש – כי על פי תורת הסוד אין לומר דברים בציבור אלא בלשון הקודש.

בבית האבל מדלגין הפסוק ואני זאת בריתי – אין זה לשון הקיצור שולחן ערוך [על אף הכתוב כאן בסוגריים], כי דעתו אינה כן, אלא רק בתשעה באב מדלגים על פסוק 'ואני זאת בריתי', אבל לא בבית האבל, כמו שכתב הוא בעצמו בפירוש בסימן קכד סעיף ג.

נדפסה תחת השגחתו של המחבר – ספר קיצור שולחן ערוך נדפס לראשונה בשנת תרכ"ד (1864), ומאז יצא לאור במהדורות רבות אין ספור. 14!! מהדורות ראו אור בחיי המחבר עצמו, שנפטר בתרמ"ו (1886), והמהדורה ה-14 הוכנה לדפוס על ידי המחבר עצמו, ובה הוא אסף את כל השינויים, תוספות, מגרעות... מכל המהדורות, והיא המהדורה המוסמכת ביותר, ולא מהדורת למברג תרמ"א, שאין לראות בה מהדורה מוסמכת יותר מכל האחרות.

 

סעיף ד

אָסוּר לְאָדָם לָצֵאת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת קֹדֶם קְדֻשָּׁה זוֹ[4] .

 

אסור לאדם לצאת מבית הכנסת – ללא הכרח ממשי, שזה מראה על זלזול בקדושה זו, שלפי דברי חכמינו העולם כולו מתקיים עליה.

 

סעיף ה

יֵשׁ לְהַדֵּר לְאָמְרָהּ עִם הַצִּבּוּר. וְלָכֵן אִם בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר אוֹמְרִים אוֹתָהּ יֹאמְרָהּ עִמָּהֶם אַף קֹדֶם תְּפִלָּתוֹ. וְהוּא הַדִּין דְּיָכוֹל לְאָמְרָהּ קֹדֶם שְׁנֵי הַפְּסוּקִים דְּהַיְנוּ וּבָא לְצִיּוֹן וְגוֹ' וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי וְגוֹ', וְאַחַר כָּךְ יֹאמַר פְּסוּקִים אֵלוּ, וּמִכָּל שֶכֵּן שֶׁיָכוֹל לְדַלֵּג אַֹשְׁרֵי וְלַמְנַצֵּחַ, כְּדֵי שֶׁיֹּאמַר קְדֻשָּׁה זוֹ עִם הַצִּבּוּר, וְאַחַר כָּךְ יֹאמַר מַה שֶּׁדִּלֵּג[5].

 

להדר – כמו הקדושה בברכות קריאת שמע, כמו שהתבאר בסימן טו סעיף ט. ואם לא אמרה עם הציבור יכול לאומרה ביחיד, אבל אם הוא יודע לקרוא בטעמי המקרא, יקרא את שני פסוקי הקדושה בטעמים כאשר אינו אומר אותם עם הציבור.

אף קודם תפלתו – אם אמר כבר ברכות התורה, והוא נמצא במקום שאין איסור להפסיק את תפלתו.

לדלג אשרי ולמנצח – ולומר ובא לציון לפי הסדר עד אחרי פסוקי הקדושה.

 

סעיף ו

וְאוֹמְרִים עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ[6] וְכוּ' וּצְרִיכִין לְאָמְרוֹ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה. וִיהוֹשֻׁעַ תִּקְּנוֹ בְּשָׁעָה שֶׁכָּבַשׁ אֵת יְרִיחוֹ. וְאַחַר כָּךְ אוֹמְרִים מִזְמוֹר שֶׁל יוֹם, וּשְׁאָר מִזְמוֹרִים בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם כְּפִי מִנְהָגוֹ[7].

 

עלינו לשבח – הודיה לה' על שזכינו לעבוד אותו, וציפיה לכך שיבוא היום שבו כל יושבי תבל יכירו בכך שצריך לעבוד את ה' בלבד. והוא שבח גדול מאד, ויש לו מקום של כבוד בתפילת מוסף של ראש השנה.

באימה וביראה – אף שהוא בסוף התפילה שרוצים כבר לצאת הביתה, יש להתאמץ עוד שניות ספורות שלא לזלזל באמירת עלינו.

בשעה שכבש את יריחו – מסופר ביהושע פרק ו.

מזמור של יום – נהוג לומר כל יום את המזמור שהלויים היו אומרים בבית המקדש, ביום הראשון 'לה' הארץ ומלואה' (כד), בשני 'גדול ה' ומהולל מאד' (מח), בשלישי 'אלהים נצב בעדת אל' (פב), ברביעי 'אל נקמות ה' ' (צד), בחמישי 'הרנינו לאלהים עוזנו' (פא), בשישי 'ה' מלך גאות לבש' (צג), בשבת 'מזמור שיר ליום השבת' (צב). ומקדימים למזמור את המשפט 'היום יום ... בשבת שבו היו הלויים אומרים...', ולדעת חלק מן הפוסקים מקיימים בכך מצווה מן התורה לזכור את יום השבת.

כפי מנהגו – במקומות רבים נהגו לומר אחרי התפילה מספר מסוים של מזמורי תהילים בציבור, ובמקומות אחרים נהגו לומר אחרי התפילה מזמור או כמה מזמורים קבועים, כגון 'שיר מזמור לאסף' (פג).

 

סעיף ז

כְּשֶׁיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, אוֹמֵר הַפָּסוּק, ה' נְחֵנִי וְגוֹ' וּמִשְׁתַּחֲוֶה מוּל אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, כְּתַלְמִיד הַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ. כְּשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לֹא יֵצֵא וַאֲחוֹרָיו לַאֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, אֶלָּא יְצַדֵּד. וְכֵן בִּירִידָתוֹ מִן הַתֵּבָה (קל"ב).

 

ה' נחני וגו' - ה' נחני בצדקתך למען שוררי הישר לפני דרכך (תהלים ה ט), לבקש מה' שכאשר הוא יוצא לחיי החול, שידריך אותו בדרך הישרה, ולא ייכשל.

הנפטר – שנפרד.

יצדד – יסובב את צידו לארון הקודש.

ירידתו מן התיבה – לא ירד ואחוריו לספר התורה.

 

סעיף ח

כְּשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אָסוּר לָרוּץ אוֹ לִפְסֹעַ פְּסִיעָה גַּסָּה, לְפִי שֶׁמַּרְאֶה עַצְמוֹ שֶׁעִכּוּב בֵּית הַכְּנֶסֶת דּוֹמֶה עָלָיו לְמַשָּׂא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהוֹלֵךְ לַעֲסָקָיו. אֲבָל אִם הוֹלֵךְ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵית הַמִּדְרָשׁ מִצְוָה לָרוּץ. (סִימָן צ').

 

אסור לרוץ – בקרבת בית הכנסת.

פסיעה גסה – פסיעות גדולות.

עיכוב – השהייה.

דומה עליו למשא – כבד עליו.

מצוה לרוץ – התבאר בסימן יב סעיף יא.

 

סימן כו - דיני קדיש יתום ובו כב סעיפים:

סעיף א

נִמְצְאוּ בַּמִּדְרָשִׁים הַרְבֵּה מַעֲשִׂיּוֹת, כִּי עַל יְדֵי שֶׁהַבֵּן אוֹמֵר קַדִּישׁ בִּשְׁבִיל אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, נִצּוֹלִים מִן הַדִּין[8]. עַל כֵּן נוֹהֲגִין לוֹמַר קַדִּישׁ[9]. וְכֵן לַעֲלֹת לַמַפְטִיר וּלְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַתֵּבָה, וּבִפְרָט בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת, שֶׁהוּא הַזְּמָן שֶׁחוֹזְרוֹת הַנְּשָׁמוֹת לְגֵיהִנֹּם, וְכֵן בְּכָל עַרְבִית שֶׁאָז תִּגְבֹּרֶת הַדִּין. וְיֵשׁ בְּעִנְיַן הַקַּדִּישִׁים כַּמָּה חִלּוּקֵי דִּינִים עַל פִּי הַמִּנְהָגִים[10].

 

מעשיות – סיפורים.

הבן – דוקא לבן יש את היכולת להציל את הוריו מן הדין, אבל לא אדם זר, כמו שביארתי בהרחבה בסימן רכא סעיף א.

הדין – של הגיהנם.

וכן לעלות למפטיר ולהתפלל לפני התיבה – כי כל מצוה של הבן נזקפת לזכות האב או האם, וסגולתו המיוחדת של הקדיש נעוצה בכך שלא רק הוא משבח להקב"ה ומקדש את שמו, אלא שגורם לציבור שלם לעשות כן, ולכן תפילה כשליח ציבור מועילה יותר מקדיש, כמו שיתבאר בסעיף יד, וגם קריאת ההפטרה מזכה ציבור שלם במצוה.

הזמן שחוזרות הנשמות לגיהנם – כל מי ששמר שבת בעולם הזה, אפילו אם הרבה לחטוא, אינו נענש במהלך השבת בעונשי הגיהנם. ובמוצאי שבת קשה לנשמות במיוחד, שאז הם נכנסים מחדש לסבל שהוא מנת חלקם של החוטאים.

אז – בחלק הראשון של הלילה, מסורת בידינו מחכמי הסוד, שאז הדינים מתגברים ומתחזקים.

בעניין הקדישים – המנהג היה ברור בזמנם אצל האשכנזים, שכמו שאין שני שליחי ציבור, כך אין שני אנשים אומרים קדיש ביחד. ולכן היו מתחלקים הקדישים שבתפילה בין האבלים, לפי הכללים שיתבארו בהמשך הסימן סעיפים ב-יג. והמנהג שנהגו היום בקהילות רבות שיאמרו כולם קדיש ביחד, אם כי כך היה מנהג הספרדים מאז ומעולם, אך באשכנז רוב הפוסקים התנגדו לכך, אם לא במצבים מיוחדים כגון המבואר בסעיף יח, ועוד היום ישנם קהילות גדולות וחשובות שמקפידים שלא יאמרו שני אבלים קדיש ביחד.

חילוקי דינים על פי המנהגים – פרטי דינים רבים, שאינם הלכה, אלא מנהגים שנהגו בהם, ובקהילות שנוהגים באופן אחר זה גם כן בסדר, ובלבד שיהיה להם מנהג ברור שכולם נוהגים על פיו.

 

סעיף ב

בְּתוֹךְ שִׁבְעָה, בֵּין שֶׁהוּא קָטָן בֵּין גָּדוֹל, בֵּין תּוֹשָׁב בֵּין אוֹרֵחַ, יֵשׁ לוֹ כָּל הַקַּדִּישִׁים[11], וְדוֹחֶה כָּל הָאֲבֵלִים. וַאֲפִלּוּ פָּגַע הָרֶגֶל תּוֹךְ שִׁבְעָה הַמְבַטֵּל גְּזֵרַת שִׁבְעָה, וְכֵן לְאַחַר שִׁבְעָה שֶׁמְבַטֵּל גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים, לְעִנְיַן קַדִּישׁ אֵינוֹ מְבַטֵּל. וְכֵן לֹא אַמְרִינָן לְעִנְיַן קַדִּישׁ מִקְּצָת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ. וַאֲפִלּוּ בְּמִנְחָה שֶׁל יוֹם הַשְּׁבִיעִי, יֵשׁ לוֹ כָּל הַקַּדִּישִׁים. וּמוֹנִין שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים מִיּוֹם הַקְּבוּרָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָאָבֵל לֹא שָׁמַע מִיָּד, וְנוֹהֵג אַחַר כָּךְ שִׁבְעָה יְמֵי אֵבֵל. מִכָּל מָקוֹם, לְעִנְיַן קַדִּישׁ אֵין לוֹ דִּין שִׁבְעָה. וְכֵן אִם מֵת בָּרֶגֶל מוֹנִין לְעִנְיַן קַדִּישׁ מִיּוֹם הַקְּבוּרָה.

 

בתוך שבעה – שבעת ימי האבל.

דוחה כל האבלים – אין להם זכות להתחלק איתו בקדישים, אך יש לכך הסתייגות בסעיף הבא.

המבטל גזרת שבעה... – כמבואר בסימן רכ סעיף א.

לעניין קדיש אינו מבטל – ויש לו דין אבל תוך שבעה במשך שבעה ימים מלאים, ודין אבל תוך שלושים במשך שלושים ימים מלאים.

לא אמרינן – אין אומרים.

מקצת היום ככולו – בתחילת היום השביעי כמבואר בסימן רטו. אבל אומרים מקצת היום ככולו ביום הקבורה שהוא נחשב תמיד כיום שלם גם אם הקבורה היתה לקראת סוף היום.

מנחה של יום השביעי – שכבר קם מאבלותו בבוקר, ונוהג דיני אבלות של שלושים ולא של שבעה כמבואר שם.

נוהג אחר כך שבעה ימי אבל – לפי הכללים שמתבארים בסימן רד.

אין לו דין שבעה – אחרי שעברו שבעה ימים מן הקבורה.

אם מת ברגל – והוא מתחיל להתאבל אחרי הרגל, כמבואר בסימן ריט סעיף ה.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] והספרדים נוהגים שבכל יום שלא אומרים תחנון, אף לא אומרים למנצח מזמור לדוד יענך וכו' ותפלה לדוד. (הליכות עולם א, רמד).

[2] ומנהגנו לישב כשאומרים קדושת "ובא לציון", וכן ראוי לנהוג, וכן דעת המקובלים. (ילקוט יוסף קלב, ח).

[3] . הקדושה שאומרים ב'ובא לציון' מותר ליחיד לאומרה אפילו בלי טעמי המקרא, אלא שנכון לאומרה עם טעמי המקרא לצאת ידי שיטת הפוסקים המחמירים. (יביע אומר ה, ז, ד).

[4] שאמרו בגמ' מיום שחרב בהמ"ק העולם עומד על קדושא דסדרא. ועל כן אף שמתכוון לאומרה לבדו אחר כך, אין לצאת מבית הכנסת קודם קדושה זו, אם לא בשעת הדחק. (הלכה ברורה קלב, ה).

[5] והכף החיים (קלב ה) כתב בשם האר"י, שיאמר לפי הסדר ולא ידלג.

[6] ומנהג הספרדים לומר עלינו לשבח בסיום התפילה, וגם ספרדי המתפלל עם אשכנזים אין צריך לומר עלינו לשבח באמצע התפילה. (ילקוט יוסף קלב, כ. יביע אומר ה, ז).

[7] ומנהגנו לומר קודם שיר של יום מזמור תפלה לדוד, ואחר כך בית יעקב, שיר המעלות לדוד לולי וכו', שיר של יום, הושיענו, פיטום הקטורת, עלינו לשבח.

[8] וכתב מהרח"ו בשם האר"י (דרוש הקדיש טו:) שהקדיש לא רק מציל הנפטר מדין הגהינם, אלא גם יש בו תועלת להכניסו לגן עדן.

[9] מנהג הספרדים לומר קדיש יתום קודם עלינו לשבח, ולא כאשכנזים שאומרים אותו אחרי עלינו לשבח.

[10] הבן איש חי (ש"א ויחי ט) כתב, שאחר לימוד תורה שבכתב, אומרים קדיש יהא שלמא. ואחר לימוד תורה שבעל פה, אומרים קדיש על ישראל.

[11] ומנהגנו שכל המחויבים לומר קדיש יתום אומרים אותו כולם יחד, ולכן להלכה אין נפקא מינא בכל הדינים שכתב המחבר מסעיף ב' עד סעיף יג'. אך  יש נפקא מינא לגבי קדימה להיות שליח ציבור.

כשאומרים קדיש שני אנשים או יותר, יש להקפיד שיהיו שווים במהירות, ולא שאחד יאמר הקדיש לאט ואחד ימהר.

כמו כן אם כמה אנשים אומרים קדיש, אין לאחד מהם לומר בלחש, אלא צריך שכולם יאמרוהו בקול רם. ואם אומר הקדיש צרוד, יש להקל. (ילקוט יוסף נו, כז).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר