צָרִיךְ לַעֲמֹד בְּפָנָיו לְצַד אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר וְהִתְפַּלְּלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם, וִיכַוֵּן גַּם כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם וּכְנֶגֶד הַמִּקְדָשׁ וּכְנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקָדָשִׁים. וְלָכֵן אָנוּ בִּמְדִינָתֵנוּ שֶׁיּוֹשְׁבִים בְּמַעֲרָבָה שֶׁל אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, צְרִיכִין לַעֲמֹד בַּפָּנִים לְצַד מִזְרָח, (לֹא לַמִּזְרָח מַמָּשׁ אֶלָּא לְצַד קֶרֶן מִזְרָחִית דְּרוֹמִית. עַיֵּן ט"ז ומג"א בשם הלבוש), וְהַיּוֹשְׁבִים בַּצָּפוֹן שֶׁל אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, פְּנֵיהֶם לַדָּרוֹם. וְהַיּוֹשְׁבִים בַּמִּזְרָח פְּנֵיהֶם לַמַּעֲרָב. וְהַיּוֹשְׁבִים בַּדָּרוֹם פְּנֵיהֶם לַצָּפוֹן. נִמְצָא כָּל יִשְֹרָאֵל פּוֹנִים בִּתְפִילוֹתֵיהֶם לְמָקוֹם אֶחָד, דְּהַיְינוּ נֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם וּבֵית קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁשָּׁם שַׁעַרֵי הַשָּׁמַיִם, שֶׁכָּל הַתְּפִלּוֹת עוֹלוֹת דֶּרֶךְ שָׁם. וְלָכֵן נִקְרָא בֵּית הַמִּקְדָשׁ תַּלְפִּיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, כְּמִגְדַּל דָּוִד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיוֹת, תֵּל שֶׁכָּל פִּיּוֹת פּוֹנִים אֵלָיו. אִם מִתְפַּלֵּל בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן לְצַּד שֶׁכְּנֶגֶד אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, יְכַוֵּן לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר וְהִתְפַּלְּלוּ אֶל ה'. וְאִם עָמַד כְּנֶגֶד צָפוֹן אוֹ דָּרוֹם, וְנִזְכַּר בְּאֶמְצַע שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד כָּרָאוּי לֹא יַעֲקֹר רַגְלָיו, אֶלָּא יַטֶּה פָּנָיו לַמִּזְרָח, וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ, אוֹ שֶׁהוּא עוֹמֵד בַּמַּעֲרָב, יִגְמֹר תְּפִלָּתוֹ כָּךְ[1] וִיכַוֵּן לִבּוֹ לְבֵית קָדְֹשֵי קָדָשִׁים, וְלֹא יַעֲקֹר רַגְלָיו, וְכֵן אִם הוּא מִתְפַּלֵּל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ צוּרוֹת בַּמִּזְרָח, יִתְפַּלֵּל לְצַד אַחֵר אַף שֶׁאֵינוֹ מִזְרָח. (סִימָן צ"ד ובחיי אדם)
בפניו – עם הפנים.
שנאמר – מלכים א ח מח.
ויכוון גם כנגד ירושלים וכנגד המקדש וכנגד בית קדשי הקדשים – אף שבחוץ לארץ במדינות הרחוקות אין אפשרות לכוון את כיוון התפילה לירושלים או לבית המקדש, אלא רק לארץ ישראל באופן כללי, יש לחשוב בלבו ולדמיין כאילו הוא עומד במקדש אשר בירושלים במקום קודש הקדשים. והדרים בארץ ישראל יש להם לכוון את פניהם לכיוון ירושלים, והדרים בסביבות ירושלים יש להם לכוון את פניהם לכיון הר הבית, והעומד ליד הכותל המערבי יש לו לכוון את פניו כנגד המקום שבו עמד קודש הקדשים, ומקום קודש הקדשים לא ידוע לנו בבירור, שיש פוסקים שכתבו שהוא במרכז כיפת הסלע, ולפי זה המתפללים בכותל המערבי צריכים להפנות את פניהם מעט שמאלה, ואילו פוסקים אחרים כתבו שאין מקום קודש הקדשים במקום כיפת הסלע, אלא בין שני המסגדים, מול הכותל המערבי, והמתפללים בחלקים הצפוניים יותר של הכותל, צריכים להפנות את פניהם מעט ימינה, ויש דעות נוספות. ולמעשה המנהג הוא להתפלל ישר לכיוון הכותל.
במדינתנו – מזרח אירופה.
לא למזרח ממש – כי אירופה נמצאת צפונית מערבית לארץ ישראל.
שם שערי השמים – כמו שכתוב (בראשית כח יז) 'מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים, וזה שער השמים', ועל פי המסורת מדובר שם על מקום המקדש.
שכתוב – שיר השירים ד ד, סדרת הפסוקים שם מתארים את יופיה של כנסת ישראל, כאשר פסוק זה מתאר את בית המקדש.
תלפיות – מילה שמופיעה בתנ"ך רק כאן, וקדמונינו לא הכירו ככל הנראה את הפרשנות של העברית המודרנית, אלא הם סברו שהיא מילה מורכבת מ'תל' ו'פיות'.
תל – גבעה.
מקום שאינו יכול לכוון – אם מפני שאינו יודע את הכיוון, ואם מפני שהוא יושב ברכב או במטוס ומתפלל בישיבה, ואם מפני שלצד ארץ ישראל אסור להתפלל כמו בדוגמה שבסוף הסעיף.
שנאמר – מלכים א ח מד.
כנגד צפון או דרום – במקום שאמורים להתפלל לכיוון מזרח.
אי אפשר לו – קשה לו פיזית לסובב את גופו לכיוון אחר מכיוון רגליו.
עומד במערב – לכיוון מערב, ואינו יכול לסובב את פניו למזרח.
צורות – של עבודה זרה, אבל אם יש סתם ציורים על הקיר, יעצום את עיניו, כמו שלמדנו בסעיף ח.
צָרִיךְ לִכְרֹעַ וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת דּ' פְּעָמִים בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה, בִּתְחִלַּת בְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה וּבְסוֹפָהּ, וּבְבִרְכַּת מוֹדִים בִּתְחִלָּתָהּ וּבְסוֹפָהּ. כְּשֶׁאוֹמֵר בָּרוּךְ כּוֹרֵעַ בְּבִרְכָּיו[2], וּכְשֶׁאוֹמֵר אַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה כָּל כָּךְ עַד שֶׁהַקְּשָׁרִים שֶׁל חֻלְיוֹת הַשִּׁדְרָה בּוֹלְטִים וְגַם רֹאשׁוֹ יָכוֹף, וְקוֹדֵם שֶׁאָמַר אֵת הַשֵּׁם זוֹקֵף בְּנַחַת[3] (עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר ה' זוֹקֵף כְּפוּפִים). וְכֵן בְּמוֹדִים כּוֹרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה, וְקוֹדֵם שֶׁאוֹמֵר אֵת הַשֵּׁם זוֹקֵף. לֹא יִשְׁתַּחֲוֶה יוֹתֵר מִדַּאי, דְּהַיְינוּ עַד שֶׁיִּהְיֶה פִּיו כְּנֶגֶד הַחֲגוֹר, כִּי זֶהוּ דֶּרֶךְ יוֹהֲרָא. וְזָקֵן וְחוֹלֶה שֶׁמִּצְטַעֵר בִּכְרִיעָה, כֵּיוָן שֶׁהִרְכִּין רֹאשׁוֹ דַּיּוֹ. אָסוּר לְהוֹסִיף הִשְׁתַּחֲוָיוֹת בְּיֶתֶר הַבְּרָכוֹת לֹא בִּתְחִלָּתָן וְלֹא בְּסוֹפָן. (קי"ג).
כשאומר ברוך – בברכות הנזכרות.
בנחת – שלא ייראה שהוא רוצה רק להיפטר מן הכריעה.
שנאמר – תהילים קמו ח.
כורע ומשתחוה – ברצף, ויאמר בהשתחוואה 'מודים אנחנו לך שאתה הוא'.
לא בתחילתן ולא בסופן – אבל באמצע הברכה מותר כאשר יש בכך צורך, כגון במקרה שמבואר בסימן כ סעיף ה.
לְאַחַר הַשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אוֹמְרִים אֱלֹהַי נְצֹר וְכוּ'. וְקוֹדֶם עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וְכוּ' כּוֹרֵעַ[4] וּפוֹסֵעַ כָּךְ שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת, כְּעֶבֶד הַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ. הַפְּסִיעוֹת יִהְיוּ בֵּינוֹנִיּוֹת, וּלְכָל הַפָּחוֹת כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן אֲגוּדָל בְּצַד עָקֵב[5]. וְלֹא יִפְסַע פְּסִיעוֹת גַּסּוֹת וְלֹא יִפְסַע יוֹתֵר מִגּ' פְּסִיעוֹת. פּוֹסֵעַ תְּחִלָּה בְּרֶגֶל שְׂמֹאל וְאַחַר כָּךְ בְּרֶגֶל יָמִין, וְשׁוּב פּוֹסֵעַ בְּרֶגֶל שְׂמֹאל. וְעוֹדֵהוּ בִּכְרִיעָה[6], הוֹפֵךְ פָּנָיו לִשְׂמֹאלוֹ, שֶׁהוּא יְמִין הַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא כְּנֶגְדּוֹ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, וּבְצֵאתוֹ מִן הַתְּפִלָּה אוֹמֵר עוֹשֶֹה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, וְהוֹפֵךְ פָּנָיו לִימִינוֹ שֶׁהוּא שְׂמֹאל הַשְּׁכִינָה וְאוֹמֵר הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְאַחַר כָּךְ מִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנָיו וְאוֹמֵר וְעַל כָּל יִשְֹרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. אַחַר כָּךְ זוֹקֵף וְאוֹמֵר יְהִי רָצוֹן וְכוּ' שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְכוּ' כִּי הַתְּפִלָּה הִיא בִּמְקוֹם הָעֲבוֹדָה. וְלָכֵן אָנוּ מִתְפַּלְּלִים עַל בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָשׁ שֶׁנּוּכַל לַעֲשׂוֹת אֶת הָעֲבוֹדָה מַמָּשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ. וְהַטַּעַם שֶׁפּוֹסְעִין תְּחִלָּה בְּרֶגֶל שְׂמֹאל, לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ הֲלִיכוֹת הָאָדָם הוּא לַעֲקֹר רֶגֶל יָמִין תְּחִלָּה, וְלָכֵן עוֹקֵר כָּאן שְׂמֹאל תְּחִלָּה, לְהַרְאוֹת כְּאִלּוּ כָּבֵד עָלָיו לִפָּטֵר מִלִּפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְלָכֵן אִטֵּר רֶגֶל עוֹקֵר תְּחִלָּה שְׂמֹאלוֹ שֶׁהוּא יְמִין כָּל אָדָם.
אומרים אלהי נצור – מותר אחרי השמונה עשרה להוסיף בקשות אישיות, כל אחד לפי רצונו וצרכיו. הגמרא מביאה דוגמאות לתפילות שונות שהיו חכמים שונים מוסיפים בסוף תפילת שמונה עשרה, וביניהם את תפילת אלהי נצור של 'מר בריה דרבינא'. תפילתו התקבלה בעם ישראל, והפכה להיות חלק מן הנוסח הקבוע. עם זאת, הרוצה להוסיף בקשה אישית אחרי תפילת אלהי נצור, לפני שאומר 'יהיו לרצון', יכול לעשות כן.
כורע – ומשתחווה, כמו במודים בסעיף יא.
כך – תוך כדי השתחוואה.
הנפטר – הנפרד.
גסות – יותר מאמה (כחצי מטר).
ובצאתו מן התפילה – כלומר, ועכשיו, שהוא נפרד מן השכינה, הוא פונה לימין השכינה.
ואומר ועל כל ישראל – אך לא יפסיק בין 'עלינו' לבין 'ועל כל ישראל'.
ואמרו אמן – היא פנייה למלאכים השומרים אותו, שיענו אמן.
במקום העבודה – שנאמר (הושע יד ג) ונשלמה [במקום] פרים שפתינו.
המקום – ה'.
איטר רגל – שמאלי ברגליים.
שמאלו שהוא ימין כל אדם – את הרגל החלשה שלו, שהיא נקראת ימין בשפת בני אדם.
בְּמָקוֹם שֶׁכָּלוּ הַפְּסִיעוֹת, יַעֲמֹד בְּרַגְלַיִם מְכֻוָּנוֹת כְּמוֹ בַּתְּפִלָּה, וְלֹא יַחְזִיר פָּנָיו לַמַּעֲרָב, וְלֹא יַחְזֹר לִמְקוֹמוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לִקְדֻשָּׁה[7]. וְכֵן כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בִּיחִידוּת יַעֲמֹד כְּשִׁעוּר זֶה, וְאִם הַמָּקוֹם צַר וְדָחוּק וְכֵן כְּשֶׁאוֹמְרִים פִּיּוּטִים, חוֹזֵר כְּשֶׁמַּתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר הַתְּפִלָּה. (קכ"ג).
מכוונות כמו בתפילה – צמודות, כמו שהתבאר בסעיף ה.
לא יחזיר פניו למערב – לא יסתובב אחורה לכיוון המתפללים.
לא יחזור למקומו – אם רוצה לחזור למקומו, אבל אינו חייב לחזור למקומו, ומותר לו להישאר עומד שם, וכן אם רוצה יכול ללכת למקום אחר.
יעמוד כשיעור זה – אם רוצה לחזור למקומו, יחשב כמה זמן יש בדרך כלל ממתי שהוא מסיים את תפלתו עד ששליח הציבור מגיע לקדושה.
צר ודחוק – ועמידתו מאחור מפריעה לאחרים.
כשאומרים פיוטים – בחזרת הש"ץ, כגון בימים נוראים, שאז מתחילת החזרה עד קדושה יכול לעבור זמן רב.
בִּתְפִלַּת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה, לֹא יִרְמֹז בְּעֵינָיו, וְלֹא יִקְרֹץ בִּשְׂפָתָיו, וְלֹא יַרְאֶה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו וְאֵינוֹ פּוֹסֵק אֲפִלּוּ לְקַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה וּבָרְכוּ, אֶלָּא יִשְׁתֹּק וִיכַוֵּן לְמַה שֶּׁאוֹמְרִים הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְהַצִבּוּר וְיֵחָשֵׁב לוֹ כְּעוֹנֶה לְעִנְיָן זֶה שֶׁיּוֹצֵא, וּמִכָּל מָקוֹם לֹא נֶחְשָׁב לְהֶפְסֵק. אֲבָל בִּתְפִלַּת אֱלֹהַי נְצֹר מֻתָּר לְהַפְסִיק לִדְבָרִים שֶׁמַּפְסִיקִין בְּאֶמְצַע פֶּרֶק שֶׁל בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וּקְרִיאַת שְׁמַע. לְעֵיל סִימָן ט"ז. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם אֶפְשָׁר לוֹ יֹאמַר תְּחִלָּה יִהְיוּ לְרָצוֹן וְגוֹ', וְאִם אֶפְשָׁר עוֹד יִפְסַע גַּם כֵּן גּ' פְּסִיעוֹת. (ק"ד קכ"ב)
לא ירמוז... – לא יעשה סימנים כדי להעביר מסר כלשהו.
אינו פוסק – אינו מפסיק את תפילתו כדי לענות.
ישתוק – יעצור את תפילתו ויקשיב.
ייחשב לו כעונה – שכך הדין בכל הברכות והתפילות שהשומע כעונה, ויוצא ידי חובתו.
לא נחשב להפסק – אינו נחשב כאילו ענה ממש, שאז היתה ההקשבה נחשבת כהפסק.
לדברים שמפסיקין באמצע פרק... – כמבואר בסימן טז סעיף ג.
אם אפשר לו – שיוכל לומר יהיו לרצון ולהספיק לענות.
יאמר תחילה יהיו לרצון – יתבאר בסעיף הבא.
יפסע גם כן ג' פסיעות – וידלג על אלהי נצור או חלק ממנו, שאין תפילה זו חובה אלא מנהג בלבד, כמו שביארתי בסעיף יב.
[1] הילקוט יוסף (צד, ג)כתב, שצריך לעקור רגליו ולהפנות גופו ופניו כלפי ירושלים.
הנוסע במטוס או באניה, אף שהמטוס לא נוסע ישר וקשה לכוין פניו לירושלים, מכל מקום יכוין פניו לצד ירושלים ביחס לכיוון נסיעתו הכללית. לדוגמא הנוסע מא"י לחו"ל, יכוין פניו לאחורי המטוס. (אור לציון ב, ז, יז).
[2] אבל הספרדים נהגו שלא לכרוע בברכיים כשהוא אומר ברוך, אלא כשאומר ברוך ישחה כל גופו עד שיתפקקו החוליות שבשדרה. (הלכה ברורה קיג, ז).
[3] לדעת המקובלים כשהוא כורע, יכרע גופו תחילה ואחר כך ראשו, וכשהוא זוקף, זוקף גופו ואחר כך ראשו. והשולחן ערוך כתב שיכרע בפעם אחת ויזקוף בנחת קודם את ראשו ואז את שאר גופו. (הלכה ברורה קיג, ו).
מה שכורעים באמירת 'בריך שמיה' כשאומרים דסגידנא קמיה, אין זה חיוב, אך מנהג ישראל תורה הוא, כיון שאומר שהוא משתחוה. ומטעם הזה נוהגים להשתחוות כשאומרים ב'עלינו לשבח' 'ואנחנו כורעים ומשתחוים'. (ילקוט יוסף קיג, ה).
[4] קודם שיפסע ג' פסיעות צריך לכרוע ולהשתחוות, ואין די שיכרע מעט, אלא יכרע עד שיתפקקו החוליות שבשדרה. (הליכות עולם א, קמג).
[5] ויזהר לא לפסוע פחות מעקב בצד גודל, דיש כמה פוסקים הסוברים שפחות מזה לא נקרא פסיעות. ולכן קודם תפלת י"ח, יבדוק שיש לו מקום לפסוע. ובשעת הדחק כשאין לו מקום לפסוע לאחור, יכול לסמוך על המקילים, ולפסוע פסיעות קטנות. ואם עומד אדם מאחריו, לא יפסע פסיעות קטנות מהשיעור הנצרך כדי לא להכנס לד' אמותיו, אלא ימתין שיסיים ויפסע פסיעות רגילות. (הלכה ברורה קכג, יג).
[6] לדעת 'הזוהר' אחר שפנה לשמאלו ואמר עושה שלום במרומיו, 'זוקף' וחוזר וכורע לימינו ואומר הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו, וחוזר וזוקף וכורע מול פניו ואומר ועל כל עמו ישראל ואמרו אמן. אולם לדעת השולחן ערוך אינו זוקף בין הכריעות כלל, ובעודו כורע עושה הכל. (הליכות עולם א, קמה).
[7] ונכון להחמיר שלא ילך למקום אחר, ולא ישב בינתיים. ואם הוא חלש יכול לשבת בינתיים. וכשיגיעו לקדושה יחזור למקומו. (הלכה ברורה קכג, ו). ואפילו כשמתפלל ביחיד, ראוי שימתין אחר תפלת י"ח שיעור שאילו היה בציבור היה מחכה עד שיגיע השליח ציבור לקדושה, ורק אז יחזור למקומו. אמנם מעיקר הדין די בהמתנת שיעור ד' אמות. (הלכה ברורה קכג, יא).
מי שסיים תפלתו קודם השליח ציבור, לא יחזיר פניו לצד מערב, ויש בזה כמה טעמים. ונכון להחמיר בזה כל עוד רוב הציבור לא סיים את תפלתו, ואפילו אם השליח ציבור כבר התחיל חזרה. (הלכה ברורה קכג, יב).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך