לימוד יומי ז בחשוון

 

סעיף י

הַפּוֹשֵׁט טַלִּיתוֹ וְדַעְתּוֹ לַחֲזֹר וּלְלָבְשׁוֹ מִיָּד, אֲפִלּוּ הָלַךְ לְבֵית הַכִּסֵּא, כְּשֶׁחוֹזֵר וְלוֹבְשׁוֹ, לֹא יְבָרֵךְ עָלָיו (כֵּיוָן שֶׁמִּצַּד הַדִּין מֻתָּר לָלֶכֶת בּוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא, לָכֵן לָא הֲוֵי הֶפְסֵק). אֲבָל אִם הָיְתָה דַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא לְלָבְשׁוֹ מִיָּד וְנִמְלַךְ וְחָזַר וּלְבָשׁוֹ, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו. וְאִם נָפַל טַלִּיתוֹ מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא בְמִתְכַּוֵּן, אִם מִקְצָתוֹ נִשְׁאַר עַל גּוּפוֹ אַף עַל פִּי שֶׁרֻבּוֹ נָפַל כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁאַר עָלָיו קְצָת מִן הַמִּצְוָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ כְּשֶׁמְּתַקְּנוֹ עָלָיו. אֲבָל אִם לֹא נִשְׁאַר כְּלוּם עַל גּוּפוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹחֲזוֹ בְיָדוֹ, כֵּיוָן דְּלֹא נִשְׁאַר מֵהַמִּצְוָה עַל גּוּפוֹ, דְּהָא אֵין הַמִּצְוָה לֶאֱחֹז אֶת הַטַּלִּית בְּיָדוֹ אֶלָּא לְהִתְעַטֵּף בּוֹ גּוּפוֹ, לָכֵן צָרִיךְ לְבָרֵךְ כְּשֶׁחוֹזֵר וְלוֹבְשׁוֹ[1]. וְאִם אֵרַע לוֹ כֵן בִּתְפִלָּתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַפְסִיק, לֹא יְבָרֵךְ אָז, אֶלָּא יַמְתִּין עַד שֶׁיּוּכַל לְבָרֵךְ וְאוֹחֵז אֶת הַצִּיצִית בְּיָדוֹ וּמְבָרֵךְ (סִימָן ח').

 

אפילו הלך לבית הכסא – שיתבאר בסימן י סעיף טו שעל התפילין צריך לחזור ולברך במקרה כזה.

מצד הדין מותר... – ופושטים אותו רק מפני שהוא בגד המיוחד לתפילה ולא מתאים כל כך להיכנס בו לבית הכסא, כמבואר בסימן קלא סעיף טו.

לא הוי - אינו מהווה, הליכתו לבית הכסא אינה נחשבת הפסק.

שלא ללבשו מיד – אלא לעסוק בעניינים אחרים כעת, וללבשו אחרי שיסיים את ענייניו.

נמלך – התחרט.

וחזר ולבשו – מיד.

כשמתקנו – כשמסדרו.

במקום שאינו רשאי להפסיק – מאחרי ברכו עד אחרי שמונה עשרה. אבל באמצע פסוקי דזמרה לא ילבש הטלית, אלא ימתין עד אחרי ישתבח, ויברך ויתעטף בין ישתבח לקדיש, כמבואר בסימן יד סעיף ח.

אוחז את הציצית בידו ומברך – כדין הלובש ציצית בלילה או כשאין ידיו נקיות בסעיף ט.

 

סעיף יא

מֻתָּר לִטֹּל טַלִּית שֶׁל חֲבֵרוֹ בְּאַקְרַאי בְּעָלְמָא גַּם שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ וּלְבָרֵךְ עָלָיו[2], מִשּׁוּם דְּמִסְּתָמָא נִיחָא לֵהּ לֶאֱנָשׁ דְּלֶעְבָּד מִצְוָה בְּמָמוֹנֵהּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין חֶסְרוֹן כִּיס. אֲבָל לֹא יוֹצִיאוֹ מִן הַבַּיִת שֶׁמֻּנַּח שָׁם, כִּי אוּלַי חֲבֵרוֹ מַקְפִּיד עַל זֶה. וְאִם הָיָה הַטַּלִּית מְקֻפָּל, יַחֲזֹר וִיקַפְּלוֹ. וּבַשַׁבָּת לֹא יְקַפְּלוֹ[3], דְּכֵיוָן שֶׁאֵין מְקַפְּלוֹ מִשּׁוּם אִסּוּר שַׁבָּת, חֲבֵרוֹ מוֹחֵל לוֹ. וְהַשּׁוֹאֵל מֵחֲבֵרוֹ טַלִּית רַק לַעֲלוֹת בּוֹ לַתּוֹרָה, יֵשׁ סָפֵק אִם לְבָרֵךְ עָלָיו[4]. עַל כֵּן יִתְכַּוֵּן שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִקְנוֹתוֹ, וְאָז לְכֻלֵּי עָלְמָא אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. אֲבָל עַל טַלִּית הַקָּהָל אֲפִלּוּ אֵינוֹ נוֹטְלוֹ רַק לַעֲלוֹת לַתּוֹרָה, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו, דַּהֲוֵי כְּשֶׁלּוֹ (י"ד).

 

באקראי בעלמא – באופן חד-פעמי.

שלא מדעתו – אם אין לחברו צורך בטלית באותו זמן.

ולברך עליו – אף שטלית שאולה פטורה מן הציצית, מאחר ומסתבר שאילו חברו היה יודע היה נותנו לו במתנה על מנת להחזיר, כמו בלולב בסימן קלז סעיף ח, יכול לברך עליו. ויותר נכון שיתכוון שלא לקנותו, כמו בהשך הסעיף, ולא יברך.

מסתמא ניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה – מן הסתם אדם רוצה בכך שיעשו מצוה ברכושו.

במקום שאין חסרון כיס – כאשר הוא לא מפסיד מזה כלום. אבל אי אפשר למשל לאכול מצה של חברו בלא רשות, שהרי בזה חברו מפסיד את המצה.

אולי חברו מקפיד – רק עצם קיום המצוה מותר להניח שחברו מסכים, אבל לא דברים שאין להם שייכות לקיום המצווה.

לא יקפלו – כמבואר בסימן פ סעיף צא.

חברו מוחל לו – שאין כאן הפסד באמת, ומאחר והדבר נחוץ לצורך קיום המצוה יש להניח שהוא מסכים גם לכך.

ספק – כי לא ברור אם חברו נתנו לו כדי לקיים מצוה, ואם כן אוטומטית ההשאלה מתפרשת כמתנה על מנת להחזיר, כמו שהתבאר בסימן קלז סעיף ח, או שנתנו לו רק כדי שייראה בצורה מכובדת, ומדובר בהשאלה בלבד.

אינו רוצה לקנותו – כדי להעביר בעלות על חפץ צריך את הסכמת שני הצדדים, ואם השואל אינו רוצה להפוך לבעליו של הטלית, גם אם המשאיל התכוון לתת לו אותו במתנה, אין כאן אלא השאלה.

לכולי עלמא – לכל העולם. לדעת כל הפוסקים.

טלית הקהל – ראוי לכל ציבור שיהיה לו מספר טליתות, כדי שיתעטפו בהם שליחי ציבור במנחה וערבית, עולים לתורה, ועוד.

כשלו – שהרי גם לו יש חלק בטלית זה, וטלית של שותפים חייבת בציצית. בניגוד לאתרוג או לולב של שותפים שאין יוצאים בו ידי חובתו, וצריך פטנט מיוחד כדי להשתמש ב'אתרוג של קהל' כמבואר בסימן קלז סעיף ט.

 

סעיף יב

סְתָם צֶמֶר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה וּבַפּוֹסְקִים, הוּא צֶמֶר רְחֵלִים וְאֵילִים. וְטַלִּית שֶׁהַשְּׁתִי הוּא שֶׁל צֶמֶר וְהָעֵרֶב הוּא שֶׁל צֶמֶר גֶּפֶן אוֹ מֶשִׁי וְכַדּוֹמֶה אוֹ לְהִפּוּךְ שֶׁהָעֵרֶב הוּא שֶׁל צֶמֶר וְהַשְּׁתִי הוּא מִמִּין אַחֵר, יְרֵא שָׁמַיִם לֹא יְבָרֵךְ עַל טַלִּית כָּזֶה, מִשׁוּם דְּיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם צִיצִית שֶׁל צֶמֶר אֵינָן פּוֹטְרִין רַק בֶּגֶד שֶׁהוּא מִמִּינָן. וְכֵן טַלִּית שֶׁל מֶשִׁי וְהַצִּיצִית הֵן שֶׁל צֶמֶר, לֹא יְבָרֵךְ עָלָיו[5], אֶלָּא יְבָרֵךְ תְּחִלָּה עַל טַלִּית שֶׁל צֶמֶר וְיִתְעַטֵּף בּוֹ וְאַחַר כָּךְ יְסִירוֹ וְיִתְעַטֵּף בָּזֶה. אַךְ אִם גַּם הַצִּיצִית הֵן שֶׁל מֶשִׁי, יְכוֹלִין לְבָרֵךְ עָלָיו. (וְלָא שְׁכִיחֵי בִּמְדִינָתֵנוּ צִיצִית שֶׁל מֶשִׁי דְהָא צִיצִית בָּעֵינָן טְוִיָּה לִשְׁמָהּ). וְאִם מִקְצָת צִיצִית שֶׁל מֶשִׁי וּמִקְצָתָן שֶׁל צֶמֶר, גָּרוּעַ טָפֵי, וְאֵין לַעֲשׂוֹת כֵּן (סִימָן ט).

 

רחלים ואילים – כבשים נקבות או זכרים.

השתי – חוטי האורך המהווים את הבסיס לאריג.

הערב – חוטי הרוחב, שמשתחלים בין חוטי השתי, והם היוצרים את החלק הנראה של האריג.

צמר גפן – כותנה.

ירא שמים – הפוחד מכל נגיעה קלה של איסור.

גם ציצית של צמר – הציציות צריכים להיות מאותו חומר כמו הבגד. יוצאים מכלל זה צמר ופשתן, שציציות שעשויות מהם כשרים בכל סוגי הבגדים. ויש סוברים שחוטי פשתן בבגדים מחומר אחר אינם כשרים אלא בזמן שידעו מהו התכלת, ואז היה מותר לעשות שתי פתילי פשתן לבנים ושתי פתילי תכלת מצמר, אבל ארבעה פתילי פשתן אינן כשרות, ובזמננו שהתכלת אינה ידועה בבירור, אסור להשים שתי חוטי צמר ושתי חוטי פשתן ביחד. ויש הסוברים עוד, שאפילו חוטי צמר אינם כשרים [בבגד שאינו עשוי מצמר] אלא בשילוב עם שני חוטי פשתן, שזה אסור בזמן הזה. וירא שמים חושש גם לשיטה זו, אף שרובם המוחלט של הפוסקים אינם מסכימים עם הדברים וברור להם שעל כל פנים צמר וודאי כשר בכל סוגי הבדים.

לא יברך עליו – ירא שמים. כי מן הדין מותר לברך על טלית כזאת.

יברך תחילה על טלית של צמר – ויכוון לפטור גם את הטלית של משי.

יסירו – אם רוצה, או יתעטף בשניהם אחד מעל השני.

יכולין לברך – אפילו ירא שמים.

עליו – על טלית של משי, אבל טלית שעשוי מצמר ומשי ביחד, כמו בתחילת הסעיף, אסור לברך עליו אם יש לו ציציות של משי, ואם יש לו ציציות של צמר רק ירא שמים יימנע מלברך עליו.

לא שכיחי – אין מצוי.

דהא בציצית בעינן טויה לשמה – שהרי בציצית אנחנו צריכים שהטוייה תהיה לשם מצוות ציצית, כמו שהתבאר בסעיף א, ותעשיית המשי אינה בידי יהודים, ואי אפשר לקנות משי גולמי ולטוותו.

גרוע טפי – גרוע יותר, ואי אפשר לברך עליו, גם מי שמברך על טלית של משי עם ציציות מצמר.

 

סעיף יג

צִּיצָה שֶׁנִּפְסַק מִמֶּנָּה חוּט מֵאַרְבַּעַת הַחוּטִין (שֶׁהֵן כְּפוּלִים לִשְׁמוֹנָה) וְנִשְׁאַר מִמֶּנּוּ כְּדֵי עֲנִיבָה, דְּהַיְנוּ אַרְבָּעָה אֲגוּדָלִין[6] (עַיֵּן חַיֵּי אָדָם), אוֹ אִם נִפְסְקוּ שְׁנַיִם וְנִשְׁאַר מִכָּל אֶחָד אַרְבָּעָה אֲגוּדָלִין, וּשְׁנֵי חוּטִין הֵן שְׁלֵמִים כַּשִּׁעוּר, כְּשֵׁרָה. אֲבָל אִם נִפְסְקוּ שְׁלשָׁה חוּטִין, אֲפִלּוּ נִשְׁאַר מִכָּל אֶחָד אַרְבָּעָה אֲגוּדָלִין וְהַחוּט הָרְבִיעִי הוּא שָׁלֵם, אוֹ שֶׁנִּפְסַק אֲפִלּוּ רַק חוּט אֶחָד וְלֹא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ אַרְבָּעָה אֲגוּדָלִין, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁלֹשָׁה חוּטִין הֵן שְׁלֵמִים, מִכָּל מָקוֹם פְּסוּלָה[7] (אִם לֹא בִּשְׁעַת הַדְּחָק). וְלָכֵן אִם נִפְסַק חוּט אֶחָד מִן הַשְּׁמוֹנָה חוּטִין הַתְּלוּיִין, אֲפִלּוּ נִפְסַק לְגַמְרֵי עַד הַחֻלְיוֹת פְּשִׁיטָא דִּכְשֵׁרָה, כֵּיוָן שֶׁחוּט זֶה אֵינוֹ רַק חֲצִּי חוּט וַהֲרֵי יֵשׁ עֲדַיִּן בְּחֶצְיוֹ הַשֵּׁנִי כְּדֵי עֲנִיבָה וְיוֹתֵר. וְאִם נִפְסְקוּ שְׁנֵי חוּטִין וְלֹא נִשְׁאַר מֵהֶן בְּכָל אֶחָד אַרְבָּעָה אֲגוּדָלִין, אִם יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא שְׁנֵי חוּטִין אֵלּוּ הֵן חוּט אֶחָד, אִם כֵּן הַצִּיצָה פְּסוּלָה. אֲבָל אִם הוּא בָטוּחַ שֶׁהֵן מִשְּׁנֵי חוּטִין, כְּגוֹן שֶׁבִּשְׁעַת קְשִׁירָתָן דִּקְדֵּק לִקְשֹׁר תָּמִיד אַרְבָּעָה רָאשִׁים שֶׁבְּצַד זֶה עִם הָאַרְבָּעָה רָאשִׁים שֶׁבְּצַד זֶה (כְּמוֹ שֶׁכָּתְבתִּי סוֹף סָעִיף ה) וְעַתָּה נִפְסְקוּ שְׁנֵי רָאשִׁים מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, אִם כֵּן הֲרֵי הֵן בְּוַדַּאי מִשְּׁנֵי חוּטִין. וְכֵיוָן שֶׁיֵּשׁ בְּכָל חוּט עֲדַיִן שִׁעוּר ד' אֲגוּדָלִין וְיוֹתֵר בְּצַד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַקֶּשֶׁר, וּשְׁנֵי הַחוּטִין הֵן שְׁלֵמִים, הֲרֵי הַצִּיצָה כְּשֵׁרָה. אִם נִפְסַק חוּט אֶחָד בִּמְקוֹם שֶׁהֵן תְּלוּיִם בַּנֶּקֶב, פְּסוּלָה. זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאִם נִפְסַק חוּט אֶחָד וְנִשְׁאַר מִמֶּנּוּ כְּדֵי עֲנִיבָה כְּשֵׁרָה, זֶהוּ דַוְקָא אִם בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּה הָיוּ כָּל הַחוּטִין אֲרֻכִּין כַּשִּׁעוּר אֶלָּא שֶׁאַחַר כָּךְ נִפְסְקוּ. אֲבָל אִם בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּה הָיָה אֲפִלּוּ רַק חוּט אֶחָד קָצָר רַק מַשֶּׁהוּ מִן הַשִּׁעוּר, פְּסוּלָה.

 

ציצה שנפסק ממנה... – הקיצור שולחן ערוך מקדים כאן את העקרונות שעומדות בבסיס של ההלכות שהוא מלמד בסעיף זה, ורק לאחר מכן הוא מתרגם את ההלכות למציאות מעשית.

נשאר ממנו – באחד מקצותיו.

כדי עניבה – אורך שניתן להקיף בו את כל החוטים שנפסקו.

ארבעה אגודלין – הוא שיעור שיש בו בוודאי כדי עניבה, ואם רואה שניתן לענוב בפחות מזה, גם כן כשר.

שנים - מתוך ארבעת החוטים.

כשיעור – אורך שנים עשר אגודלים לכל אחד משתי קצוות החוט.

חוט אחד – מתוך הארבעה, והוא נפסק בשני צדדיו.

ולא נשאר ממנו – בשום קצה.

אם לא בשעת הדחק – במקרה שאין אפשרות לתקן כי אין הציציות מצויות, או בשבת שאסור לתקן, ואין לו טלית אחרת, אפשר להכשיר גם אם אין שום חוט שלם לגמרי, אם נשאר מארבעתם כדי עניבה [של כל חוט וחוט בנפרד]. אבל אם יש חוט אחד שלא נשאר ממנו כדי עניבה באף אחד מקצוותיו, גם בשעת הדחק אי אפשר להכשיר.

ולכן... – עכשיו הוא מתחיל לפרט את היישום המעשי של הלכה זו.

בכל אחד – באף אחד מהם.

אם יש לחוש – כגון ששני החוטים שנפסקו הם משני צידי הקשר. או שהם מצד אחד של הקשר אבל הוא לא נזהר בשעת הקשירה להקפיד שיהיו תמיד אותם ארבעה חוטים באותה קבוצת קשירה, כמו שהתבאר בסוף סעיף ה.

ושני החוטין – הנותרים, הם שלמים לגמר.

כשיעור – שנים עשר אגודלים, כמבואר בסעיף ה.

תוספת פסקי ספרד:

[1]להלכה כשנפלה הטלית מעליו אין לברך, משום ספק ברכות להקל. וכל שכן אם לא נפלה לגמרי. וכן בפשטה על דעת לחזור ולהתעטף, לא צריך לחזור ולברך (גם אם באמצע זמן זה נכנס לבית הכסא), ואם שהה חצי שעה עד שלבשה, צריך לברך. (יביע אומר ח, ב).

[2] ויש אומרים דלהלכה אין לו לברך על הטלית בפרט בזמן הזה שרבים מקפידים, אך העושה כדעת מרן ומברך, אין מזניחין אותו. (ילקוט יוסף ד, ז).

[3] לכתחילה יקפל בשבת את הטלית שלא כדרך שמקפלה בחול, והנוהגים להתיר לקפלה בשבת כדרך שמקפלים בחול, יש להם על מה לסמוך. (יחוה דעת ב, מ).

[4] אם שואל את הטלית מחבירו לצורך כבוד, כגון לנשיאת כפים או לעלות לתורה אין לו לברך עליה, אך על טלית השייכת לבית כנסת מברכים עליה אפילו אם לבשה לצורך עראי כגון לצורך עליה לתורה. (ילקוט יוסף יד, ה).   .

[5] השולחן ערוך (ט, ב) כתב, שציציות של צמר ופשתים פוטרות כל המינים חוץ מצמר לפשתים ופשתים לצמר, וציציות של שאר מינים, פוטרים רק את מינם. כגון, ציצית משי לבגד משי, ולא פוטרים את שאינו מינם. כגון ציצית משי לא פוטר בגד מצמר גפן.

ראוי לכל אדם ירא שמים ללבוש טלית מצמר רחלים, כיון שלדעת הרבה ראשונים וגם דעת השולחן ערוך, לא מקיימים מצוה מדאורייתא בטלית אחרת. (הלכה ברורה כד, י).

[6] שמונה סנטימטר.

[7] להלכה אם נשארו אפילו מכל החוטים כדי עניבה כשר. וממידת חסידות להחמיר אפילו אם רק חוט אחד נחתך ונשאר ממנו כדי עניבה. (הלכה ברורה יב, א).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר