שִׁעוּר רֹחַב הָרְצוּעוֹת בֵּין שֶׁל רֹאשׁ בֵּין שֶׁל יָד, לֹא פָחוֹת מֵאֹרֶךְ שְׂעוֹרָה[1]. וְשִׁעוּר אָרְכָּן שֶׁל רֹאשׁ מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל, עַד הַטַּבּוּר אוֹ לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ מְעָט[2]. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּשֶׁל צַד יָמִין תַּגִּיעַ עַד הַמִּילָה (שִׁמּוּשָׁא רַבָּה) וְכֵן נָכוֹן לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה. וְשֶׁל יָד, כְּדֵי שֶׁיְּהַדְּקָה וְיַעֲשֶׂה בָהּ שֶׁבַע כְּרִיכוֹת עַל הַזְּרוֹעַ וְשָׁלֹשׁ כְּרִיכוֹת עַל הָאֶצְבַּע וִיחַזְּקָהּ. וְאִם נִפְסְקָה הָרְצוּעָה, בֵּין שֶׁל רֹאשׁ בֵּין שֶׁל יָד, יַעֲשֶׂה שְׁאֵלָה [כ"ז ל"ג].
שעורה – גרגיר שעורה, אורכו בזמנינו 7-8 מ"מ, ויש להחמיר מעט יותר לכתחילה אם אפשר.
או למעלה ממנו מעט – ורצועה של ימין צריכה להיות ארוכה יותר מרצועה של שמאל.
ויחזקה – יעשה עוד כריכה מסביב ליד ויתחוב לתוכה את קצה הרצועה.
יעשה שאלה – כי יש אומרים שניתן לתפור, ויש אומרים שהשיעור פחות מהמבואר בסעיף זה, ובזה יש כמה דעות, ויש אומרים שכל זה ספק ומניח בלי ברכה.
יִזָּהֵר שֶׁיִּהְיוּ הָרְצוּעוֹת בְּצַד הַשָּׁחוֹר לַחוּץ. וְאִם אֵרַע לוֹ שֶׁנִּתְהַפְּכָה הָרְצוּעָה שֶׁסְּבִיב רֹאשׁוֹ[3] אוֹ סְבִיב זְרוֹעוֹ בְּצַד הַלָּבָן לַחוּץ[4], יִתְעַנֶּה אוֹ יִפְדֶּה בִּצְדָקָה. וְכֵן אִם נָפְלוּ לוֹ הַתְּפִלִּין לָאָרֶץ בְּלֹא נַרְתִּיקָן, יֵשׁ לוֹ גַם כֵּן לְהִתְעַנּוֹת. אֲבָל אִם נָפְלוּ בְּנַרְתִּיקָן, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת אֶלָּא יִתֵּן אֵיזֶה דָבָר לִצְדָקָה (כ"ז מ' מ"ד) [א"ר תקס"ח].
צד השחור – כי מה שלמדנו בסימן י סעיף א שהרצועות צריכות להיות שחורות, די בכך שתהיינה שחורות מצד אחד.
יתענה – על שבגלל חוסר זהירותו לא קיים מצוות תפילין.
יפדה בצדקה – התבאר בסימן קכז סעיף יב.
יש לו גם כן להתענות – על הבזיון שנגרם לתפילין בגלל רשלנותו. ויכול גם לפדות בצדקה אם קשה לו התענית.
איזה דבר – מטבע קטן.
אִם הֵסִיר אֶת הַתְּפִלִּין מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לָלֶכֶת לְבֵית הַכִּסֵּא, כְּשֶׁחוֹזֵר ומַנִיחַן צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן[5]. וְאִם עוֹמֵד בַּבְּרָכוֹת שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע, דְּהַיְנוּ מִן בִּרְכַּת יוֹצֵר אוֹר וּלְהַלָּן, לֹא יַפְסִיק בַּבְּרָכוֹת שֶׁעַל הַתְּפִלִּין אֶלָּא יָנִּיחֵן בְּלֹא בְרָכוֹת, וּלְאַחַר תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה יְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶם וִיבָרֵךְ עֲלֵיהֶן (סימן כ"ה וְעַיֵּן סימן ס"ו).
שצריך ללכת לבית הכסא – ואסור להיכנס לבית הכסא בתפילין.
צריך לחזור ולברך עליהם – בניגוד למה שלמדנו בטלית בסימן ט סעיף י.
עומד – הגיע בתפילתו.
לא יפסיק – שאסור להפסיק שם בדיבור כמו שיתבאר בסימן טז.
ימשמש בהם ויברך עליהן – ימשמש בשל יד ויברך להניח תפילין, ואחר כך ימשמש בשל ראש ויברך על מצוות תפילין.
הערות:
- שאר הפוסקים כתבו, שבמקומות המוגדרים בסימן טז סעיף א כ'בין הפרקים' מברכים על התפילין, ורק על הטלית נהגו האשכנזים שלא לברך עד לאחר התפילה.
כָּל זְמַן שֶׁהַתְּפִלִּין עָלָיו, לֹא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן כְּלָל, חוּץ מִבִּשְׁעַת תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אָסוּר לֶאֱכֹל בָּהֶן סְעוּדַת קֶבַע. אֲבָל אֲכִילַת אַרְעַי, מֻתָּר לֶאֱכֹל בָּהֶן. וְלִישֹׁן אֲפִלּוּ שְׁנַת אַרְעַי אָסוּר בָּהֶן (כ"ח מ' מ"ד).
לא יסיח דעתו מהן – מצוה מן המובחר שכל הזמן יהיה לו במודעות שיש עליו תפילין, ולא ישקע בתעסוקה שעלולה להשכיח ממנו עובדה זו.
בשעת תפילת שמונה עשרה ותלמוד תורה – צריך להיות מרוכז לגמרי בתפילה ובלימוד התורה.
אסור לאכול בהן סעודת קבע – אמנם אנחנו מניחים תפילין רק בשעת התפילה, וברור שלא אוכלים בהם ולא ישנים בהם, אך עיקר מצוות תפילין היא ללבשם במשך כל היום כולו, אלא שאין אנו נוהגים כן כמבואר בסעיף כ, ומי שמניח תפילין מספר שעות ביום שלא בשעת התפילה, צריך לדעת מה מותר ומה אסור לעשות בהם.
אכילת ארעי – בסימן קלה סעיף ז התבאר מהי אכילת קבע ומהי אכילת ארעי.
אסור – כי תוך כדי שינה אי אפשר לשמור על גוף נקי כראוי, כמבואר בסעיף כג.
חַיָּב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בַּתְּפִלִּין בְּכָל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁנִּזְכָּר בָּהֶם[6], שֶׁעַל יְדֵי זֶה לֹא יָבוֹא לִידֵי הֶסַּח הַדַּעַת גָּמוּר. וִימַשְׁמֵשׁ תְּחִלָה בְּשֶׁל יָד, וְאַחַר כָּךְ בְּשֶׁל רֹאשׁ. וּמִנְהָג יָפֶה לְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן כְּשֶׁמַּזְכִּיר מִצְוָתָן בִּקְרִיאַת שְׁמַע. כְּשֶׁאוֹמֵר וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, מְמַשְׁמֵשׁ בְּשֶׁל יָד וְנוֹשֵׁק. וכְשֶׁאוֹמֵר וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, מְמַשְׁמֵשׁ בְּשֶׁל רֹאשׁ וְנוֹשֵׁק (כ"ח).
היסח הדעת גמור – איבוד הרצינות הראויה למי שיש לו תפילין על ראשו וכנגד ליבו, על ידי ליצנות, צחוקים, וחוסר רצינות בכלל, או עיסוק בחומריות ברמת ריכוז גבוהה מאד, שמשכיחה ממנו את חובותיו לבוראו.
מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, קְדֻשָּׁתָהּ גְּדוֹלָה מִשֶּׁל יָד, לְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אַרְבָּעָה בָתִּים וְגַם הַשִּׁי"ן. וְלָכֵן רְצוּעָה שֶׁהָיְתָה בְשֶׁל רֹאשׁ, אָסוּר לַעֲשׂוֹתָהּ לְשֶׁל יָד. אֲבָל מִשֶּׁל יָד, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ לְשֶׁל רֹאשׁ. וְכֵן רְצוּעָה שֶׁל יָד שֶׁנִּפְסְקָה לְמַעְלָה אֵצֶל הַקֶּשֶׁר וְרוֹצֶה לְהָפְכָהּ שֶׁיַּעֲשֶׂה עַתָּה הַקֶּשֶׁר בַּקָּצֶה הָאַחֲרוֹן, אָסוּר, אֶלָּא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת הַקֶּשֶׁר בְּהַקָּצֶה שֶׁנִּפְסְקָה שָׁם (עַיֵּן בשערי תשובה). וְכֵן בִּרְצוּעָה שֶׁל רֹאשׁ, אָסוּר לַהֲפֹךְ מַה שֶּׁהָיָה בְּתוֹךְ הַקֶּשֶׁר שֶׁיִּהְיֶה חוּץ לַקֶּשֶׁר. כִּיס שֶׁעֲשָׂאוֹ לְהַחֲזִיק בּוֹ תְּפִלִין וְגַם הֶחֱזִיקָן בּוֹ, שׁוּב אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכִיס זֶה דָּבָר שֶׁל חֻלִּין (מ"ב).
מעלין בקודש ולא מורידין – כלל הוא, שכל חפץ או אדם שהיה לו תפקיד של מצוה וקדושה, אין מורידים ממנו את הקדושה לדרגה נמוכה יותר.
תפילה – לשון יחיד של תפילין.
ארבעה בתים – ארבעה תאים שונים שבהם נתונות ארבעת הפרשיות, ותאים אלו ארבעתם ביחד יוצרים את ריבוע התפילין, והחריצים שבין הבתים ניכרים על התפילין של ראש. ובתפילין של יד יש בית אחד גדול, שבתוכו כל ארבעת הפרשיות.
גם השי"ן – בשני הצדדים החיצונים של התפילין של ראש יש תבליט של האות שי"ן משם 'שדי', כמו שלמדנו בסוף סעיף א, השי"ן שבימין יש בו שלשה ראשים כמו כל שי"ן, והשי"ן שבשמאלו יש בו ארבעה ראשים.
נפסקה – נחתכה או נתלשה.
אסור –כי מקום הקשר קדוש יותר משאר הרצועה, שגם בקשר יש אות משם שדי.
עשאו להחזיק בו תפילין – והוא הדין אם ייחד כלי לתפילין שלא נעשה לצרכם. אבל אם הניחם בכלי מזדמן לא חלה קדושה על הכלי.
גם החזיקן בו – אבל אם רק הכין את הנרתיק, עדיין אין עליו שום קדושה.
הערות:
- במקרה שאין לו רצועה אחרת, ומקום הקשר המקורי חלש מדי בשביל לעשות שם את הקשר מחדש, מותר להפוך את הרצועה.
אֵין לַחֲלֹץ אֶת הַתְּפִלִּין עַד אַחַר קְדֻשַּׁת וּבָא לְצִיּוֹן[7] כְּשֶׁאוֹמֵר יְהִי רָצוֹן שֶׁנִּשְׁמֹר חֻקֶּיךָ (עַיֵּן א"ר). וּבִמְקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין שֶׁבְּיוֹם קְרִיאַת סֵפֶר תּוֹרָה אֵין מַחֲזִירִין אֶת הַסֵּפֶר תּוֹרָה עַד אַחַר קְדֻשַּׁת וּבָא לְצִיוֹן, אֵין חוֹלְצִין אֶת הַתְּפִלִּין עַד שֶׁיַּחֲזִירוּ אֶת הַסֵּפֶר תּוֹרָה לָהֵיכָל. סִימָן לַדָּבָר, וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה' בְּרֹאשָׁם. וּבְיוֹם שֶׁיֵּשׁ מִילָה, אֵין לַחֲלֹץ עַד אַחַר הַמִּילָה. בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ חוֹלְצִין קֹדֶם תְּפִלַּת מוּסָף. בְּחֹל הַמּוֹעֵד סֻכּוֹת[8], כֻּלָּם חוֹלְצִין קֹדֶם הַלֵּל. וּבְחֹל הַמּוֹעֵד פֶּסַח, הַצִּבּוּר חוֹלְצִין קֹדֶם הַלֵּל, וְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אַחַר הַלֵּל (כ"ה).
קדושת ובא לציון – מתבאר בסימן כה סעיפים ג-ה.
כשאומר יהי רצון שנשמור חוקיך – שנאמר (שמות יג י) ושמרת את החוקה הזאת למועדה, ולפי אחד הפירושים מדובר במצוות תפילין, והיה מנהג עתיק בארץ ישראל לברך בשעת חליצת התפילין 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לשמור חוקיו', ומנהג יפה לעשות זכר לכך.
במקום שנוהגים – האשכנזים נוהגים להחזיר את ספר התורה להיכל מיד לאחר קריאת התורה כמבואר בסימן כג סעיף כח, ובני עדות המזרח, והאשכנזים המתפללים נוסח ספרד, מחזירים את ספר התורה רק אחרי אמירת אשרי, למנצח, ובא לציון, וקדיש תתקבל, ובימים שמתפללים בהם מוסף מחזירים לפני הקדיש.
ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם – פסוק הוא במיכה (ב יג). מלכם רומז על ספר התורה, והפסוק מרמז שכאשר הספר תורה הולך לפניהם צריכים התפילין שבם שם ה' להיות בראש המתפללים.
ביום שיש מילה – וכבר התבאר בסימן קצו סעיף טז שמנהגם היה למול תוך כדי התפילה, לפני עלינו לשבח.
קודם תפילת מוסף – ונוהגים לחלצם אחרי חצי קדיש, לפני שמתחילים הציבור להתפלל שמונה עשרה של מוסף, וממתינים עד שרוב הציבור מסיימים לחלוץ, ואז מתפללים מוסף כולם ביחד. ויש להזדרז בחליצת התפילין, כדי לא לגרום למתפללים המתנה ארוכה. ובמקום שנוהגים להחזיר את ספר התורה מיד לאחר קריאת התורה, יש לחלוץ את התפילין לאחר קדושת ובא לציון, כשאומר יהי רצון שנשמור חוקיך.
בחול המועד – בסעיף כה יתבאר שיש דעות שונות אם מניחים תפילין בחול המועד.
כולם – אפילו השליח ציבור, מפסיק בין חזרת הש"ץ לבין ההלל כדי לחלוץ תפילין. ולא נאמרה הלכה זו אלא במקומות שלפני הלל מוכרין את הסדר של נטילת לולב, כיון שיש רק אתרוג אחד לקהל, וממילא בכל מקרה עובר זמן בין סוף חזרת הש"ץ להלל, אבל במקום שלכל אחד ואחד יש את ארבעת המינים שלו, ואפשר ליטול לולב ולומר הלל מיד אחר חזרת הש"ץ, אין השליח ציבור חולץ עד לאחר ההלל, כדי שלא להטריח את הציבור.
קודם הלל – בזמן חזרת הש"ץ.
[1] שהיא סנטימטר אחד.
[2] וכך היא דעת השולחן ערוך שהרצועות יהיו עד הטבור או למעלה ממנו מעט. ול'מקובלים' צד ימין יהיה ארוך יותר משמאל, שהרצועה של ימין תהיה עד הטבור ושל שמאל עד החזה. (הלכה ברורה כז, מג).
מנהג הספרדים שאין הכריכה הראשונה מצטרפת לשבע כריכות ולכן יכרכו שבע כריכות חוץ מהכריכה הראשונה. (הלכה ברורה כז, כז).
מי שאין לו אצבע אמצעית, כורך הרצועה על האצבע הקרובה לאגודל. (הלכה ברורה כז, לא).
ע"פ הזוהר קודם שמניח תפילין של ראש יביט בשי"ן שבתפילין של הארבע ראשים, ואחר כך בשי"ן של השלשה ראשים. (הלכה ברורה כז, לב).
[3] אבל מה שמשלשל הרצועות של ראש, וכן מה שכורך בשל יד אין להקפיד בזה אם נתהפכו. וראוי להזהר לכתחילה גם בזה משום זה קלי ואנוהו. (ילקוט יוסף כה, סב).
[4] אם מצא שהתהפכה הרצועה של ראש או של יד סביב הקיבורת, לא קיים מצות תפילין. ואם בשעת הנחה היה כהוגן, ולאחר מכן התהפך, קיים מצות תפילין. ויש מחלוקת אם חוזר ומברך בכה"ג שהתהפך לו הרצועה. ואם לא הניח תפילין שוב, יש מחלוקת אם צריך להתענות על זה. ואם זה יפריע לו ללמוד לא יתענה, אלא יפדה התענית בצדקה. (ילקוט יוסף כה, פח).
ואם נשמטו ממקומם הראוי וממשמש בהן כדי להחזירן למקומם, אף שלדעת מרן השולחן ערוך (כב, יב) יברך. מכל מקום אין צריך לברך, בין אם זה בשעת התפילה ובין שלא בשעת התפילה. שמן הסתם אינו מסיח דעתו בשעת התפילה. (הלכה ברורה כה, מז).
[5] ואף שיש חולקין ע"ז, מכל מקום להלכה צריך לברך כיון שבית הכסא הוי הפסק. (הליכות עולם א, כ).
[6] ויש אומרים שאין שיעור למשמוש תפילין, וצריך למשמש באופן שלא יסיח דעתו מהם, וראוי לחוש לדבריהם. יש אומרים שהכוונה שלא יסיח את הדעת, היינו שלא לנהוג בהם בקלות ראש, ויש אומרים שגם כשלומד לא יסיח דעתו מהם, ולא די שלא נוהג בהם קלות ראש. (הלכה ברורה כח, ג).
[7] יש אומרים שע"פ הקבלה צריך להמתין לחלוץ עד אחרי קדיש יהא שלמא, ויש אומרים להמתין רק עד אחרי קדיש תתקבל. והאר"י היה נוהג להסיר התפילין רק אחרי עלינו לשבח. (הלכה ברורה כה, נד).
[8] ולספרדים וכן לאשכנזים בא"י, המנהג שלא להניח תפילין בחול המועד. (ילקוט יוסף לא ו הלכה ברורה לא, ז).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך