הַתְחָלַת זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית הוּא כְּמוֹ זְמַן תְּפִלִּין (לעיל סימן י' סעיף ב'), וְנִמְשָׁךְ זְמַנָּהּ עַד רְבִיעִית הַיּוֹם[1], בֵּין שֶׁהַיּוֹם אָרֹךְ בֵּין שֶׁהוּא קָצָר, וְנֶחְשָׁב הַיּוֹם מִן עֲלוֹת השחר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִקְרֹת כַּוָּתִיקִים (הַמְחַבְּבִים אֵת הַמִצְוֹת), שֶׁהָיוּ מְכַוְּנִים לִקְרֹתָהּ מְעַט קוֹדֵם הַנֵּץ הַחַמָּה כְּדֵי שֶׁיְסַיֵּם קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ עִם הַנֵּץ הַחַמָּה, וְיִסְמֹךְ לָהּ הַתְּפִלָּה, וּמִי שֶׁיּוּכַל לְכַוֵּן לַעֲשׂוֹת כֵּן שְׂכָרוֹ מְרֻבֶּה מְאֹד[2], וְעַל כָּל פָּנִים צְרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא לְאַחֵר הַזְּמַן מֵרְבִיעִית הַיּוֹם[3], וּבִפְרָט בִּימוֹת הַקַּיִץ, כְּשֶׁהַיּוֹם אָרֹךְ בִּמְדִינָתֵנוּ, לִפְעָמִים סוֹף הַזְּמַן הוּא קוֹדֵם "זִיבֶּען אוּהֶר[4]", וּמִכָּל מָקוֹם בְּדִיעֲבַד אִם עָבַר הַזְּמָן, מֻתָּר לִקְרֹת קְרִיאַת שְׁמַע עִם בִּרְכוֹתֶיהָ עַד שְׁלִישׁ הַיּוֹם, אֲבָל לְאַחַר שְׁלִישׁ הַיּוֹם, אָסוּר לוֹמַר הַבְּרָכוֹת אֶלָּא אוֹמֵר קְרִיאַת שְׁמַע לְבַד וַאֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם (וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם הַבְּרָכוֹת יָכוֹל לוֹמַר כָּל הַיּוֹם[5]. פר"ח). (נ"ח).
זמן קריאת שמע של שחרית – שכתוב בתורה 'ודברת בם... ובקומך' (דברים ו ז, יא יט), שצריך לומר את פסוקי קריאת שמע בזמן שאנשים קמים בבוקר.
מן עלות השחר עד צאת הכוכבים – עלות השחר הוא הזמן שבו מופיע האור הראשון בקצה המזרח, וצאת הכוכבים מבחינה הלכתית הוא הזמן שנראים בו שלושה כוכבים בינוניים, אלא שלא ברור לנו מה הם כוכבים בינוניים, ולכן היה נהוג בתקופת הקיצור שולחן ערוך ברחבי אירופה לקבוע את שעת צאת הכוכבים ההלכתית זמן רב לאחר שקיעת החמה, כאשר גם הכוכבים הקטנים יותר כבר נראים בשמים. פרטים נוספים בהערה לסימן ע סעיף א,
מצוה מן המובחר – אמנם בדרך כלל זריזים מקדימים למצוות, ויש עניין לקיים כל מצוה מיד בהגיע זמנה, אך בקריאת שמע אין הדבר כן.
הנץ החמה – הרגע שבו תחילת גוף השמש נראה מעל האופק.
ויסמוך לה התפילה – שאסור להפסיק בין ברכת גאל ישראל לשמונה עשרה, כמבואר בסימן יח סעיף ב. ואין להתפלל לכתחילה לפני הנץ החמה כמבואר בסימן יח סעיף א.
שיוכל לכוון – בעבר עיקר הקושי בקריאת שמע ותפילה כוותיקים היה בכך, שלפני עידן השעונים המכניים לא היה אפשר לצפות מתי תזרח השמש, והיה צריך לשער לפי מידת החושך שבשמים, כמה זמן יישאר בערך עד הזריחה [בשעה זו, גם שעוני שמש אינם יעילים, וכבר אין כוכבים בשמים כדי לקבוע לפיהם את השעה, מלבד העובדה ששעוני שמש וכוכבים אינם נותנים אלא הערכה גסה לשעה, ולא יכולה להיות מדוייקת לפי דקות]. בזמננו, כאשר לכל אחד יש שעון עם שניות, וכל אחד יכול לדעת מראש באיזו דקה בדיוק השמש תזרח, וכמה דקות בדיוק לפני כן הוא צריך להתחיל את התפילה כדי להגיע לברכת 'גאל ישראל' עם הנץ החמה, עיקר הקושי הוא בכך לקום בבוקר בשעה מוקדמת ומשתנית.
שכרו מרובה מאד – מובטח לו שלא יינזק באותו יום, והוא בן עולם הבא.
ועל כל פנים – לא כל אחד יכול לקרוא כוותיקין, וגם מי שאינו קורא כוותיקין יש לו להקדים כמה שאפשר, ומי שאינו יכול להקדים...
היום ארוך במדינתנו – השמש זורחת במדינות הצפוניות כרוסיה, פולין, וליטא לפני השעה 4 לפנות בוקר, ועלות השחר בסביבות השעה 2, ואורך היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים כ20 שעות, וגם במדינות הדרומיות יותר במזרח אירופה, שאורך היום הוא כ18 שעות, מאחר ושעת חצות היום נקבעת בצורה איזורית, יש מקומות שבהם עלות השחר בסביבות השעה 2 וצאת הכוכבים בסביבות השעה 8.
קודם זיבען אוהר – לפני השעה 7 בבוקר.
מותר לקרות – אף שאינו יוצא אז ידי חובת קריאת שמע.
עד שליש היום – בקיץ כשעה וחצי אחרי סוף זמן קריאת שמע.
ואפילו כל היום – יכול לומר קריאת שמע אם ירצה, בלי הברכות, אבל אינו חייב בכך.
הערות:
- גם בארץ ישראל היום ארוך בקיץ, בפרט אם מחשבים אותו מעלות השחר עד צאת הכוכבים, אורך היום הוא כ17 שעות, ונמצא רביעית היום ארבע שעות ורבע אחרי תחילת היום. אלא ששעון הקיץ גורם לכך שבמקום שעלות השחר יהיה בסביבות השעה 3 לפנות בוקר, הוא רק בסביבות 4, וסוף זמן קריאת שמע המוקדם ביותר בחודשי הקיץ הוא מעט אחרי השעה 8. ודווקא בתחילת ובסוף שעון החורף, אף שהיום קצר יותר, סוף זמן קריאת שמע יוצא מעט לפני השעה 8.
- הרבה פוסקים חולקים על צורת חישוב הזמן המבוארת כאן, שהיא כשיטת ה'מגן אברהם' ועוד פוסקים, וסוברים שחישוב רביעית היום נעשה מהנץ החמה ועד השקיעה – שיטת 'הגר"א' [גם הלבוש ובעל התניא סוברים כן]. ולחשבון זה רביעית היום במדינות צפון אירופה בשיא הקיץ היתה בסביבות 7:30, והיו סומכים על דעות אלו להקל. ובארץ ישראל סוף זמן קריאת שמע לפי השיטה המקילה בשיא הקיץ יוצא מעט אחרי השעה תשע [לפי שעון קיץ], ובתחילת ובסוף שעון החורף מעט אחרי השעה שמונה וחצי. ולמעשה, כל הפוסקים מודים שאין לדחות את קריאת שמע לרגע האחרון, אלא יש להקדים ככל האפשר, ואף אלו שנהגו לסמוך על זמן הגר"א והגר"ז, יש לקבוע את זמני התפילה בצורה שאפשר לומר קריאת שמע ברווח לפני סוף הזמן, ואין להצטמצם לרגע האחרון.
- מי שמתפלל בציבור שאינם אומרים קריאת שמע בזמן, ואינו יכול לשנות את מנהגם הרע, יקרא קריאת שמע לפני התפילה בלי הברכות, ואחר כך יקרא שוב ויתפלל עם הציבור. אבל לכתחילה יעשה ככל יכולתו שיוכל לקרוא קריאת שמע בזמנה, בברכותיה, עם הציבור.
מֻתָּר לִקְרֹת קְרִיאַת שְׁמַע, בֵּין יוֹשֵׁב בֵּין עוֹמֵד, וְאִם הָיָה יוֹשֵׁב אָסוּר לְהַחְמִיר וְלַעֲמֹד[6], אֲבָל אָסוּר לִקְרֹת כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵב[7], וְאִם הוּא שׁוֹכֵב כְּבָר יַטֶּה אֵת עַצְמוֹ עַל צִדּוֹ מַמָּשׁ וְיִקְרָא, וְאִם הוּא חוֹלֶה קְצָת וְקָשֶׁה לוֹ לִשְׁכַּב עַל צִדּוֹ מַמָּשׁ, מִכָּל מָקוֹם מְחֻיָּב לְהַטּוֹת אֵת עַצְמוֹ קְצָת עַל צִדּוֹ. (ס"ג).
אסור להחמיר ולעמוד – כי הדבר נראה שמפרש מה שכתוב 'ובקומך' שצריך לקום כדי לקרוא קריאת שמע, והם דברי בית שמאי שנדחו מן ההלכה.
אסור לקרות – לכתחילה.
שוכב כבר – ונזכר שלא קרא קריאת שמע.
על צדו ממש – כי שכיבה על גבו היא דרך גאווה, וקריאת שמע היא קבלת מלכות שמים, וצריך לקבל מלכות שמים ביראת כבוד.
חולה קצת – או שמן מאד.
קוֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל, יְכַוֵּן[8] לָצֵאת מִצְוַת קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁצִּוָּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא[9], וּבְאָמְרוֹ שְׁמַע יִשְֹרָאֵל יְכַוֵּן אֵת הַפֵּרוּשׁ: שְׁמַע יִשְֹרָאֵל, כִּי ה' שֶׁהוּא אֱלֹהֵינוּ הוּא ה' אֶחָד, יָחִיד וּמְיֻחָד בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וְיַאֲרִיךְ "בַּחֵי"ת" שֶׁל אֶחָד, כְּדֵי שֶיַּמְלִיךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וּבַדָּלֶת יַאֲרִיךְ קְצָת גַּם כֵּן, שִׁעוּר שֶׁיַּחְשֹׁב שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ וּמוֹשֵׁל בְּד' רוּחוֹת הָעוֹלָם, וְלֹא יַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִשִּׁעוּר זֶה, וִידַקְדֵק שֶׁלֹּא יְקַלְקֵל קְרִיאַת הַתֵּבָה אֶחָד עַל יְדֵי מַה שֶּׁמַּאֲרִיךְ בּוֹ קְצָת, כִּי קְצָת מֵהַהֲמוֹן עָם מְקַלְקְלִין, יֵשׁ אוֹמְרִים "אֶחָאָד", וְיֵשׁ אוֹמְרִים "אֶחָדֶע" וּמוּטָב שֶׁלֹּא לְהַאֲרִיךְ מִלְּהַאֲרִיךְ וּלְקַלְקֵל. נוֹהֲגִין לוֹמַר "שְׁמַע יִשְֹרָאֵל" בְּקוֹל רָם לְעוֹרֵר הַכַּוָּנָה, וּמְשִׂימִין יַד יָמִין עַל הָעֵינַיִם. לְאַחַר שֶׁאוֹמְרִים אֶחָד, שׁוֹהִין קְצָת וְאוֹמְרִים בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד בְּלַחַשׁ (חוּץ מִבְּיוֹם הַכִּפּוּרִים) וּצְרִיכִין לְכַוֵּן בּוֹ גַּם כֵּן פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת (סימן ס' ס"א ס"ג).
יכוון לצאת – כמו לפני כל מצוה, שצריך לכוון לפני עשייתה שעושה כן מפני מצוות הבורא. ובמצווה שיש עליה ברכת המצוות אומרים זאת במסגרת הברכה, שה' קדשנו במצוותיו וצוונו לעשות כך וכך, אבל לפני קריאת שמע אין מברכים ברכת המצוות, ולכן צריך לחשוב על כך בפירוש.
כי – ש...
יחיד ומיוחד בשמים ובארץ – הוא פירוש מילת 'אחד'.
כדי שימליך – שיוכל לחשוב באותו זמן שהקב"ה הוא מלך בשמים ובארץ.
בדלת יאריך קצת – ישנם עדות ששימרו הגייה של דלת רפויה שניתן להאריך בה. ובעדות שהדל"ת היא אות שלא ניתן להאריכו, יחשוב כן אחרי שיסיים מילת 'אחד'.
ומוטב שלא להאריך מלהאריך ולקלקל – הארכת המילה אינה מעכבת, ושיבוש הגיית המילה יש לצדד שהיא מעכבת, וגם אם בדיעבד אינו מעכב, הגייה נכונה של המילים היא חשובה הרבה יותר.
משימין יד ימין על העיניים - כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין.
שוהין קצת – כי עיקר קבלת עול מלכות שמים היא בפסוק ראשון.
בלחש – כיון שאינו כתוב בתורה.
ביום הכיפורים – אומרים אותו בקול רם, כמבואר בסימן קלב סעיף ג.
צריכין לכון בו – אמנם בכל קריאת שמע, ובכלל בכל דבר שאומר בתפילה צריך לכוון את פירוש המילים, אבל בפסוק ראשון של קריאת שמע, ויש אומרים שגם באמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הכוונה מעכבת, ואם לא כיון אפילו את פירוש המילים צריך לקרוא קריאת שמע שוב.
שׁוֹהֶה מְעַט וְאוֹמֵר וְאָהַבְתָּ וְגוֹ', וְכֵן בֵּין פָרָשָׁה זוֹ לְפָרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ יַפְסִיק מְעָט, וְכֵן קוֹדֶם וַיֹּאמֶר, יַפְסִיק מְעָט, וִיכַוֵּן בּפ' וַיֹּאמֶר, לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה זְכִירַת יְצִיאַת מִצְרַיִם. (סִימָן ס"א וּבְחַיֵּי אָדָם)
שוהה מעט – להפסיק בין קבלת עול מלכות שמים לבין קבלת הציווים שבהמשך.
יפסיק מעט – יחשוב שמקבל עליו את עול המצוות עם שכר ועונש.
יפסיק מעט – כדי לכוון את תוכן פרשת ויאמר.
מצוות עשה זכירת יציאת מצרים – שנאמר (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ואנחנו מקיימים מצוה זו בפסוק 'אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים'.
צָרִיךְ לִקְרֹת קְרִיאַת שְׁמַע בְּדִקְדּוּק גָּדוֹל מִתּוֹךְ סִדּוּר מְדֻיָּק הֵיטֵב, וְיַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו מַה שֶּׁהוּא מוֹצִיא מִפִּיו, וְיַשְׁגִּיחַ שֶׁלֹּא יֹאמַר דָּגוּשׁ בִּמְקוֹם רָפֶה, אוֹ רָפֶה בִּמְקוֹם דָּגוּשׁ, וְיַפְסִיק קְצָת בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּרְשַׁם קַו כָּזֶה ׀. וְגַם בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה, צָרִיךְ לְדַקְדֵק בְּכָל זֶה. וְיַטְעִים יָפֶה הָעַיִן שֶׁל תֵּבַת נִשְׁבַּע[10], שֶׁלֹּא יְהֵא נִשְׁמָע כְּאִלּוּ אָמַר נִשְׁבַּה "בְּה"א", וְכֵן בְּזַיִ"ן שֶׁל תִּזְכְּרוּ, וְשֶׁל וּזְכַרְתֶּם, יְדַקְדֵּק הֵיטֵב שֶׁלֹּא יְהֵא נִשְׁמַע כְּאִלוּ אָמַר "בְּשִֹי"ן". (ס"א ס"ב).
דגוש במקום רפה – ישנם אותיות שהגייתם משתנה לגמרי כשהן דגושות, כמו ב, כ, פ, ובהגייה האשכנזית גם ת, ובהגייה של חלק מהעדות גם ג וד. וישנם אותיות שהדגש אינו משנה את הגייתן באופן מהותי, אלא מחזק את האות, כאילו היתה כפולה, וכל האותיות מלבד אהחר"ע יכולות לקבל דגש מסוג זה. ובקריאת שמע צריך לדקדק בשניהם.
בכל מקום שנרשם קו כזה ׀ – צריך להיזהר להפריד בין אותיות שעלולות להיבלע, למשל אם יש מילה שמסתיימת באותה אות שהמילה שלאחריה מתחילה בו, כמו 'על לבבך' שיש להיזהר שלא להבליע את הלמ"ד ולומר 'עלבבך', וכן מילים שמתחילות באלף אחרי מילים שמסתיימות בהברה סגורה, כמו 'אשר אנכי' שצריך להיזהר שלא להבליע את האל"ף ולומר 'אשרנכי'. ויש סידורים שבהם הקלו על הקורא וסימנו קו כזה בין כל שתי מילים שצריך להיזהר להפריד ביניהם.
תיבת נשבע – המילה 'נשבע' בפסוק 'למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ'.
נשבה בה"א – מלשון שבי.
תזכרו – למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי.
וזכרתם – וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'.
בשי"ן – ושכרתם, תשכרו, מלשון שכר, כלומר כדי שתרויחו שכר, ואין זאת הכוונה, וגם אין הדבר רצוי לעשות את המצוות רק כדי לקבל שכר.
הערות:
- מי שאין לו זמן להגיד את פסוקי דזמרה בנחת בצורה שיוכל לדקדק לומר את המילים בצורה נכונה, עדיף לדלג מעט על פי הכללים שבסימן יד סעיף ז, ולומר את השאר נכון, מלומר את כל פסוקי דזמרה בצורה משובשת.
הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע[11], לֹא יִרְמֹז בְּעֵינָיו, וְלֹא יִקְרֹץ בִּשְׂפָתָיו, וְלֹא יַרְאֶה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו[12], אַךְ לְצֹרֶךְ מִצְוָה מֻתָּר לִרְמֹז בְּפָרָשָׁה שְׁנִיָּה. (ס"ג)
לא ירמוז... – לא יעשה סימנים כדי להעביר מסר כלשהו במקום לדבר, כי בכך נראה שאינו רואה חשיבות בקריאת שמע אלא קורא אותה דרך ארעי מהצד תוך כדי שעסוק בדברים אחרים.
צורך מצוה – כגון להעמיד מישהו על טעות בלימודו, או למנוע ממישהו לעשות דבר אסור.
הקדמה לסעיף ז:
כתבו הפוסקים שהוא מנהג יפה להחזיק את הציציות בידו בשעה שקורא קריאת שמע, ומחזיקים אותם כנגד הלב, לקיים 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך'. וכשאומר 'והיה לכם לציצית וראיתם אותו', מנהג יפה הוא להסתכל בציציות כדי לקיים את מה שהוא אומר.
בכתבי האר"י יש סדר שלם מה עושים בציציות ומתי, וטעמי הדברים נסתרים הם, ואין סדר זה מחייב מצד הדין, ואפילו עצם החזקת הציציות שמוזכר בקדמונים אין חייבים בו, ויש מן הקדמונים שהתנגדו למנהג. הקיצור שולחן ערוך מביא כאן את הסדר הנזכר בכתבי האר"י.
קוֹדֵם קְרִיאַת שְׁמַע כְּשֶׁאוֹמֵר וַהֲבִיאֵנוּ וְכוּ' נוֹטֵל אֵת הַצִּיצִית בְּיָדוֹ, וְאוֹחֲזָן בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע בְּיַד שְׂמֹאל בֵּין קְמִיצָה לְזֶרֶת כְּנֶגֶד לִבּוֹ, וּכְשֶׁמַּגִּיעַ לְוַיֹּאמֶר שֶׁהִיא פָּרָשַׁת צִיצִית, אוֹחֲזָן גַּם בִּימִינוֹ, וּכְשֶׁאוֹמֵר וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ, נוֹתְנָם עַל הָעֵינַיִם, וּמִסְתַּכֵּל בָּהֶם וְנוֹשְׁקָן. וְנוֹהֲגִין שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁאוֹמֵר תֵּבַת צִיצִית, נוֹשְׁקָן, וְאוֹחֲזָן עַד וְנֶחְמָדִים לָעַד, שֶׁאָז נוֹשְׁקָן וּמַנִּיחָן מִיָּדָיו. (כ"ד).
והביאנו – לקראת סוף ברכת אהבה רבה [או אהבת עולם] מבקשים 'והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ' [ובנוסח ספרד ובני עדות המזרח הנוסח שונה במקצת].
ונחמדים לעד – בברכת אמת ויציב 'ודבריו חיים וקיימים נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים.
[1] נחלקו המג"א והגר"א אם מודדים זמן זה של שלש שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים (דעת המג"א). או מהזריחה עד השקיעה( הגר"א), ולכתחילה ראוי להחמיר כדעת המג"א בקריאת שמע שהיא דאורייתא. ורק בשעת הצורך אפשר להקל כדעת הגר"א. (הליכות עולם א, קה קז)
מי שיש לו תפילין ומתפלל עם הציבור, אך הציבור מאחרים זמן קריאת שמע, יקדים לקרוא קריאת שמע ביחידות. ואם חושש שיעבור זמן קריאת שמע, יכול לקרוא בלי תפילין, ואח"כ להניח תפילין. (ילקוט יוסף כה, מא).
אדם שחושש שאם יאמר ברכות קריאת שמע יעבור זמן קריאת שמע לדעת המג"א, יקרא קריאת שמע בלי ברכותיה קודם התפלה ואחר כך יקרא קריאת שמע עם ברכותיה בתפלה, ויתנה שאם ההלכה כמג"א קריאת שמע בלי הברכות היא העיקר, ואם הלכה כגר"א קריאת שמע עם הברכות תחשב לעיקר. (ילקוט יוסף נח, ה. הלכה ברורה נח, ד).
[2] מי שהיה ער קודם הנץ, כדאי שיקרא קריאת שמע מיד, למרות שבדעתו להתפלל מאוחר יותר ולומר שוב קריאת שמע. (ילקוט יוסף נח, א).
[3] העומד בפסוקי דזמרה, ורואה שמתקרב סוף זמן קריאת שמע, יפסיק כדי לקרוא קריאת שמע עם כל פרשיותיה. (יביע אומר ח, ו).
[4] שעה שביעית.
[5] להלכה אין אדם רשאי לברך ברכות קריאת שמע אחר ארבע שעות מתחילת היום. והמיקל לחשב ארבע שעות מהנץ החמה, יש לו על מה לסמוך. (הלכה ברורה נט, יד).
[6] אדם שיושב אין לו להחמיר על עצמו, לעמוד ולקרוא קריאת שמע והמחמיר נקרא עבריין, ומכל מקום יצא ידי חובת קריאת שמע. אמנם אם היה עומד ונוח לו בעמידה, רשאי לקרוא בעמידה. ועדיף לישב בקריאת שמע, כדי שתהיה דעתו מיושבת עליו. וגם על פי הסוד ראוי לישב. (הליכות עולם א, קי).
ואם היה עומד ורצה לשבת כדי לקרוא בכוונה, בשחרית רשאי לעשות כך, אבל בערבית אינו רשאי. (הלכה ברורה סג, ג).
אף שאדם רשאי לקרוא קריאת שמע כשהוא מהלך, כשאומר פסוק ראשון של קריאת שמע, צריך לעמוד מהליכתו. וכן כשאומר ברוך שם וכו' צריך לעצור. וכן כשהוא מנהיג בהמה צריך לעצור עד שיקרא פסוק ראשון, וברוך שם וכו'. אבל אם היה יושב ברכב וכדומה, ואינו נוהג ברכב אלא אחר נוהג אינו צריך לעצור, ויכול לקרוא תוך כדי נסיעה. (הלכה ברורה סג, ו).
[7] ואם קראה פרקדן, בדיעבד יצא. (הלכה ברורה סג, א).
[8] השולחן ערוך (סג, ד) כתב, שעיקר הכוונה הוא בפסוק הראשון, ואם לא כיון לבו בפסוק ראשון לא יצא, וצריך לחזור ולקרוא לכולי עלמא.
כתב האור לציון (ב, ו, ו) שלא ראוי לחזור על פסוקים או תיבות שלא אמרם בכוונה כדי לאומרם בכוונה, מלבד בפסוק ראשון של קריאת שמע.
[9] וצריך לכוון שמקבל עליו עול מלכות שמים, וזה הכוונה המעכבת. ולכן אם הסיח דעתו וחשב על דברים אחרים, לא יצא ידי חובה. ולכתחילה נכון שיכוין גם פירוש המילים. (ילקוט יוסף סא, ב). וצריך לקרוא קריאת שמע בטעמי המקרא. (ילקוט יוסף סא, י).
[10] וכן יש להדגיש אות עי"ן במילה "לעבדו".
[11] לשון השולחן ערוך(סא, א) יקרא קריאת שמע "בכוונה, באימה, ברתת, וזיע".
[12]. כתב האור לציון (ב, ו, ז) אין לרמוז בפרשה ראשונה שבקריאת שמע אפילו בשעה ששותק.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך