הלימוד היומי כ"ז חשוון

סעיף טו

וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לוֹמַר מִיָּד לְאַחַר הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל בַּשָּׁלוֹם, אֵת הַפָּסוּק יִהְיוּ לְרָצוֹן וְגוֹ' וְאוֹמְרִים אֱלֹהַי נְצֹר וּפַעַם שֵׁנִית יִהְיוּ לְרָצוֹן וְגוֹ' וְכֵן נָכוֹן לַעֲשׂוֹת. וְנִרְאֶה לִי דִּבְעִנְיָן זֶה מֻתָּרִין לְהַפְסִיק בִּתְפִלַּת אֱלֹהַי נְצֹר לַעֲנֹת כָּל אָמֵן[1]. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּקוֹדֶם שֶׁאוֹמֵר אֵת הַפָּסוּק יִהְיוּ לְרָצוֹן טוֹב לוֹמַר פָּסוּק אֶחָד מִן הַתּוֹרָה אוֹ מִנְּבִיאִים אוֹ מִכְּתוּבִים, הַמַּתְחִיל בְּאוֹת כְּהַתְחָלַת שְׁמוֹ וּמְסַיֵּם בְּאוֹת כְּמוֹ סִיּוּם שְׁמוֹ (אליהו רבא בשם כ"י) וְנִרְאֶה לִי דְּהָאוֹמֵר יִהְיוּ לְרָצוֹן שְׁנֵי פְּעָמִים, לֹא יֹאמְרוֹ אֶלָּא קוֹדֶם יִהְיוּ לְרָצוֹן הַשֵּׁנִי. (סִימָן קכ"ב).

 

הפסוק יהיו לרצון – תהלים יט טו ['יהיו לרצון אמרי פי, והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי']. חכמינו תיקנו לומר את הפסוק הזה בסוף תפילת שמונה עשרה, כמו שתיקנו לומר ה' שפתי תפתח לפני תפילת שמונה עשרה, כמו שלמדנו בסעיף ב. אלא שנחלקו הפוסקים אם יש לאומרו מיד אחרי סיום שמונה עשרה, אפילו אם רוצה להוסיף עוד בקשות אישיות, או שאין אומרים פסוק זה עד שמסיימים לגמרי את כל הבקשות. המנהג האשכנזי הקדום היה להצמיד את אלהי נצור ואת הבקשות האישיות לשמונה עשרה, ולומר את הפסוק יהיו לרצון בסוף, ואילו הספרדים היו אומרים יהיו לרצון מיד אחר חתימת הברכה האחרונה, ואחר כך אומרים בקשות אישיות, כפי המנהג המתואר כאן.

בעניין זה – אם כבר אמר יהיו לרצון, כי לדעת הרמ"א אפילו אם לא אמר יהיו לרצון מותר להפסיק לקדיש וקדושה כמו באמצע הפרק של קריאת שמע כמו שלמדנו בסעיף הקודם, ואם אמר יהיו לרצון הרי התנתק במידת מה מתפילת שמונה עשרה, ומותר להפסיק לדברים נוספים.

כל אמן – כמו בין הפרקים של קריאת שמע, כמבואר בסימן טז סעיף ב.

יש אומרים – אבל אין זה מוסכם, כי יש מפקפקים על זה, שלא התירו לפני יהיו לרצון אלא לבקש בקשות, שזה שייך לשמונה עשרה, או לענות על דברים שבקדושה, אבל לא לקרוא פסוקים מיוזמתו שאין שום חיוב לקרותם.

המתחיל באות... –  למשל מי שקוראים לו 'אברהם', יקרא פסוק שמתחיל באות 'א' ומסתיים באות 'ם' [יש רבים כאלו, וניתן לבחור איזה פסוק שרוצים, אבל נהוג לבחור פסוק שיש בו גם משמעות חיובית, כגון 'אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים' (תהלים כג ו) ולא 'אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם' (ישעיה נ ג)].

 

סעיף טז

כְּבָר נִתְבָּאֵר בְּסִימָן יב' סָעִיף ג' דְּאִם מַרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ אֲפִלּוּ קְצָת הַרְגָּשָׁה לִצְרָכָיו אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיְנַקֶּה אֵת עַצְמוֹ. וּמִכָּל שֶׁכֵּן לִתְפִלַּת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה, שֶׁאָסוּר לוֹ לַעֲמֹד לְהִתְפַּלֵּל כְּשֶׁהוּא מַרְגִּישׁ קְצָת לִצְרָכָיו[2], עַד שֶׁיְנַקֶּה אֵת עַצְמוֹ[3]. וְאוּלָם אִם מִתְּחִלָּה לֹא הִרְגִּישׁ כְּלָל וְאַחַר כָּךְ בְּאֶמְצַע תְּפִלַּת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה הִרְגִישׁ, שֶׁהוּא צָרִיךְ לִצְרָכָיו, בֵּין לִגְדוֹלִים בֵּין לִקְטַנִּים יַעֲצֹר אֵת עַצְמוֹ עַד שֶׁיִּגְמֹר הַשְּׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה וְלֹא יַפְסִיק אֲפִלוּ אִם הַהַרְגָּשָׁה הִיא גְּדוֹלָה[4], מִכָּל מָקוֹם, יַעֲצֹר אֶת עַצְמוֹ כָּל זְמַן שֶׁיָּכוֹל, וְלֹא יַפְסִיק לָצֵאת בְּאֶמְצַע שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה עַד לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם הַמְבָרֵךְ אֵת עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל בַּשָּׁלוֹם. (צ"ב).

 

להתפלל – מתפרש כאן במובן הרחב של כל חלקי התפילה.

ומכל שכן לתפילת שמונה עשרה – שהתבאר שם בסימן יב סעיף ג שלפעמים אפילו בדיעבד אין התפילה נחשבת לו וצריך לחזור ולהתפלל.

אם מתחילה לא הרגיש כלל – אבל אם הרגיש כבר לפני שהתחיל שמונה עשרה, והחליט להתפלל בכל זאת, מפני שחשב שיוכל להתאפק כדי הילוך פרסה, ולבסוף התחזקה ההרגשה, והתברר שלא אמד את עצמו נכון, צריך להפסיק אפילו באמצע תפילה, ולהתפנות, ולהתחיל להתפלל שוב, כיון שתפילתו תועבה, כמו שלמדנו בסימן יב סעיף ג.

ההרגשה היא גדולה – עד כדי שאם אינו עושה צרכיו עובר על האיסור של 'בל תשקצו' כמו שהתבאר בסימן ד סעיף א.

 

סעיף יז

הִרְגִּישׁ שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲצֹר, אִם מִתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ, הוֹלֵךְ לְאַחוֹרָיו דּ' אַמּוֹת אוֹ לִצְּדָדִין וּמוֹצִיא הָרוּחַ וּמַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ, וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ וְאוֹמֵר: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים יְצַרְתָּנוּ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ חֶרְפָּתֵנוּ וּכְלִמָּתֵנוּ, חֶרְפָּה וּכְלִמָּה בְּחַיֵּינוּ, רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּמוֹתֵנוּ, וְגוֹמֵר תְּפִלָּתוֹ. וְאִם יָצָא מִמֶּנּוּ הָרוּחַ בִּמְקוֹמוֹ לְאָנְסוֹ, וְכֵן אִם יִתְפַּלֵּל בַּצִּבּוּר[5] שֶׁיִּתְבַּיֵּשׁ אִם יִתְרַחֵק לְאַחוֹרָיו, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק אֵת עַצְמוֹ, וְגַם לֹא יֹאמַר הָרִבּוֹן, אֶלָּא יַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ וְגוֹמֵר תְּפִלָּתוֹ[6] (סִימָן ק"ג ובחיי אדם).

 

אי אפשר לו לעצור – כי אם יכול להתאפק, אפילו במאמץ גדול, לא יפיח באמצע שמונה עשרה. ואם יודע מראש שיצטרך להפיח, התבאר דינו בסימן יב סעיף ד.

שיכלה הריח – עד שיתנדף הריח שנודף מן הרוח שיצא ממנו, כמו שלמדנו בסימן ה סעיף יא.

ואומר – לפני שממשיך בתפילתו.

וגומר תפילתו – ממשיך מהמילה שהפסיק בה.

לאנסו – בפתאומיות, שלא הספיק לזוז ממקומו.

אינו צריך להרחיק את עצמו – כי כבוד הבריות חשוב יותר.

לא יאמר הריבון – את הנוסח 'ריבון העולמים...', שאין אומרים אותו אלא אם נאלץ לעזוב את המקום שבו התפלל, והרגיש בכך את הבושה והכלימה.

 

סעיף יח

אָסוּר לֵישֵׁב בְּתוֹךְ דּ' אַמּוֹת שֶׁל הַמִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה, בֵּין מִלְּפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו בֵּין מִן הַצְּדָדִין[7]. וְאִם הָיּוֹשֵׁב עוֹסֵק גַּם כֵּן בְּמַה דְּשַׁיָּךְ לְסֵדֶר הַתְּפִלָּה מֻתָּר. וְיֵשׁ מְקִלִּין, דַּאֲפִלּוּ אֵינוֹ עוֹסֵק בְּעִנְיְנֵי תְּפִלָּה, אֶלָּא שֶלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּפִיו אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק[8]. וְהַיָּרֵא דְּבַר ה' לֹא יֵשֵׁב לִפְנֵי הַמִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה כִּמְלֹא עֵינָיו, אֲפִלּוּ אוֹמֵר קְרִיאַת שְׁמַע. אֲבָל לְאַחֲרָיו וְלַצְּדָדִין אֵין לְהַקְפִּיד. וְלַעֲמֹד מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן אֲפִלּוּ לְפָנָיו.

 

בתוך ד' אמות – רדיוס של כ-2 מטר.

במה דשייך לסדר התפילה – אפילו ברכות השחר או קרבנות.

בפיו – אבל אם לומד בעיניו מתוך ספר ורק מהרהר דברי תורה בלבו, צריך להתרחק.

אומר – זה שיושב.

הערות:

-       הלכה זו אינה ידועה לרבים, ומצוי מאד שאנשים יושבים בשעת חזרת הש"ץ, ואינם בודקים שאין אדם שמתפלל בתוך ארבע אמות, ויש אפילו שיושבים בתוך ארבע אמות של השליח ציבור עצמו, וצריך להיזהר בעיקר בבתי כנסת צפופים ומאולתרים, שבהם לרוב מקום השליח ציבור הוא בתוך הקהל ממש, ואסור לשבת בתוך ארבע אמות שלו כל זמן שחוזר על התפילה, גם אם אומרים פיוטים ותפילתו אורכת זמן רב.

 

סעיף יט

אִם זֶה הַיּוֹשֵׁב הוּא אָדָם חָלוּשׁ אֵין לִמְחֹת בּוֹ.

 

אין למחות בו – כי יש מתירים לכתחילה לאדם חלש לשבת בתוך ארבע אמות של המתפלל.

 

סעיף כ

אִם זֶה הַיּוֹשֵׁב יָשַׁב קוֹדֶם וְאַחַר כָּךְ בָּא זֶה וְעָמַד לְהִתְפַּלֵּל מִצִּדּוֹ, אוֹ מִלְּפָנָיו שֶׁנִּמְצָא זֶה הַיּוֹשֵׁב לְאַחֲרָיו, אֵין צָרִיךְ לַעֲמֹד, כֵּיוָן שֶׁזֶּה בָּא בִּגְבוּלוֹ[9]. אֲבָל עָמַד לְהִתְפַּלֵּל לְאַחֲרָיו שֶׁנִּמְצָא הַיּוֹשֵׁב לְפָנָיו, יֵשׁ לוֹ לִזָּהֵר וְלַעֲמֹד. וְכָל זֶה כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ. אֲבָל אִם מִתְפַּלֵּל בְּבַיִת הַמְיֻחָד לְמִנְיָן קָבוּעַ, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַמְיֻחָד לְכָל אֶחָד לְהִתְפַּלֵּל שָׁם, אֲפִלּוּ יָשַׁב הוּא קֹדֶם צָרִיךְ לַעֲמֹד, כֵּיוָן שֶׁהַמָּקוֹם מְיֻחָד לִתְפִלָּה לְכָל אִישׁ.

 

ועמד להתפלל מצידו – אף שאסור לעשות כן, שגנאי הוא להתפלל במקום שתוך ד' אמות יושב אדם.

זה בא בגבולו – המתפלל הזה נכנס לתוך גבולו של היושב, והוא עושה בכך איסור, ולא היושב.

יש לו להיזהר ולעמוד – ממידת חסידות.

בבית הכנסת – שמשמש לתפילה בלבד. אבל בבית המדרש, אם יושב ולומד אינו צריך לקום אם בא אחר להתפלל שם.

 

סעיף כא

אָסוּר לַעֲבֹר בְּתוֹךְ דּ' אַמּוֹת לִפְנֵי הַמִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה[10]. וְלָכֵן אִם אֶחָד הִתְפַּלֵּל וְגָמַר תְּפִלָּתוֹ, וְאֶחָד עוֹמֵד לְאַחֲרָיו וּמִתְפַּלֵּל וַעֲדַיִן לֹא גָּמַר, אַל יַפְסִיעַ זֶה שֶׁלְּפָנָיו אֶת הַפְּסִיעוֹת[11], שֶׁנִּמְצָא כְּעוֹבֵר לִפְנֵי הַמִּתְפַּלֵּל[12]. וְלַעֲבֹר מִן הַצְּדָדִין וּמִכָּל שֶׁכֵּן לְאַחֲרָיו מֻתָּר. (ק"ב).

 

אל יפסיע זה שלפניו את הפסיעות – שבסוף תפילת שמונה עשרה צריך לפסוע שלוש פסיעות לאחריו, כמו שלמדנו בסעיף יב, וכאן צריך לעמוד ולהמתין עד שיסיים זה שלאחריו את תפילתו. ומותר לו בינתיים להמשיך בתפילה עם הקהל, שמאחר וכבר אמר יהיו לרצון [בפעם השנייה], אינו נחשב כבר כעומד באמצע שמונה עשרה.

 

סעיף כב

שִׁכּוֹר אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר לִפְנֵי אָדָם גָּדוֹל וְנִכְבָּד אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל. וְאִם עָבַר וְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה, וְצָרִיךְ לַחְזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל כְּשֶׁיָּסוּר יֵינוֹ מֵעָלָיו[13], וְאִם עָבַר זְמַן תְּפִלָּה, מַשְׁלִים אוֹתָהּ בַּתְּפִלָּה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ כְּדִין שׁוֹגֵג וְאֹנֶס לְקַמָּן סִימָן כּ"א. (צ"ט). (דִּין תְּפִילָה בְּאִֹשָּה נִדָּה, עַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן קנ"ג).

 

אינו יכול לדבר – כי שכרותו ניכרת בשעה שמדבר.

הערות:

-       מצוי הדבר שבפורים מתאספים אנשים להתפלל מנחה או ערבית של מוצאי פורים, ואם יש ביניהם אנשים שאינם יכולים במשך התפילה להתנהג כאילו לא שתו יין, צריך למנוע אותם מלהתפלל.

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] וביביע אומר (ו, מח, ד) כתב, שרבו האחרונים הסוברים שדין אלוקי נצור כדין קריאת שמע וברכותיה, ולא יענה  אמן דברכות.

אדם הנמצא באלוקי נצור ושמע קדושה, יענה קדוש קדוש קדוש, ולא כל הקדושה. וכן יענה חמש אמנים ראשונים שבקדיש, ואמן של שאר ברכות לא  יענה. ואפי' אמן שאחר האל הקדוש ושומע תפלה לא יענה, וכל שכן שאין לענות ברוך הוא וברוך שמו. וקודם אמירת יהיו לרצון הראשון דינו כתפילת עמידה שלא מפסיק כלל גם לקדיש קדושה וברכו, ואחר יהיו לרצון השני עונה את הכל. (יחוה דעת ה, י).

[2] ואם התפלל כבר והיה צריך להתפנות מ'גדולים', אם משער שיכל להחזיק את עצמו שיעור 72 דקות, יצא. ואם משער שלא יכל להחזיק עצמו שיעור זה, לא יצא, ויחזור ויתפלל, והנצרך ל'קטנים' אפי' לא יכל להחזיק בעצמו שיעור זה, יצא. (הליכות עולם א, קסד).

[3] דעת מרן השולחן ערוך שלא להתפלל לכתחילה כשצריך לנקביו. אך אם כשיתעכב לעשות צרכיו יעבור זמן תפלה, מותר לו לכתחילה להתפלל. אמנם אם בגלל שיתעכב לעשות צרכיו, יפסיד תפלה בציבור, יתעכב לצרכיו, על אף שיפסיד תפלה בציבור. (הליכות עולם א, קסה).

[4] אם יכול להמתין עד שיסיים תפלתו, ימתין. ואם משער שלא יכול להמתין עד שיסיים תפלתו, יצא לנקביו ויחזור לתפלתו ממקום שפסק. אך אם שהה שם זמן כדי להתפלל את כל תפילת י"ח, צריך לחזור לראש התפילה (כמו בכל שהיה). (הלכה ברורה צב, ז).

ואדם שהיה צריך לנקביו, והמתין שיגמור תפלת י"ח, לא ימתין עד שיגמור השליח ציבור קדושה, אלא ילך מיד אחר תפלתו לעשות צרכיו. (הלכה ברורה צב, ט).

[5] ולדעת הספרדים אומרים ריבון העולמים וכו' בין כשמתפלל ביחיד בין כשמתפלל בציבור. (הלכה ברורה קג, ג).

[6] ואם שהה כדי לגמור את כולה מתחלה ועד סוף, חוזר לראש. (הליכות עולם א קיב).

[7] השולחן ערוך (קב, א) כתב: אסור לשבת בד' אמות של המתפלל, בין מלפניו בין מן הצדדין. עי"ש. ונכון להחמיר גם שלא ישב מאחרי המתפלל בתוך ד' אמותיו. (הלכה ברורה קב, א).

[8] לכתחילה לא ישב אדם לפני מתפלל, אפילו אם עוסק בתורה או בתפילה. ובשעת הדחק יש להקל בזה. (הליכות עולם א, קמח).

ואם היה עוסק בתורה וכל שכן במהרהר בתורה, יש להחמיר שלא ישב לפני המתפלל או בצדדיו אבל מאחריו יש להקל במהרהר ד"ת, ובמוציא בשפתיו אפילו לכתחילה. (הלכה ברורה קב, ז).

[9] אם היה יושב ועוסק בתורה, ואח"כ בא אדם להתפלל ועמד כנגדו, לא יקום ממקומו, ואפילו מידת חסידות אין בזה. ואם ישב ולא היה עוסק בתורה, אם מתפלל בבית כנסת ראוי לקום ממקומו, ואם הוא בבית, או במקום אחר שלא מיוחד לתפילה, אין צריך לקום, אך מידת חסידות שיקום ממקומו. (הליכות עולם א, קמו-קמז).

 [10]גם לפני אשה המתפללת אסור לעבור. ולפני קטן המתפלל יש מקילין, וראוי להחמיר בזה. (ילקוט יוסף קב, יד).

[11] ואפילו אם האדם שמאחריו התחיל להתפלל אחר שהוא התחיל להתפלל, גם כן אסור לפסוע עדיין לא סיים תפלתו, ואפילו הלה מאריך מאוד בתפילתו. (ילקוט יוסף קב, יז).

[12] וכל זה רק אם כשיפסע יפגע בד"א של המתפלל, אבל אם לא יפגע בד"א יש להקל, (ולמקובלים יש להחמיר גם כשלא נכנס לד"א של המתפלל).

ואם אין הראשון עומד לפני המתפלל, אלא מן הצד, באופן שכשיפסע יהיה מצידי המתפלל דהיינו באלכסון אליו ולא מול פניו, רשאי לפסוע שלוש פסיעות.

שליח ציבור שצריך להתחיל את חזרת השליח ציבור ועומד אדם מאחריו, שעוד לא סיים תפלתו, לא יפסע שלש פסיעות אלא יתחיל חזרה, ורק בסוף החזרה יאמר עושה שלום ויפסע שלש פסיעות. (הליכות עולם א, קמח-קמט).

ואם המתפלל שמאחריו גמר את תפלתו אך לא פסע לאחריו, יכול המתפלל לפניו לפסוע ג' פסיעות. (אור לציון ב, ז, כג).

אפילו אם צריך לעבור כדי לישא כפיו בברכת כהנים, אין לעבור בתוך ד' אמות. רק חוץ לד' אמות. (אור לציון ב, ז, כא). וכדי להתפלל בציבור או לצורך גדול מותר לעבור. (אור לציון ב, מה, כט).

[13] ולא יתפלל דווקא אם שתה רביעית יין בבת אחת, מיין שאינו מזוג. ואפשר להקל ביין כזה רק אם הוא ראוי לדבר עם המלך. ובמשקה חריף יש להחמיר גם בפחות מרביעית. ויש מקילין לישא כפיו אם שתה את הרביעית יין בתוך הסעודה. ויש אומרים שהיינות שלנו אינם חזקים כ"כ, ויש להקל אף אם שתה רביעית. ולהלכה, הכל תלוי אם רואה שהיין השפיע עליו, או לא. והשיכור שאינו יכול להתפלל, יכול להתפלל תפילת תשלומין, אך יעשה תנאי של נדבה. (הלכה ברורה צט ב-ו).

ומכל מקום אדם ששתה יין מצטרף לעשרה, אא"כ הוא שיכור כלוט. (הלכה ברורה צט, יב).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה