אִם קָרְאוּ לְאֶחָד רַק בּ' פְּסוּקִים, וּבֵרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה, צָרִיךְ לַחְזֹר וְלִקְרֹת, וִיבָרֵךְ בְּרָכָה לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ[1]. וְכֵיוָן שֶׁלְּאַחַר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה, הֲוֵי הֶסַּח הַדַּעַת, עַל כֵּן צָרִיךְ לְהַתְחִיל גַּם בָּרְכוּ ויִּקְרָא בּ' פְּסוּקִים שֶׁקָּרָא תְחִלָּה, וְעוֹד פָּסוּק אֶחָד עִמּוֹ, וְאִם קָרָה זֹאת בַּשְּׁלִישִׁי, וְהַשְּׁנַיִם שֶׁלְּפָנָיו קָרְאוּ רַק שְׁלֹשָׁה פְסוּקִים צְרִיכִין לִקְרֹת עוֹד בּ' פְּסוּקִים, שֶׁיִּהְיוּ כֻלָּם דּ' פְּסוּקִים. וְאִם קָרָה זֹאת בְּכֹהֵן שֶׁלֹּא קָרָא רַק בּ' פְּסוּקִים, וּכְבָר קָרְאוּ אַחֲרָיו לֵוִי, וְנִזְכְּרוּ אַחַר כָּךְ, אֲזַי הַדִּין כֵּן הוּא, אִם הַלֵּוִי עֲדַיִן לֹא בֵּרֵךְ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה, וְאַף שֶׁאָמַר בָּרְכוּ לֹא הֲוֵי הַתְחָלַת הַבְּרָכָה, וְלָכֵן יַחְזֹר הַכֹּהֵן וְיִקְרָא גּ' פְּסוּקִים בִּבְרָכוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי, וְהַלֵּוִי יַמְתִּין וְיִקְרָא אַחַר כָּךְ. אֲבָל אִם כְּבָר בֵּרֵךְ הַלֵּוִי, אָז יִקְרְאוּ עִם הַלֵּוִי מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק הַכֹּהֵן (שֶׁאִם יִקְרְאוּ לְהַלֵּוִי מַה שֶּׁקָּרְאוּ לְהַכֹּהֵן, יִהְיֶה פְּגָם לְהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הֵמָּה שָׁמָה, כִּי יֹאמְרוּ שֶׁהַלֵּוִי הִתְחִיל לִקְרֹת בַּתּוֹרָה). וְאַחַר הַלֵּוִי יִקְרְאוּ שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים שֶׁיִּהְיוּ שְׁלשָׁה קְרוּאִים, וְהַכֹּהֵן אֵינוֹ מִן הַמִּנְיָן, כֵּיוָן שֶׁלֹּא קָרָא רַק בּ' פְּסוּקִים. וְאִם קָרָה כֵן בְּלֵוִי, שֶׁלֹּא קָרָא רַק בּ' פְּסוּקִים, וְהַיִשְֹרָאֵל כְּבָר בֵּרַךְ יִקְרְאוּ לְהַיִשְֹרָאֵל אֵלּוּ בּ' פְּסוּקִים שֶׁקָּרָא הַלֵּוִי, וְעוֹד פָּסוּק אֶחָד וְיִקְרְאוּ עוֹד יִשְֹרָאֵל אֶחָד לְתַשְׁלוּם גּ' קְרוּאִים. וְאִם לֹא הָיָה כֹּהֵן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְקָרְאוּ יִשְֹרָאֵל בִּמְקוֹמוֹ, וְאֵרַע כֵּן שֶׁלֹּא קָרְאוּ לוֹ אֶלָּא שְׁנֵי פְּסוּקִים, וְלֹא נִזְכְּרוּ עַד לְאַחַר שֶׁקְּרָאוֹ יִשְֹרָאֵל שֵׁנִי, וּבֵרַךְ, אֲזַי יַתְחִיל הַיִשְֹרָאֵל הַשֵּׁנִי מִתְּחִלַּת הַסִּדְרָה, וְהַיִשְֹרָאֵל הָרִאשׁוֹן יַמְתִּין וְיִקְרָא אַחֲרָיו, וְאַחֲרָיו יִקְרְאוּ עוֹד לְיִשְֹרָאֵל [קל"ז].
וברך ברכה אחרונה – כי אם שמו לב כל עוד שעדיין לא בירך, אפילו אם גלל את הספר תורה והתכונן לברך, קוראים לו פסוק נוסף בלא ברכה נוספת, ומברך ברכה אחרונה רק אחר כך.
צריך לחזור ולקרות – קריאה של שני פסוקים אינה נחשבת לקריאה כלל, ולכן הדבר נחשב כאילו שהעולה לא קרא כלום, ולכן חסר אחד מן העולים, וכאילו פסוקים אלו לא נקראו, וצריך לחזור ולקרוא שוב את אותם הפסוקים שנקראו כבר. ובמקרה הרגיל, שנזכרו לפני שהמשיכו בקריאה ולפני שקראו לאחר להמשיך לקרוא, חוזר אותו עולה בעצמו לקרוא שוב.
הסח הדעת – מן הקריאה ומהברכה הראשונה שבירך.
על כן – בניגוד למבואר בסעיף יח, ששם לא הסיח את דעתו מן הברכה, ולכן אינו חוזר לומר ברכו.
שיהיו כולם ד' פסוקים – כדי שבסך הכל יהיו עשרה פסוקים.
וכבר קראו אחריו לוי – קראו לו לעלות לתורה.
לא הוי – אינו נחשב.
כמו שכתבתי – בתחילת הסעיף, בכל מי שקרא רק שני פסוקים ונזכר לפני שבירך זה שלאחריו.
ממקום שפסק הכהן – אף ששני הפסוקים שהכהן קרא אינם נחשבים, עדיף לדלג עליהם ולא לקרוא אותם שוב, ולסמוך על הדעות שסוברים שגם פסוקים שנקראו שלא כדין נחשבים לחלק מן הקריאה...
מה שקראו להכהן – שזה מה שהיה צריך בעצם לעשות, להתחיל את הקריאה מהתחלה.
יאמרו שהלוי התחיל – אלו שלא היו בתחילת הקריאה, ולא יודעים מה היה הסיפור.
הכהן אינו מן המניין – וגם אי אפשר שיקרא אחר כך, כי לפי מנהג אשכנז אין לכהן וללוי לקרוא אחר ישראל.
קראו ישראל במקומו – כמבואר בסעיף ט.
מתחילת הסדרה – שבמקרה זה אין שום פגם.
קָטָן לֹא יִהְיֶה הַקּוֹרֵא, וְגַם אֵינוֹ עוֹלֶה לַתּוֹרָה. ועיין לקמן סִימָן ע"ט סָעִיף ט'[2] (רפ"ב).
קטן – מתחת לגיל בר-מצוה.
עיין לקמן – שלמפטיר יכול לעלות, ובאילו תנאים.
לְאַחַר קְרִיאַת הַתּוֹרָה אוֹמְרִים חֲצִי קַדִּישׁ, וּמַגְבִּיהִין אֵת סֵּפֶר הַתּוֹרָה[3]. הַמַּגְבִּיהַּ פּוֹתֵחַ אֵת סֵּפֶר הַתּוֹרָה שֶׁיִּהְיוּ שְׁלשָׁה עַמּוּדִים מִן הַכְּתָב גָּלוּי, וּמַרְאֵהוּ לִימִינוֹ וְלִשְׂמֹאלוֹ, לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, כִּי מִצְוָה עַל כָּל הָאֲנָשִׁים לִרְאֹת אֵת הַכְתָב וְאוֹמְרִים וְזֹאת הַתּוֹרָה וְכוּ', וְגוֹלְלִין אֵת הַסֵּפֶר. וּמִצְוָה לְגוֹלְלוֹ שֶׁיְהֵא הַתֶּפֶר בְּאֶמְצַע שְׁתֵּי הַגְּלִילוֹת[4], וְיִגְלְלוֹ, עַד שֶׁיְהֵא הַתֶּפֶר הַסָּמוּךְ בְּאֶמְצַע. אִם הַתֶּפֶר שֶׁלְּפָנָיו יוֹתֵר סָמוּךְ, יִגְלְלוֹ לְשָׁם, וְאִם הַתֶּפֶר שֶׁלְּאַחֲרָיו יוֹתֵר סָמוּךְ, יִגְלְלוֹ לְשָׁם, דִּלְמַעֵט בִּגְלִילָה עָדִיף, מִשּׁוּם כְּבוֹד סֵפֶר תּוֹרָה (תשובת מהר"ם ב"ב סי' ס"ט) (קל"ד קמ"ז רפ"ב).
חצי קדיש – התבאר בסימן טו סעיף א.
ומגביהין את ספר התורה – זהו מנהג אשכנז, ומנהג שאר העדות להגביה את ספר התורה לפני קריאת התורה.
שלושה עמודים – לפחות.
לראות את הכתב – אין צריך לזהות אותיות.
אומרים וזאת התורה – כורעים מול הכתב של הספר תורה, ואז אומרים וזאת התורה, ואין צריך להצביע על הכתב.
וגוללין את הספר – נוהגים האשכנזים שהמגביה יושב ואז הוא והגולל גוללים יחד. ויש אשכנזים שמניחים את ספר התורה בחזרה על התיבה, וגוללים אותו, ואחר כך מתיישבים איתו בידיים כשהוא סגור, והגולל אינו עוסק אלא בהלבשת ספר התורה.
באמצע שתי הגלילות – בין שתי חלקי הספר תורה, במקום שהקלף נמתח, כדי שאם הוא ייקרע זה יקרה בין היריעות ולא באמצע יריעה.
בְּכָל עֵת שֶׁקּוֹרִין בַּתּוֹרָה, אוֹמְרִים אַחַר כָּךְ חֲצִי קַדִּישׁ, לְבַד מִמִּנְחָה בְּשַׁבָּת, וּבְמִנְחָה בְּתַעֲנִית, שֶׁסּוֹמְכִין עַל הַקַּדִּישׁ, שֶׁאוֹמְרִים לִפְנֵי תְּפִלַּת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה (סי' רפ"ב רצ"ב ובסד"ה).
מנחה בשבת ובמנחה בתענית – קוראים בתורה לפני שמונה עשרה, וכן ביום הכפורים, וכשקוראים בשחרית קוראים אחרי שמונה עשרה.
סומכין על הקדיש – שהריבכל מקרה אומרים קדיש תיכף אחרי שמחזירים את הספר תורה למקומו, ואסור לומר שני קדישים רצופים זה אחרי זה. ובימים שמתפללים מוסף, אף שגם כן אומרים קדיש לפני מוסף, בכל זאת אומרים קדיש אחרי קריאת התורה, כי אחר כך אומרים אשרי, וובא לציון, ועל אלו מותר לחזור שוב ולומר קדיש.
בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִשִּׁי אוֹמֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לְאַחַר הַגְבָּהַת הַתּוֹרָה, יְהִי רָצוֹן[5] וְכוּ', וּצְרִיכִין הַצִּבּוּר לִשְׁמֹעַ וְלַעֲנֹת אָמֵן. וּכְשֶׁאֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן, אֵין אוֹמְרִים יְהִי רָצוֹן (עיין בסידור).
יהי רצון – חמש בקשות, על השראת השכינה, על מניעת מחלות, על קיום תלמידי חכמים, על קיבוץ גליות, ועל הצלת כל מי שנמצא בצרה.
אַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֵת סֵּפֶר הַתּוֹרָה לַאֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, וּמִצְוָה עַל כָּל אָדָם, שֶׁסֵּפֶר הַתּוֹרָה עוֹבֵר לְפָנָיו[6], וְכֵן הַמַּגְבִּיהַּ וְהַגּוֹלֵל, שֶׁיְלַוּוּ אוֹתוֹ עַד לִפְנֵי אֲרוֹן הַקֹדֶשׁ (קמ"ט).
המגביה והגולל – שהתעסקו בספר תורה עד עכשיו. ובשבת ויום טוב שקוראים הפטרה אחרי הגלילה, ולפי מנהג ספרד שגם ביום חול אין מחזירים את הספר תורה מיד, אלא אומרים קודם לכן אשרי וובא לציון, אין הגולל צריך ללוות, אלא רק המגביה שמחזיק את ספר התורה בידיו.
בְּמָקוֹם שֶׁאֵין סֵפֶר תּוֹרָה קוֹרֵא אֶחָד מִתּוֹךְ חֻמָּשׁ בְּקוֹל רָם, וְהַצִּבּור יִשְׁמְעוּ, שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת קְרִיאָה.
קורא אחד מתוך חומש – בלי ברכה.
עֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִים וְאֵין לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרֹת, אֵין מְבִיאִים לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה לְצֹרֶךְ הַקְּרִיאָה אֲפִלּוּ אִם הֵם חֲבוּשִׁים בְּבֵית הָאֲסוּרִים[7], וַאֲפִלּוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים. אַךְ אִם מְכִינִים יוֹם אוֹ יוֹמַיִם מִקּוֹדֶם, אָרוֹן אוֹ תֵּבָה, שֶׁעוֹשִׂין מָקוֹם קָבוּעַ לַסֵּפֶר תּוֹרָה, מֻתָּר[8]. וּלְצֹרֶךְ אָדָם חָשׁוּב וְהוּא חוֹלֶה, מֻתָּר לְהָבִיא גַּם לְצֹרֶךְ הַקְּרִיאָה לְבַד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּלְאָדָם חָשׁוּב אֲפִלּוּ אֵינוֹ חוֹלֶה[9], וּלְחוֹלֶה אֲפִלּוּ אֵינוֹ אָדָם חָשׁוּב מֻתָּר. וְיֵשׁ לְהָקֵל בְּשַׁבָּת פָּרָשַׁת זָכֹר, וּפָרָשַׁת פָּרָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁהֵן דְּאוֹרַיְתָא[10]. (עַיֵן לְקַמָן סִימָן ק"מ) (סִימָן קל"ה)
אין מביאים להם ספר תורה – שאין זה כבוד התורה לטלטל ספר תורה ממקום למקום עבור הציבור.
אפילו אם הם חבושים בבית האסורים – ואינם יכולים בשום אופן ללכת למקום שיש בו ספר תורה.
יום או יומיים – לאו דוקא, והוא הדין כמה שעות, והעיקר הוא שלא ייראה שמביאים את ספר התורה לצורך הקריאה בלבד.
תיבה – ארגז.
מקום קבוע – שהספר תורה יכול להיות שם לפני ואחרי התפילה.
אדם חשוב – גדול בתורה, שהתורה מתכבדת בכך שמביאים לו אותה.
חולה – שאין לו אפשרות ללכת למקום הספר תורה, שאז אין כל כך בזיון אם מביאים ספר תורה אליו.
ויש אומרים... – וכדי להימנע מן המחלוקת יש להחמיר ולקבוע שם מקום לספר תורה, ואם לא קבעו מקום, אין להביא ספר תורה לשם.
פרשת זכור ופרשת פרה – מבואר בסימן קמ.
שהן דאורייתא – שחיוב הקריאה בהם מן התורה, ולא כמו שאר הקריאות שאינם אלא מדרבנן. ולכן במקרה שאין האיסור להביא ספר תורה ברור, מביאים בשבתות אלו.
[1] למנהגנו לא מברך קודם הקריאה וקוראין לו עוד פסוק אחד לפחות, ויברך רק את הברכה שאחרי הקריאה. (ילקוט יוסף קלז, ז).
עולה שטעה וקרא ביום שני או חמישי שני פסוקים וחצי, יצא ידי חובת קריאה ולא צריך לחזור ולקרוא לו. (יביע אומר ט, יד).
[2] כתב ביחוה דעת (ב, טו), קטן יכול לעלות למנין שבעה, וכל שכן לעלית מפטיר. אמנם אם יש מנהג שלא להעלות קטן, לא יעלוהו. ולכתחילה לא יקרא בתורה רק את העליה שהוא עולה, ולא את כל הפרשה. ואם אין בעל קורא, רשאי הקטן לקרוא בתורה.
[3] והספרדים נוהגים להגביה את ספר התורה קודם הקריאה. וכן נוהגים שכתב הספר תורה יהיה כלפי העם, ואחורי הספר תורה יהיו מול המגביה. ומגביה לימינו ולשמאלו לפניו ולאחריו. ונוהגים לכרוע כשרואים הכתב, וכן נוהגים להראות באצבע את המקום שקוראים בו בספר תורה. (הלכה ברורה קלד, יח-כב).
[4] השולחן ערוך (קמז, ג) כתב,"הגולל ספר תורה יעמידנו כנגד התפר, כדי שאם יקרע יקרע התפר".
[5] לא נהגנו לומר 'יהי רצון' זה.
[6] ה'כף החיים'(קמט, י) כתב, המנהג שהשליח ציבור מלווה את ספר התורה בהולכה ובחזרה, ושאר העם יש מלוים ויש שאין מלוים.
יש נוהגים כשנכנסה אשתו לחודש התשיעי להריונה, יעשה בחודש ההוא פתיחת ההיכל, והוא מנהג יפה ויש לו סמך על פי הסוד.(כף החיים קלד,יב). והאר"י היה אומר שעל ידי הסתכלות באותיות הספר תורה נמשך אור גדול על האדם.(כף החיים קלד,י) וטוב שיסתכל בספר תורה על תיבה שהאות הראשונה שם היא כאות הראשונה של שמו.(בן איש חי ש"ב תולדות טז)
[7] והיום שיש בתי כנסת בבית האסורים, ודאי שמותר להביא לשם ספר תורה. (ילקוט יוסף קלה, יא).
[8] השולחן ערוך (קלה, יד) כתב, אין מביאין ספר תורה לחבושים בבית האסורים, והכף החיים גם אוסר בזה, אך רבים מקילים אם יש שם ארון ותיבה לספר התורה. וכן הדין לגבי בית האבל, שאסור להביא לשם ספר תורה ואפילו לאדם חשוב, אלא א"כ הביאו ספר תורה להניח שישהה שם כמה ימים ויחדו לו מקום מיוחד ויכסוהו במפה. (ילקוט יוסף קלה, יב).
[9] ולדעת מרן השולחן ערוך אסור גם באדם חשוב.(כף החיים קלה פד) ועיין בהערה הקודמת.
יש אומרים שכשמעבירים ספר תורה צריך עשרה מלוים, ויש אומרים שאם לוקחים בצנעא אפשר להקל, ויש מקילין להעבירו על ידי שיפסלו אותו באמצעות התרת התפרים בין היריעות. אבל אין להקל להעבירו על ידי שימחוק אות או חלק ממנה, או לטפטף שעוה על אות בספר תורה. (הלכה ברורה קלה, לד).
[10] והיביע אומר (ד, טו) מיקל בזה.
תשובות
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך