הלימוד היומי י' כסלו

סעיף ז

כְּשֶׁנִּמְצָא פְּסוּל שֶׁצְּרִיכִין לְהוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר, אִם נִמְצָא בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא, מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר, וּמַתְחִילִין מִמָּקוֹם שֶׁפָּסְקוּ, וּמַשְׁלִימִין מִנְיַן הַקְּרוּאִים, וְהָעוֹלִין כְּבָר בַּסֵּפֶר תּוֹרָה הַפָּסוּל עוֹלִין לְמִנְיַן הַקְּרוּאִים. וְאִם הוּא בַּשַׁבָּת, אִם אֶפְשָׁר לִקְרוֹת בְּסֵפֶר תּוֹרָה הַשֵּׁנִי ז' קְרוּאִים יַעֲשׂוּ כֵּן (לָחוּשׁ לְדַעַת הַגְּאוֹנִים, דִּסְבִירָא לְהוּ דְּמַה שֶּׁקָרְאוּ בַּסֵּפֶר תּוֹרָה הַפָּסוּל, אֵינוֹ עוֹלֶה לָהֶם), דְּהָא נוֹהֲגִין בְּלָאו הֲכִי לְהוֹסִיף הַרְבֵּה קְרוּאִים.

 

בין גברא לגברא – בין איש לאיש, כלומר, לא באמצע הקריאה אלא בהפסקה שבין עולה לעולה.

משלימין – למספר הקרואים שחייבים לקרוא, ביום חול בבוקר ובשבת וביום הכיפורים ובתענית ציבור במנחה - שלושה, בראש חודש ובחול המועד - ארבעה, ביום טוב - חמשה, ביום הכיפורים בשחרית - ששה, ובשבת - שבעה.

עולין – נחשבים. כי בדיעבד סומכים על הפוסקים שסוברים שמותר לקרוא בספר תורה פסול, כמו שכתבתי בסוף ההקדמה לסעיף ג.

אם אפשר... – שנשאר עד סוף הפרשה מספיק פסוקים שיהיה ניתן לחלק אותם לשבעה קרואים לפי הכללים שבסימן כג סעיפים כ-כב. כמו כן, בפרשת יתרו, אין להפסיק באמצע עשרת הדברות, ובפרשת כי תבוא אין מפסיקים באמצע הקללות כמבואר בסימן עח סעיף ד, ובפרשת האזינו אסור להוסיף על מניין הקרואים עד סיום השירה, ובפרשת וזאת הברכה אי אפשר להפסיק בשמונה פסוקים האחרונים.

סבירא להו – הם סוברים.

בלאו הכי – בכל מקרה, מאחר ומותר בשבת להוסיף על מניין הקרואים כמו שביארתי בהקדמה לסימן עח, היו מקומות רבים שניצלו זאת, והיו מוסיפים על בסיס קבוע הרבה קוראים מדי שבת. ובמקומות שמקפידים בדרך כלל שלא להוסיף על מניין הקרואים מלבד במקרים חריגים, גם כאן אינם צריכים להוסיף.

 

סעיף ח

וְאִם נִמְצָא הַפְּסוּל בְּאֶמְצַע הַקְּרִיאָה, בָּזֶה יֵשׁ חִלּוּקֵי דֵּעוֹת וּמִנְהָגִים[1], וְכָל מָקוֹם יַחְזִיק מִנְהָגוֹ, וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג קָבוּעַ, נִרְאֶה לִי דְּיֵשׁ לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ עַל סֵפֶר תּוֹרָה הַפָּסוּל, אֶלָּא מַפְסִיקִין מִיָד, וּמוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר, וּמַתְחִילִין מִמָּקוֹם שֶׁפָּסְקוּ. וְאִם הִפְסִיקוּ בְּאֶמְצַע פָּסוּק נִרְאֶה לִי דְּיַתְחִילוּ מִתְּחִלַּת הַפָּסוּק. וְגוֹמְרִין אֵת הַפָּרָשָׁה, (וְנִרְאֶה דְּיִקְרָא לוֹ בְּסֵפֶר תּוֹרָה הַכָּשֵׁר לְכָל הַפָּחוֹת גּ' פְּסוּקִים. וְאִם אֵין עוֹד גּ' פְּסוּקִים עַד תַּשְׁלוּם הַסִּדְרָה יַתְחִילוּ לְמַפְרֵעַ קְצָת) וּמְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה. אֲבָל בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ, דְּעָלְתָה לוֹ הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ עַל הַסֵּפֶר תּוֹרָה הַפָּסוּל (וּפָשׁוּט דְּאִם יְכוֹלִין לִקְרוֹת שִׁבְעָה קְרוּאִים בְּסֵפֶר תּוֹרָה הַכָּשֵׁר, יַעֲשׂוּ כֵן כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בַּסָּעִיף שֶׁלִּפְנֵי זֶה). וְהוּא הַדִּין אֲפִלּוּ אִם לֹא הִתְחִילוּ לִקְרוֹת כְּלָל לָזֶה הָעוֹלֶה, שֶׁנִּמְצָא הַפְּסוּל מִיָּד לְאַחַר הַבְּרָכָה, גַּם כֵּן מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עוֹד בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה. וְאֵין לְחַלֵּק בֵּין קְרִיאָה הָאַחֲרוֹנָה, לִשְׁאָר קְרִיאָה בְּעִנְיָן זֶה. בַּמַּפְטִיר, עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ע"ח סָעִיף ח'.

 

חילוקי דעות ומנהגים – יש אומרים שמותר לברך ברכה אחרונה על הקריאה בספר הפסול, ויש אומרים שצריך להחליף את הספר תורה בלי לברך ברכה אחרונה, ואם לא בירכו ברכה אחרונה יש אומרים שצריך לחזור לברך ברכה ראשונה על הקריאה בספר התורה השני, ויש אומרים שאין מברכים. ויש מחלקים בין מקרה שבו הטעות נמצא כשמותר להפסיק באותו מקום, לבין מקרה שבו נמצא הטעות במקום שאי אפשר להפסיק (כי לא קראו עדיין שלושה פסוקים, או כי נמצאים במרחק של פחות משלושה פסוקים סמוך לפרשה).

בשולחן ערוך – אף שבדרך כלל האשכנזים נוהגים על פי פסקי הרמ"א, ודעת הרמ"א שאם נמצא הטעות במקום שמותר להפסיק את הקריאה – מברכים ברכה אחרונה על הקריאה בספר תורה הפסול, כאן המלצת הקיצור שולחן ערוך לנהוג כדעת השולחן ערוך.

מפסיקין מיד – אפילו באמצע פסוק.

הסידרה – הפרשה שאמורים לקרוא באותו יום.

למפרע קצת – יחזרו על פסוק או שנים שקראו כבר בספר התורה הפסול.

עלתה לו – נחשבת לו.

לאחר הברכה – ברכת אשר בחר בנו שהוא בירך לפני תחילת הקריאה.

בין קריאה האחרונה לשאר קריאה – יש פוסקים שסוברים שאם נמצא טעות בקריאה האחרונה אין מוציאים ספר תורה אחר, אלא מסיימים את הקריאה באותו ספר תורה, והשביעי מברך ברכה אחרונה.

במפטיר – אם נמצא הטעות בקריאת המפטיר.

 

סעיף ט

נִמְצָא פְּסוּל בְּסֵפֶר תּוֹרָה וְאֵין שָׁם סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר, מַשְׁלִימִין בּוֹ מִנְיַן הַקְּרוּאִים בְּלֹא בְּרָכוֹת. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ע"ח סָעִיף ח', וְסִימָן ע"ט סָעִיף י'.

 

בלא ברכות – כדין מי שקורא מתוך החומש בסימן כג סעיף כט. ואם נמצא הטעות באמצע הקריאה, אין העולה מברך ברכה אחרונה לדעת הקיצור שולחן ערוך.

סימן ע"ח סעיף ח' – שאם נמצא הטעות לפני קריאת המפטיר ואין ספר תורה נוסף, קורא האחרון את ההפטרה עם הברכות, ואין קוראים למפטיר.

סימן ע"ט סעיף י' – שאין מברכים גם על ההפטרה אם לא סיימו את הקריאה עם הברכות בתוך ספר התורה.

 

סעיף י

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם נִמְצָא פְּסוּל בְּסֵפֶר תּוֹרָה בְּחֻמָּשׁ אֶחָד, מֻתָּרִין לִקְרֹת בּוֹ בְּחֻמָּשׁ אַחֵר[2], כְּגוֹן, אִם הַפְּסוּל הוּא בְּסֵפֶר בְּרֵאשִׁית, מֻתָּרִין לִקְרוֹת בּוֹ בִּבְרָכוֹת בְּסֵפֶר שְׁמוֹת. וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה בִּשְׁעַת הַדְּחַק כְּשֶׁלֹּא הָיָה בָּאֶפְשָׁרִי לְתַקְּנוֹ, אוֹ שֶׁנִּמְצָא בַּשַׁבָּת אוֹ יוֹם טוֹב. וּמִכָּל מָקוֹם, בְּשַׁבָּת בְּמִנְחָה, אֵין לְהוֹצִיאוֹ כֵּיוָן שֶׁאָז אֵין הַקְּרִיאָה חוֹבָה כָּל כָּךְ (דְּלָא נִתְקְנָה אֶלָּא מִשּׁוּם אוֹתָן שֶׁאֵינָם בָּאִים בַּשֵׁנִי וּבַחֲמִשִּׁי לְבֵית הַכְּנֶסֶת) (קמ"ג).

 

מותרין לקרות בו בחומש אחר – כי מתייחסים לכל חומש כיחידה נפרדת, שהיה אפשר לקרוא מתוכו גם אם לא היה ספר תורה שלם, אלא שאסרו זאת מפני שאין הדבר מכובד.

כשלא היה באפשרי לתקנו – כגון שנמצא טעות בשבת בפרשת ויחי, ולא היה ספר תורה אחר, ולא היה שם סופר שיכול לתקן, ולא היה אפשר להביא את ספר התורה למקום שיש שם סופר.

שנמצא בשבת או יום טוב – במקרה גילו טעות בחומש אחר, תוך כדי גלילת ספר התורה, או שנמצא טעות בקריאה העיקרית ורוצה לקרוא את המפטיר של החג [או של ראש חודש] בחומש אחר.

בשבת במנחה - כגון שמצאו טעות בשבת בבוקר בקריאת פרשת ויחי, ורוצים במנחה לקרוא את פרשת שמות.

אין להוציאו – ועדיף שלא לקרוא בתורה כלל, מלקרוא בספר תורה פסוק אפילו בחומש אחר.

לא נתקנה אלא... – עזרא הסופר תיקן זאת, שתהיה להם קריאה נוספת בשבוע מלבד הקריאה של שבת בבוקר.

 

סעיף יא

אִם נִקְרְעָה הַתְּפִירָה שֶׁבֵּין שְׁתֵּי יְרִיעוֹת, אִם נִשְׁאַר הָרֹב תָּפוּר קוֹרִין בּוֹ. וְאִם לָאו מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר[3]. וְאִם אֵין סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר, אִם הַקֶּרַע הוּא בָּזֶה הַחֻמָּשׁ שֶׁצְּרִיכִין לִקְרֹת בּוֹ, אֵין קוֹרִין בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁאֲרוּ לְכָל הַפָּחוֹת ה' תְּפִירוֹת. אֲבָל אִם הַקֶּרַע הוּא בְּחֻמָּשׁ אַחֵר קוֹרִין בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרוּ רַק בּ' תְּפִירוֹת. (נקודות הכסף סימן רעח ובספר בני יונה) (יו"ד סִימָן רע"ח).

 

התפירה שבין שתי יריעות – ספר תורה עשוי מיריעות קלף, שתפורות זו לזו בגידים של בהמות.

הרוב – רוב אורך היריעה.

רק ב' תפירות – אבל פחות מזה לא נקרא תפור בכלל.

 

סעיף יב

נִמְצָא שַׁעֲוָה אוֹ חֵלֶב שֶׁנָּטַף עַל אוֹת אוֹ תֵּבָה, אִם הוּא בְּחֹל יָסִירוֹ. וְאִם הוּא בַּשַׁבָּת אוֹ יוֹם טוֹב, אִם נִרְאִין הָאוֹתִיּוֹת יִקְרְאוּ בּוֹ כָּךְ. אֲבָל אִם מְכֻסִּין כָּל כָּךְ עַד שֶׁאֵינָן נִרְאִין, אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין צְרִיכִין לִקְרוֹת שָׁם, יְכוֹלִין לִקְרוֹת בּוֹ בִּבְרָכוֹת[4]. אֲבָל אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁצְּרִיכִין לִקְרוֹת, וְאָסוּר לִקְרוֹת אֲפִלּוּ תֵבָה אַחַת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב עַל כֵּן אִם בָּאֶפְשָׁרִי לְהָסִיר אֵת הַשַּׁעֲוָה אוֹ הַחֵלֶב כִּלְאַחַר יָד, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּתְיַבֵּשׁ הֵיטֵב, וְיַכְפִּיל אֵת הַגְּוִיל שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִפֹּל, יַעֲשׂוּ כֵן, וּבְאִם לָאו אֵין קוֹרִין בּוֹ (עַיֵּן פרמ"ג משבצות סוף סִימָן קמ"ג ובאה"ט שָׁם סָעִיף קטן ט'). כְּשֶׁמְּסִירִין בְּחֹל אֶת הַשַּׁעֲוָה וְהַחֵלֶב, אִם הוּא עַל הַשֵּׁם יַשְׁגִּיחוּ שֶׁלֹּא יָבֹא חַס וְשָׁלוֹם לִמְחִיקַת הָאוֹתִיּוֹת, אֶלָּא יְחַמְּמוּ מִבַּחוּץ שֶׁיֵּלֵךְ הַשַּׁעֲוָה אוֹ הַחֵלֶב.

 

בשבת או יום טוב – אסור להסיר את השעוה, והפוסקים נחלקו בטעם הדבר.

נראין האותיות – דרך השעוה.

מקום שאין צריכין לקרות שם – לפני או אחרי המקום שצריך לקרות בו.

בברכות – כי ספר התורה אינו נפסל על ידי נטפי השעוה.

שלא מן הכתב – בעל פה. וכאן הרי אין ברירה והוא חייב לקרוא בעל פה, כי אי אפשר לזהות את האותיות שמתחת לשעוה.

כלאחר יד – בשינוי מן הדרך הרגילה, והוא ביטוי מושאל, כאילו עושה את הדברים בצד האחורי של ידו.

דהיינו – עצה טובה כיצד להוריד נטפי שעוה שלא בדרך הרגילה.

יכפיל – יקפל.

באם לאו – שאין השעוה יבשה דיה כדי להורידה בצורה הזאת, וצריך להורידה בידים.

אין קורין בו – לכתחילה, ואם גילו טיפת שעוה שמכסה אות באמצע הקריאה, יקרא את האותיות המכוסות בעל פה, וימשיך את הקריאה בברכות מתוך הספר תורה, ואין צריך להוציא ספר תורה אחר.

על השם – על האותיות של אחד משמותיו של הקב"ה שאסור למחוק אותם.

אלא יחממו מבחוץ – מן הצד האחורי של הקלף, שתתרכך השעוה ותיפרד מן האותיות מאליה, ולא יגרד את השעוה מעל האותיות.

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] והספרדים נוהגים שבכל יום שלא אומרים תחנון, אף לא אומרים למנצח מזמור לדוד יענך וכו' ותפלה לדוד. (הליכות עולם א, רמד).

[2] ומנהגנו לישב כשאומרים קדושת "ובא לציון", וכן ראוי לנהוג, וכן דעת המקובלים. (ילקוט יוסף קלב, ח).

[3] . הקדושה שאומרים ב'ובא לציון' מותר ליחיד לאומרה אפילו בלי טעמי המקרא, אלא שנכון לאומרה עם טעמי המקרא לצאת ידי שיטת הפוסקים המחמירים. (יביע אומר ה, ז, ד).

[4] שאמרו בגמ' מיום שחרב בהמ"ק העולם עומד על קדושא דסדרא. ועל כן אף שמתכוון לאומרה לבדו אחר כך, אין לצאת מבית הכנסת קודם קדושה זו, אם לא בשעת הדחק. (הלכה ברורה קלב, ה).

[5] והכף החיים (קלב ה) כתב בשם האר"י, שיאמר לפי הסדר ולא ידלג.

[6] ומנהג הספרדים לומר עלינו לשבח בסיום התפילה, וגם ספרדי המתפלל עם אשכנזים אין צריך לומר עלינו לשבח באמצע התפילה. (ילקוט יוסף קלב, כ. יביע אומר ה, ז).

[7] ומנהגנו לומר קודם שיר של יום מזמור תפלה לדוד, ואחר כך בית יעקב, שיר המעלות לדוד לולי וכו', שיר של יום, הושיענו, פיטום הקטורת, עלינו לשבח.

[8] וכתב מהרח"ו בשם האר"י (דרוש הקדיש טו:) שהקדיש לא רק מציל הנפטר מדין הגהינם, אלא גם יש בו תועלת להכניסו לגן עדן.

[9] מנהג הספרדים לומר קדיש יתום קודם עלינו לשבח, ולא כאשכנזים שאומרים אותו אחרי עלינו לשבח.

[10] הבן איש חי (ש"א ויחי ט) כתב, שאחר לימוד תורה שבכתב, אומרים קדיש יהא שלמא. ואחר לימוד תורה שבעל פה, אומרים קדיש על ישראל.

[11] ומנהגנו שכל המחויבים לומר קדיש יתום אומרים אותו כולם יחד, ולכן להלכה אין נפקא מינא בכל הדינים שכתב המחבר מסעיף ב' עד סעיף יג'. אך  יש נפקא מינא לגבי קדימה להיות שליח ציבור.

כשאומרים קדיש שני אנשים או יותר, יש להקפיד שיהיו שווים במהירות, ולא שאחד יאמר הקדיש לאט ואחד ימהר.

כמו כן אם כמה אנשים אומרים קדיש, אין לאחד מהם לומר בלחש, אלא צריך שכולם יאמרוהו בקול רם. ואם אומר הקדיש צרוד, יש להקל. (ילקוט יוסף נו, כז).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר