הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע, שֶׁהַשְּׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ[1], כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שִׁפְכִי כַּמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה', וְיָעִיר הַכַּוָּנָה וְיָסִיר כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת הַטּוֹרְדוֹת אוֹתוֹ, עַד שֶׁתִּשָׁאֵר מַחְשַׁבְתוֹ וְכַוָּנָתוֹ זַכָּה בִּתְפִלָּתוֹ, וְיַחְשֹׁב כִּי אִלּוּ הָיָה מְדַבֵּר לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, בְּוַדַּאי הָיָה מְסַדֵּר דְּבָרָיו, וּמְכַוֵּן בָּהֶם יָפֶה, לְבַל יִכָּשֵׁל, קַל וָחֹמֶר לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁצָּרִיךְ לְכַוֵּן לְפָנָיו אֵת מַחְשַׁבְתוֹ, כִּי לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, הַמַּחְשָׁבָה כְּמוֹ דִּבּוּר, וְכָל הַמַּחְשָׁבוֹת הוּא חוֹקֵר, וְקוֹדֶם הַתְּפִלָּה יַחְשֹׁב מֵרוֹמְמוּת הָאֵל יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְֹשִפְלוּת הָאָדָם, וְיָסִיר כָּל תַּעֲנוּגֵי אָדָם מִלִּבּוֹ.
כנגדו – מולו, והוא עכשיו מדבר עם השכינה שבאה לשמוע את דבריו.
שנאמר – איכה ב יט.
יעיר – יעורר.
זכה – נקייה וצלולה.
ויחשוב – כדי להגיע לתוצאה זאת, יאמר לעצמו:
מסדר דבריו – מתארגן מראש ומתרגל מה ואיך לומר.
קל וחומר... – שצריך לסדר לפניו את דבריו לפני שמוציאם מפיו.
שצריך לכוון לפניו את מחשבתו – כלומר, שלפני ה', לא די לסדר את הדיבור, אלא אפילו את המחשבות צריך לסדר מראש, כדי שלא יתבלבלו לו תוך כדי שעומד לפני השכינה.
חוקר – בוחן.
מרוממות האל יתברך שמו ושפלות האדם - לא יחשוב שראוי הוא שיעשה הקדוש ברוך הוא את בקשתו כיון שהוא מכוון בתפלתו, אלא יחשוב שיעשה הקדוש ברוך הוא את בקשתו בחסדו, ויאמר בלבו 'מי אני דל ונבזה שאני בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו'.
כל תענוגי אדם – כל הנאות העולם הזה.
הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְכַוֵּן בְּלִבּוֹ פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת שֶׁהוּא מוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו[2], שֶׁנֶּאֱמַר תָּכִין לִבָּם, תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ. וּכְבָר נִדְפְּסוּ הַרְבֵּה סִדּוּרִים, עִם פֵּרוּשׁ אַשְׁכְּנַז, וְיָכוֹל כָּל אָדָם לִלְמֹד וּלְהָבִין מַה שֶּׁהוּא מִתְפַּלֵּל, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵן פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת, לְכָל הַפָּחוֹת צָרִיךְ שֶיַחְֹשֹב בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה בִּדְבָרִים הַמַּכְנִיעִים אֵת הַלֵּב, וּמְכַוְּנִים אֵת לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְאִם תָּבֹא לוֹ מַחְשָׁבָה זָרָה בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה יִשְׁתֹּק וְיַמְתִּין עַד שֶׁתִּתְבַּטֵל הַמַחְשָׁבָה[3] (צ"ח).
שנאמר – תהלים י יז.
עם פירוש אשכנז – אידיש, שהוא ניב של גרמנית [גרמניה היתה מכונה אצל היהודים 'אשכנז'], שהיא היתה השפה המדוברת אצל המון העם, שלא תמיד הבינו לשון הקודש. והיום רבו דוברי עברית שאינם מבינים את לשון הקודש העתיקה שבה נכתבו התפילות, וכבר נדפסו סידורים רבים עם תרגום המילים הקשות לעברית מדוברת.
אינו יכול לכוון – אין לו סידור עם פירוש, ואינו מבין לשון הקודש [וגם אין לו סידור מתורגם לשפה שהוא מבין, שאז עדיף שיתפלל בשפה שלו, מאשר להתפלל בלשון הקודש בלי להבין].
בדברים המכניעים את הלב – שיהיה מודע לכך שזוכה כרגע לעמוד מול השכינה, ויתבונן בגדלות ה' ויכולתו הבלתי מוגבלת, ובשפלותו כאדם.
וימתין עד שתתבטל – ולא יהרהר בה, אלא יסיח את דעתו ממנה.
יְכַוֵּן רַגְלָיו זוֹ אֵצֶל זוֹ, כְּאִלּוּ אֵינָן אֶלָּא אַחַת[4], לְהִדָּמוֹת לַמַּלְאָכִים שֶׁנֶּאֱמַר וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה, כְּלוֹמַר רַגְלֵיהֶם נִרְאוֹת כְּרֶגֶל אַחַת, וְיָכוֹף רֹאשׁוֹ מְעַט לְמַטָּה, וְיִסְגֹּר עֵינָיו שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בְּשׁוּם דָּבָר, וְאִם מִתְפַּלֵּל מִתּוֹךְ סִדּוּר לֹא יָסִיר עֵינָיו מִן הַסִּדּוּר, וְיַנִּיחַ יָדָיו עַל לִבּוֹ[5], יְמִינוֹ עַל שְׂמֹאלוֹ וְיִתְפַּלֵּל בְּלֵב שָׁלֵם, בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וּבְהַכְנָעָה, כְּעָנִי הָעוֹמֵד בַּפֶּתַח, וְיוֹצִיא אֵת הַמִּלּוֹת מִפִּיו בְּכַוָּנָה, וּבְדִקְדּוּק, וְיִתְפַּלֵּל כָּל אֶחָד כְּפִי הַנֻּסְחָא שֶׁלּוֹ הֵן אַשְׁכְּנַז הֵן סְפָרַד וְכַדּוֹמֶה, כֻּלָּם יְסוֹדָתָם בְּהַרְרֵי קֹדֶשׁ, אֲבָל אַל יְעָרֵב תֵּבוֹת מְנֻּסְחָא לְנֻסְחָא כִּי כָּל נֻסְחָא תֵּבוֹתֶיהָ מְנוּיוֹת וּסְפוּרוֹת, עַל פִּי סוֹדוֹת גְּדוֹלִים, וְאֵין לְהוֹסִיף אוֹ לִגְרֹעַ. (ס"א ס"ח צ"א צ"ה צ"ח).
יכוון – יצמיד.
שנאמר – יחזקאל א ז.
אשכנז – הנוסח המקורי של האשכנזים.
ספרד – נוסח חדש, שנוצר בתקופה הראשונה של החסידות, על ידי שילוב של נוסחאות האר"י בתוך נוסח אשכנז המקורי, והוא נקרא נוסח ספרד, מפני שרוב שינויי הנוסחאות בעקבות כתבי האר"י מקורם בנוסחאות תפילה ספרדיות.
יסודתם בהררי קודש – ביטוי מושאל שמקורו מתהילים (פז א), ומשמעותו שכל נוסח נוסד על ידי גדולי עולם, שהיו בקיאים בסודות התורה.
תיבותיה מנויות וספורות – נוסח ספרד, וכל המתפללים על פי האר"י, יש בתפילה סודות עמוקים שנוצרים על ידי ראשי תיבות, גימטריאות, ועניינים שונים, וכוונתם יכולה להתבטא רק אם אומר את המילים כמו שהאר"י אמר אותם. ובנוסח אשכנז יש מסורת עתיקה על כל ברכה וברכה כמה מילים היא כוללת וכנגד מה היא תוקנה, וכמה פעמים מושגים שונים מופיעים בכל ברכה, ולמה, ו חכמי אשכנז הקדמונים הקפידו מאד שלא לשנות אפילו אות אחת, מפני שהדבר יפגע בעומק הסודות הכלולים בנוסח התפילה.
הערות:
- בני עדות המזרח שמוצאם מבני ספרד, מעולם לא היה להם נוסח קבוע לתפילה, שחכמי ספרד הקדומים סברו שאין משמעות לדקדוק במספר מילים ובנוסחאות מדוייקות, אלא מותר לכל אחד להאריך ולקצר כרצונו, ובלבד שיאמר את התכנים העיקריים של כל ברכה וברכה. והעידו חכמי ספרד שאין שני מקומות שמתפללים בהם באותו נוסח. ורק לאחרונה, עם תפוצתם הגדולה של סידורי תפילה מודפסים ומדוייקים, נוצר אחידות כלשהי בנוסחאות הספרדים. ולכן אין הספרדים צריכים להקפיד כמו האשכנזים שלא לשנות כלום. ובדורות האחרונים חדרו נוסחאות האר"י גם לתפילות של הספרדים, ובאלו כמובן אין לשנות דבר.
יִזָּהֵר לְהִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ[6], רַק שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ יִשְׁמַע, מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר, וַחֲבֵרוֹ שֶׁבְּסָמוּךְ לוֹ, לֹא יִשְׁמַע קוֹלוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּחַנָּה, רַק שְׂפָתֶיהָ נָעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמַע. (ק"א).
שהוא בעצמו ישמע – אבל לא יאמר כל כך בלחש שלא יוכל לשמוע את דברי עצמו.
נאמר בחנה – שמואל א א יג. והרבה הלכות של תפילה נלמדים מהדרך שבה חנה התפללה, כפי שתפילתה מתוארת בספר שמואל.
לֹא יִסְמֹךְ עַצְמוֹ עַל שׁוּם דָּבָר, אֲפִלּוּ סְמִיכָה כָּל דְּהִיא. וְאִם הוּא חוֹלֶה קְצָת, יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל אֲפִלּוּ יוֹשֵׁב אוֹ שׁוֹכֵב[7], וְהוּא שֶׁיָּכוֹל לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל בְּפִיו, מִכָּל מָקוֹם יְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ. (צ"ד).
יסמוך עצמו – יישען.
כל דהיא – מועטת ביותר.
והוא שיכול לכוון דעתו – כי אם מחלתו מונעת ממנו להתרכז, הוא פטור מתפילה.
אי אפשר לו – מרוב חולשה.
לֹא יֹאחַז בְּיָדוֹ בִּשְׁעַת תְּפִלַּת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה, רַק הַסִּדּוּר אוֹ הַמַּחְזוֹר אִם צָרִיךְ לוֹ. וְיֵשׁ לוֹ לִרְשֹׁם תְּחִלָּה אֶת הַמְּקוֹמוֹת, שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל בַּסִדּוּר ובַמַּחְזוֹר, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְחַפֵּשׂ בְּאֶמְצַע תְּפִלָּתוֹ. לֹא יִהְיֶה דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַקִּיר שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל. וְלֹא מִקְרִי חֲצִיצָה אֶלָּא דָּבָר שֶׁגָּבוֹהַּ יו"ד טְפָחִים, וְרָחָב ד' טְפָחִים, אֲבָל דָּבָר קָטָן לֹא חָשִׁיב הֶפְסֵק[8], וַאֲפִלּוּ דָּבָר גָּדוֹל אִם הוּא דָּבָר קָבוּעַ, כְּגוֹן אָרוֹן וְתֵבָה לֹא חָשִׁיב הֶפְסֵק, וְאָדָם נָמִי אֵינוֹ חוֹצֵץ[9], וּבִשְׁעַת הַדְּחַק בְּכָל עִנְיָן אֵין לְהַקְפִּיד, כֵּיוָן שֶׁסּוֹגֵר עֵינָיו אוֹ מִתְפַּלֵּל מִתּוֹךְ הַסִּדּוּר, שֶׁלֹּא תִּתְבַּטֵל כַּוָּנָתוֹ. וְכֵן לֹא יִתְפַּלֵּל כְּנֶגֶד אֵיזֶה צִיּוּר, וְאִם יִקְרֶה לוֹ לְהִתְפַּלֵּל כְּנֶגֶד בֶּגֶד, אוֹ כּוֹתֶל מְצֻיָּר יִסְגֹּר עֵינָיו[10], וּכְנֶגֶד מַרְאָה אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל, אֲפִלּוּ בְּעֵינַיִם סְגוּרוֹת[11]. לֹא יִתְפַּלֵּל בְּמָקוֹם פָּרוּץ כְּגוֹן, בַּשָּׂדֶה, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁהוּא בִּמְקוֹם צְנִיעוּת, חָלָה עָלָיו אֵימַת הַמֶּלֶךְ, וְלִבּוֹ נִשְׁבָּר וְנִכְנָע. וְאִם הוּא בַּדֶּרֶךְ מֻתָּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל בַשָּׂדֶה. וְאִם אֶפְשָׁר לוֹ, יִתְפַּלֵּל בֵּין הָאִילָנוֹת [צ' צ"ו].
לא יאחז בידו... – כדי שלא יצטרך להפנות חלק מהריכוז שלו לעבר החפץ שהוא מחזיק בידו, בכדי שלא יפול מידיו.
את המקומות שהוא צריך להתפלל – בתקופה שהדפוס היה יקר יותר, היו מדפיסי הסידור מנסים לחסוך עלויות, והיו משתדלים להימנע מכפלויות. למשל היו מדפיסים את תפילת שמונה עשרה של יום חול רק פעם אחת, ובתפילת ערבית היו מדפיסים רק את ברכות קריאת שמע. תפילת מנחה לא הודפסה כלל, והיו מתפללים אשרי מתוך פסוקי דזמרה של שחרית, ושמונה עשרה ותחנון כמו בשחרית, ועלינו מסוף תפילת שחרית. גם בתפילת שמונה עשרה עצמה, הודפס למשל 'על הניסים' ו'יעלה ויבא' פעם אחד ברחבי הסידור, ובתפילות של שבת היה צריך לדלג באמצע תפילת שמונה עשרה לאיזורים אחרים בסידור. אין הדבר ראוי שבאמצע עמידתו בפני המלך הוא יחפש את המשך התפילה בסידור, אלא יש לו לרשום לעצמו מראש לאן לדפדף [בחלק מן הסידורים הדפיסו הפנייה בסגנון 'על הניסים תמצא בעמוד 47'], או אפילו לשים סמניות בתוך הסידור.
חוצץ – מפסיק.
שנאמר – ישעיהו לח ב.
מקרי – נקרא, נחשב.
גבוה יו"ד טפחים ורחב ד' טפחים – כ75 ס"מ גובה וכ30 ס"מ רוחב.
לא חשיב – אינו נחשב.
תיבה – ארגז, רהיט קבוע.
נמי – גם.
בשעת הדחק – שאין לו מקום אחר להתפלל בו, או שלא הצליח לקבוע לעצמו מקום קבוע בבית הכנסת שעונה על הקריטריונים האלו, כמבואר בסימן יב סעיף י.
בגד – מצוייר, כגון שטיח שתלוי על הקיר.
כותל מצוייר – כגון ויטרז' (ציורי זכוכית) בחלונות בית הכנסת. ולכן המליצו הפוסקים שלא לעשות ציורים על קירות בית הכנסת ועל החלונות אלא למעלה מקומת איש.
פרוץ – פתוח, ללא מחיצות.
מקום צניעות – מקום מוצנע ומוסתר.
הערות:
- ספסלי בית הכנסת הם קבועים במקומם, ואינם נחשבים הפסק. אבל סטנדרים ניידים מצד הדין נחשבים כהפסק ואין להתפלל מולם. והפוסקים התירו במקרה שהסטנדר משמש לו לצורך התפילה כדי להניח עליו סידור או מחזור, בתנאי שהוא רגיל בכך.
לֹא יְגַהֵק וְלֹא יְפַהֵק (גִּהוּק, הַיְינוּ מַה שֶּׁלִפְעָמִים אָדָם מוֹצִיא מִגּוּפוֹ לְפִיו נְפִיחָה מֵחֲמַת שָׂבְעוֹ כְּרֵיחַ הַמַּאֲכָל שֶׁאָכַל, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַיְינוּ שֶׁפּוֹשֵׁט גּוּפוֹ וּזְרוֹעוֹתָיו מֵחֲמַת כֹּבֶד, וּפִהוּק הַיְנוּ שֶׁפּוֹתֵחַ מַלְקוֹחָיו, כְּאָדָם שֶׁרוֹצֶה לִישֹׁן, אוֹ שֶׁעָמַד מִשֵּׁינָה) וְאִם נִצְטָרֵךְ לְכָךְ מֵחֲמַת אָנְסוֹ, יַנִּיחַ יָדָיו עַל פִּיו, שֶׁלֹּא יִתְרָאֶה פְּתִיחָתוֹ. וְכֵן אָסוּר לוֹ לָרֹק, וְאִם בָּא לוֹ רֹק לְתוֹךְ פִּיו, וּמִצְטַעֵר בּוֹ הַרְבֵּה עַד שֶׁנִּטְרָד מִתְּפִלָּתוֹ, מַבְלִיעוֹ לְתוֹךְ מִטְפַּחַת אוֹ בֶּגֶד. וְאִם מָאוּס לוֹ, יַטֶּה לִשְֹמֹאלוֹ וְיָרִֹק לְאַחֲרָיו. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְאַחֲרָיו, יָרֹק לִשְׂמֹאלוֹ, וְאִם אִי אֶפְשָׁר לִשְׂמֹאלוֹ יָרֹק לִימִינוֹ[12], וְאִם כִּנָּה עוֹקַצְתּוֹ, יְמַשְׁמֵשׁ בִּבְגָדָיו לְהֲסִירָהּ, שֶׁלֹּא תִּתְבַּטֵּל כַּוָנָתוֹ. אֲבָל לֹא יָסִירָהּ בְּיָדוֹ. אִם נִשְׁמַט הַטַּלִית מֵעָלָיו, יָכוֹל לְהַחְזִירוֹ אֲפִלּוּ נָפַל רֻבּוֹ. אֲבָל אִם נָפַל כֻּלּוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהִתְעַטֵּף בּוֹ מִשּׁוּם דַּהֲוֵי הֶפְסֵק[13]. וְאִם נָפַל סֵפֶר לְפָנָיו עַל הָאָרֶץ, וּמִתּוֹךְ זֶה מִתְבַּלְבֵּל מִכַּוָּנָתוֹ מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ בֵּין בְּרָכָה לִבְרָכָה[14]. כָּל הַדְּבָרִים הָאֲסוּרִים בְּתוֹךְ תְּפִלַּת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה, אֲסוּרִים עַד לְאַחַר שֶׁיִּפְסַע הַפְּסִיעוֹת, (אַךְ לְעִנְיַן הֶפְסֵק יֵשׁ חִלּוּק, כְּמוֹ שֶׁאֶכְתִּב בְּסָעִיף י"ד) (צ"ו צ"ז)
יגהק – ישהק, ולפירוש השני - יתמתח.
מלקוחיו – לסתותיו.
מחמת אנסו – שאינו יכול להתאפק.
שנטרד מתפילתו – שאינו מצליח להתעלם, והדבר מפריע לו לריכוז.
מטפחת – שמיועדת לכך.
או בגד – שהוא לבוש בו.
אי אפשר – כגון שמאחריו עומד אדם אחר, שהדבר יגעיל אותו. ובזמננו אסור לירוק בבית הכנסת כמו ההתבארבסימן יג סעיף ב.
לא יסירה בידו – שבשעת התפילה אסור לגעת בדברים שהנוגע בהם צריך ליטול את ידיו, כמו שלמדנו בסימן יד סעיף ג, והנוגע בכינה צריך ליטול ידיו, כמו שהתבאר בסימן ב סעיף ט.
משום דהוי הפסק – התעטפות בטלית באמצע התפילה נחשב כהפסק.
מתבלבל מכוונתו – אינו מסוגל להתרכז ביודעו שיש ספר על הרצפה. ואם מסוגל להתעלם מכך, לא ירים אותו, שרצף התפילה חשוב יותר מכבוד הספר.
עד לאחר שיפסע הפסיעות – שבסוף שמונה עשרה, כמבואר בסעיף יב.
לעניין הפסק יש חילוק – שיש דברים שמותר להפסיק לצרכם גם לפני שפוסע את הפסיעות, אבל לא באמצע שמונה עשרה.
[1] ויש אומרים שברכה שלא כיון בה שהשכינה כנגדו, כאילו דילג אותה, ובדיעבד אין כוונה זו מעכבת. (יביע אומר ח, ג).
[2] צריך לכוין פירוש המילים בתפילה, ויש להשתדל לכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם, לכל הפחות יכוין בברכה ראשונה שהיא ברכת אבות. (יביע אומר ג, ח).
ואם לא כיון בתפילת יח' כלל, לדעת השולחן ערוך צריך לחזור על תפלתו. אך אין המנהג כדעת מרן, וחוששים שגם בחזרתו לא יכוין. ולכן אדם שתמיד מכוין, וקרה לו מקרה שלא כיון, יכול לחזור על תפלתו אך יעשה תנאי של תפילת נדבה. ואם לא כיון בברכה ראשונה, אם לא אמר ברוך אתה ה' מגן אברהם, צריך לחזור מ'אלוקינו ואלוקי אבותינו אלוקי אברהם וכו'. ואם המשיך ברוך אתה, יכוין בברכת 'מודים'. (יביע אומר ג, י).
החפץ חיים כתב עצה לעורר הכוונה, שיתפלל מתוך סידור, ולפני כל ברכה יתבונן איזה ברכה עומד הוא לברך, ורק אח"כ יברך את הברכה. (הלכה ברורה צח, ו). והבן איש חי (ש"א בשלח ה) כתב בשם ר' חיים מואלוזין שיצייר צורת האותיות שמוציא מפיו.
[3] ואם נמצא במקום שלא יוכל להתרכז בתפילתו, ויש בידו אפשרות או להתפלל בלי הכוונה שתמיד הוא מכוון, או להתפלל תפלה הבאה בכוונה, יכול שלא להתפלל ולהשלים בתפלה הבאה שיכוון בה, דחשיב אצלו כאונס. (יביע אומר ג, י).
[4] ולא מספיק שרק עקביו נוגעות זה בזה. ובדיעבד, אפי' אם לא חיבר רגליו כלל, יצא. (ילקוט יוסף צה, א).
[5] ויעצום עיניו בשעה שמתפלל י"ח כמו שכתוב בזוהר פרשת ואתחנן. וכן יכול להתפלל מתוך סידור. (הלכה ברורה צה, ו).
[6] השולחן ערוך (קא, ב) כתב 'לא יתפלל בלבו, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש. ואם לא יכול לכוון בלחש, יגביה קולו אם הוא לא בציבור'. ולדעת 'הזוהר' אין להשמיע קולו כלל, לא לעצמו ולא לאחרים. (כף החיים קא, ח).
אדם שהרהר בלבו את התפלה, צריך לחזור ולהתפלל, אך יעשה תנאי של נדבה. (יביע אומר ד, ג).
המתפלל תפלת שמונה עשרה ומגביה קצת קולו, עד שהנמצאים סמוך אליו שומעים ברכותיו, עליהם לענות אמן אחריו. אם אפשר להם. (יביע אומר ח, י).
[7] ועדיף להתפלל בעמידה כשהוא נסמך על משהו, מלהתפלל בישיבה. (הלכה ברורה צד, טז).
[8] ויש מחמירים שלא יפסיק גם דבר קטן, ונכון לחוש לדבריהם. והמנהג להקל להתפלל סמוך לסטנדר (עמוד) או השולחן, וכן סמוך לספסלי בית הכנסת. (הלכה ברורה צ, מט).
[9] ויש אומרים שטוב להזהר לא להתפלל אחורי שום אדם(שאינו מתפלל), וטוב לחוש לדבריו. (שולחן ערוך צ, כב). ודוקא אדם שאינו מתפלל באותה שעה. (הלכה ברורה שם, נב).
[10] היב"א (ט קח מח) כתב, אם מתפלל כנגד פרוכת מצויירת, צריך להעצים עיניו או להתפלל מתוך סידור..
[11] כנגד מראה אסור להתפלל. אך כנגד זכוכית אף שרואה את עצמו, מותר אם עוצם עיניו, או שמטה את פניו מהזכוכית. (אור לציון ב, ז, יא).
[12] אך לדעת השולחן ערוך (צח, ב) אי אפשר לרוק לא לימינו ולא לשמאלו, וכל שכן לא לפניו. ובזמנינו אין לירוק כלל בבית הכנסת, ואם צריך, יכין מטפחת לכך. (הלכה ברורה צז, ב).
[13] ואם כוונתו נטרדת מזה, יכול להחזיר הטלית עליו. (ילקוט יוסף צז, ב).
[14] מותר למתפלל ללכת באמצע תפלת י"ח כדי להביא לו סידור אם לא יודע בע"פ את התפלה, או כדי לברר דין הקשור לתפילתו. (אור לציון ב, מה, לב).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך