לימוד יומי ו חשוון

סעיף ד

אִם בִּשְׁעַת קְשִׁירַת הַצִּיצִית הָיָה הַנֶּקֶב רָחוֹק כַּשִּׁעוּר וְאַחַר כָּךְ נִקְרַע קְצָת הַנֶּקֶב אוֹ שְׂפַת הַטַּלִּית עַד שֶׁהַצִּיצָה הִיא בְּפָחוֹת מִשִּׁעוּר הָרִחוּק מֵהַקָּצֶה, לֹא נִפְסְלָה בְּכָךְ, כִּי לֹא הִקְפִּידָה הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא תְהֵא הַצִּיצָה תַּחַת הַכָּנָף אֶלָּא בִשְׁעַת עֲשִׂיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִית עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם וְגוֹ'. וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה טוֹב לַעֲשׂוֹת אִמְרָא סְבִיב הַנֶּקֶב (וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף י"ז), וְכֵן בִּשְׂפַת הַטַּלִּית שֶׁלֹּא יִפְחַת מִשִּׁעוּר קֶשֶׁר אֲגוּדָל.

 

כשיעור – שהתבאר בסעיף ג.

שלא תהא הציצה תחת הכנף – אלא על הכנף.

בשעת עשיה – בשעה שהטיל בו ציצית.

שנאמר – במדבר טו לח.

לכתחילה טוב... – שלא יחשדוהו הרואים שלובש ציצית פסולה.

אימרא – מכפלת, שמחזקת את שולי השפה, שלא תיקרע. או אוברלוק.

 

סעיף ה

נוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת בַּצִּיצִית חֲמִשָּׁה קְשָׁרִים כְּפוּלִים שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם אַרְבַּע חֻלְיוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁמַּכְנִיס אֶת הָאַרְבָּעָה חוּטִים בְּתוֹךְ הַנֶּקֶב וְקוֹשְׁרָם בִּשְׁנֵי קְשָׁרִים וְכוֹרֵךְ בַּחוּטּ הָאָרֹךְ הַנִּקְרָא שַׁמָּשׁ שֶׁבַע כְּרִיכוֹת וְחוֹזֵר וְקוֹשֵׁר שְׁנֵי קְשָׁרִים וְשׁוּב כּוֹרֵךְ שְׁמוֹנֶה כְרִיכוֹת וְקוֹשֵׁר שְׁנֵי קְשָׁרִים וְכוֹרֵךְ אַחַת עֶשְׂרֵה כְרִיכוֹת וְקוֹשֵׁר שְׁנֵי קְשָׁרִים וְכוֹרֵךְ שְׁלֹש עֶשְׂרֵה כְרִיכוֹת וְקוֹשֵׁר שְׁנֵי קְשָׁרִים. וּמִהְיוֹת כִּי נוֹי צִיצִית הוּא שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַחֻלְיוֹת שָׁווֹת בְּאָרְכָּן, לָכֵן בָּחֻלְיָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהַכְּרִיכוֹת מֻעָטוֹת, יַרְחִיקֵן זוֹ מִזּוֹ. וּבְחֻלְיָה שְׁנִיָּה, יַקְרִיבֵן קְצָת יוֹתֵר. וְכֵן בַּשְּׁלִישִׁית וּבָרְבִיעִית. וְשִׁעוּר כָּל אֹרֶךְ הַצִּיצָה, דְּהַיְנוּ מִן הַקֶּשֶׁר הָרִאשׁוֹן עַד קְצֵה הַחוּטִים, צָרִיךְ לִהְיוֹת לְכָל הַפָּחוֹת שְׁנֵים עָשָׂר אֲגוּדָלִים[1]. וְהַנּוֹי הוּא שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַחֻלְיוֹת בְּיַחַד שְׁלִישׁ וְהַחוּטִים הַתְּלוּיִים שְׁנֵי שְׁלִישִׁים, עַל כֵּן יְדַקְדֵק שֶׁתְּהֵא כָּל חֻלְיָה כְּרֹחַב אֲגוּדָל, וְיִהְיוּ כָּל הַחֻלְיוֹת אַרְבָּעָה אֲגוּדָלִים וְהַחוּטִים הַתְּלוּיִם שְׁמוֹנָה אֲגוּדָלִים. וְאִם הֵם אֲרֻכִּים יוֹתֵר, יַעֲשֶׂה הַחֻלְיוֹת גַּם כֵּן קְצָת אֲרֻכּוֹת יוֹתֵר. טוֹב לְדַקְדֵק לַעֲשׂוֹת כָּל הַקְּשָׁרִים בְּאַרְבָּעָה חוּטִים שֶׁמִּצַּד זֶה עִם אַרְבָּעָה חוּטִים שֶׁמִּצַּד זֶה, שֶׁיְּהֵא כָּל חוּט חָלוּק חֶצְיוֹ לְכָאן וְחֶצְיוֹ לְכָאן (עַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף י"ג).

 

נוהגים – מצד הדין צריך רק שחלק מן הציציות יהיו כרוכים, עם קשר בתחילה וקשר בסוף, וחלק מן הציציות יהיו פתילים נפרדים. ובמהלך הדורות התפתחו מנהגים שונים כיצד לקשור את הציציות. המנהג המתואר כאן בקיצור שולחן ערוך הוא המנהג הרווח כיום אצל בני אשכנז, ורוב בני עדות המזרח.

קשרים כפולים – כאשר קושרים שתי קבוצות של פתילים אלו עם אלו, אין משמעות לקשר אחד, וצריך לעשות קשר כפול.

חוליות – פתיל הכרוך מסביב לפתילים האחרים מספר פעמים, קרוי חוליה.

קושרם – את ארבעת הפתילים היוצאים מצד אחד של הנקב עם ארבעת הפתילים היוצאים מן הצד השני של הנקב.

חוט הארוך הנקרא שמש – שלושה מתוך ארבעת החוטים הם באותו אורך, והחוט הרביעי ארוך יותר, כי בו משתמשים כדי לכרוך את שאר החוטים. ומשחילים אותו בצורה שבצד אחד הוא באותו אורך כמו שאר החוטים, ובצד השני הוא ארוך יותר מהם, והצד הארוך של החוט הזה נקרא שמש.

שני קשרים – כמו בהתחלה, ארבעה חוטים מכאן עם ארבעה חוטים [כולל השמש] מכאן.

שמונה – טעם המנהג לכרוך דוקא במספרים אלו, הוא ששבע ועוד שמונה שוה בגימטריא לשם י"ה, ועוד אחת עשרה כריכות משלימים לגימטריא של שם הוי"ה, ולבסוף שלוש עשרה כמניין 'אחד', ונמצא רמוז בציציות 'ה' אחד'.

נוי ציצית – היופי של הציצית, כמו שלמדנו בסעיף א שיש לעשות ציצית נאה.

שנים עשר אגודלים – התבאר בכללים שבסוף הספר [חומר לימוד ליום ט"ו אלול],ונכון להקפיד לכתחילה שמן הקשר הראשון עד סוף כל אחד מהחוטים יהיה כ30 ס"מ. ודין זה הוא בשעת הקשירה, אבל אם נפסקו חוטים לאחר מכן יש בזה פרטי דינים רבים, ויתבארו בסעיף יג.

יעשה החוליות גם כן ארוכות – וכן מותר לקצר את הפתילים, אפילו אחרי שסיים לקשור.

טוב לדקדק... – אחרי שכרך את החוליה הראשונה ורוצה לעשות שני קשרים, לא יחלק את שמונת החוטים באופן שרירותי לשתי קבוצות של ארבעה, אלא יקפיד לחלקם באופן שארבעת החוטים של כל צד יהיו אותם ארבעת החוטים שיצאו מצד אחד של הנקב, ושימשו בקשר הראשון כקבוצה של ארבעה. ומאחר וקשה מאד לזהות את קבוצת הארבעה לאחר הכריכות, כדאי לסמנם מראש כקבוצה בצורה כלשהי.

סעיף יג – שהקפדה זו יכולה להועיל במקרה שבעתיד ייפסקו חלק מן החוטים.

 

סעיף ו

אִם לֹא פָסַק אֶת הַחוּטִים זֶה מִזֶּה אֶלָּא שֶׁלָּקַח חוּט אֶחָד אָרֹךְ מְאֹד וּכְפָלוֹ לְאַרְבָּעָה וְכָךְ הִכְנִיסָם בְּתוֹךְ הַנֶּקֶב וּקְשָׁרָם וְאַחַר כָּךְ פְּסָקָם, פָּסוּל, מִשּׁוּם דִכְתִיב, גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָךְ, וְדָרְשִׁינָן, תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי. פֵּרוּשׁ, דְּבָעֵינָן שֶׁיִהְיוּ הַצִּיצִית בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָן עַל הַבֶּגֶד כַּהֲלָכָה וְלֹא שֶׁיִּהְיוּ נַעֲשׂוֹת בִּפְסוּל וְאַחַר כָּךְ יֻכְשְׁרוּ עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה שֶׁנִּמְצְאוּ עֲשׂוּיוֹת כָּרָאוּי, דְּזֶּהוּ פָסוּל. וְכֵן אִם הָיְתָה הַצִּיצָה עֲשׂוּיָה כְתִקּוּנָהּ עַל בֶּגֶד אַחֵר וְנִקְרַע הַבֶּגֶד וְרוֹצֶה לָתֵת אֶת הַצִּיצָה כָּךְ בְּבֶגֶד אַחֵר אוֹ אֲפִלּוּ בְּבֶגֶד זֶה, כְּגוֹן שֶׁנִּפְסַק הַטַּלִית מִן הַנֶּקֶב עַד סוֹפוֹ וְנָפְלָה הַצִּיצָה וְרוֹצֶה לְהַחֲזִירָהּ לִמְקוֹמָהּ וְלִתְפֹר אֶת הַטַּלִּית עַד הַנֶּקֶב, זֶהוּ גַּם כֵּן פָּסוּל מִשּׁוּם תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי. וְכֵן אִם קָשַׁר אֶת הַצִּיצִית בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה טַלִּית זֶה פָּטוּר מִצִּיצִית, כְּגוֹן שֶׁהָיָה רֻבּוֹ תָּפוּר (עַיֵּן לעיל סָעִיף א) וְאַחַר כָּךְ הִתִּיר מִן הַתְּפִירוֹת עַד שֶׁרֻבּוֹ פָתוּחַ וְחַיָּב בְּצִיצִית, אִם יִשָּׁאֲרוּ הַצִּיצִית כְּמוֹ שֶׁהֵן, גַּם כֵּן פְּסוּלוֹת מִשּׁוּם תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי, אֶלָּא צָרִיךְ לְהַתִּיר אֶת הַצִּיצִית וְלַחֲזֹר וּלְקָשְׁרָן כַּהֲלָכָה. וְכֵן כֹּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה (י' י"א ט"ו).

 

פסקם – וחילקם לשמונה חוטים.

דכתיב – דברים כב יב.

דרשינן – אנחנו דורשים, כלומר החכמים פירשו פסוק זה במישור הדרש.

בעינן – אנחנו צריכים.

שנמצאו עשויות – מאליהם.

כך – עם קשריה וחוליותיה.

עד סופו ונפלה הציצה – כי אם לא נקרעה לגמרי עד הסוף מותר לתפור, כי גם במצב זה הציצית כשרה, כמו שהתבאר בסעיף ד.

רובו תפור – מן הצדדים, כמו גופיה.

התיר – פרם.

להתיר – לפתוח את הקשרים ולפרק את החוליות.

 

סעיף ז

קֹדֶם שֶׁיִּתְעַטֵּף בַּטַּלִּית יִבְדֹּק אֶת הַצִּיצִית אִם הֵן כְּשֵׁרוֹת. וְצָרִיךְ לִבְדֹּק גַּם אֶת הַחוּטִים שֶׁהֵן בְּתוֹךְ הַנֶּקֶב וְאֶת הַכְּרִיכוֹת וְגַם יַפְרִיד אֶת הַחוּטִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְהֻדָּקִים זֶה בָזֶה. וְאִם נִשְׁתָּהָה לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁבְּעוֹד שֶׁיַּפְרִיד אֶת הַצִּיצִית וְיִבְדְקֵן, יִתְבַּטֵּל מִלְּהִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָדְקָן וּלְהַפְרִידָן[2] (סִימָן ח).

 

אם הן כשרות – ולא נקרעו או נחתכו.

את הכריכות – אם נפסק החוט הארוך שנעשו בו הכריכות. והסכמת הפוסקים שאמנם אם חוט זה נפסק הציציות עלולים להיות פסולים, אך אין צריך לבדוק זאת כל יום, שאין הדבר מצוי שהחוט ייקרע שם.

מהודקים – מעורבבים ומסובכים, אלא כל חוט עומד בפני עצמו.

נשתהה – איחר.

יתבטל מלהתפלל עם הציבור – לא יוכל להתחיל את תפילת שמונה עשרה יחד איתם.

 

סעיף ח

כֹּל הַמִצְוֹת, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן, פֵּרוּשׁ, קֹדֶם הָעֲשִׂיָּה. וּלְאַחַר הַבְּרָכָה, תֵּכֶף וּמִיָּד[3] צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה בְּלִי הֶפְסֵק. לָכֵן אוֹחֵז אֶת הַטַּלִּית בִּשְׁתֵּי יָדָיו וִיכַוֵּן שֶׁצִּוָּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר אֶת כָּל מִצְוֹתָיו לַעֲשׂוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'. וִיבָרֵךְ מְעֻמָּד, לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית (הַבֵּית בְּפַתַח[4]) וִיעַטֵּף מִיָּד אֶת רֹאשׁוֹ עַד לְמַטָּה מִפִּיו, וְאַחַר כָּךְ יַעֲלֶה הַכְּנָפוֹת עַל צַוָּארוֹ וִיתְעַטֵּף כַּעֲטִיפַת הַיִּשְׁמְעֵלִים, וְיַעֲמֹד כָּךְ כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת וְיֹאמַר הַפְּסוּקִים, מַה יָּקָר וְגוֹ', וְאַחַר כָּךְ יָכוֹל לַהֲסִירוֹ מֵעַל רֹאשׁוֹ. וְנָכוֹן שֶׁלֹּא לִגְרֹר אֶת הַצִּיצִית עַל הָאָרֶץ, מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה. לָכֵן יַגְבִּיהֵן. וְיָכוֹל לְתָחְבָן תּוֹךְ הַחֲגוֹרָה (סִימָן ח' כ"א).

 

כל המצוות – לאו דוקא, כי יש מצוות שאין מברכים עליהם בכלל, כמו נתינת צדקה, כיבוד הורים, ברכת המזון, השבת אבידה, ועוד, ויש מצוות בודדות שמברכים עליהם לאחר עשייתם, כמו טבילה [סימן קסב סעיף ח], נטילת ידים [סימן מ סעיף ה], והדלקת נר שבת [סימן עה סעיף ד].

שנאמר – במדבר טו לט.

עד למטה מפיו – את קצה הטלית ימשוך עד מעל העיניים, ועם המשך הטלית יכסה את פיו ואת הסנטר, והעיניים נשארות גלויות.

כעטיפת הישמעאלים – שנוהגים לעטוף את הפה ואת האף עם קצוות הבגד, ואינם משאירים גלוי דבר מלבד העיניים. וצריך לעטוף גם את כתפיו, באופן שכל גופו עטוף, לכל הפחות עד החזה.

כדי הילוך ארבע אמות – מעט יותר משתי שניות. הזמן שניתן ללכת בו ארבע אמות [כשתי מטר].

ויאמר – אם רוצה לומר הפסוקים, אומרן בשעה שהוא עומד עטוף כעטיפת ישמעאלים.

הפסוקים מה יקר וגו' – תהלים לו ח-יא.

יכול להסירו מעל ראשו – אם אינו רוצה שיהיה על ראשו בשעת התפילה.

 

סעיף ט

אֵין מְבָרְכִים עַל הַצִּיצִית אֶלָּא בַיּוֹם וְלֹא בַלָּיְלָה[5]. וּלְכַתְּחִלָּה יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיִּהְיֶה כָּל כָּךְ אוֹר שֶׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. וְאִם לָבַשׁ אֶת הַטַּלִּית קָטָן בְּעוֹד לַיְלָה וְלֹא בֵרַךְ עָלָיו[6] אוֹ שֶׁלְּבָשׁוֹ בְּעוֹד שֶׁלֹּא הָיוּ יָדָיו נְקִיּוֹת וְלָכֵן לֹא בֵרַךְ עָלָיו, אֲזַי כְּשֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטַּלִּית גָּדוֹל, יְכַוֵּן בִּבְרָכָה זוֹ גַּם עַל הַטַּלִּית קָטָן[7]. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ טַלִּית גָּדוֹל אִם לוֹבֵשׁ אֶת הַטַּלִּית קָטָן בַּיּוֹם וְיָדָיו נְקִיּוֹת, יְבָרֵךְ עָלָיו, עַל מִצְוַת צִיצִית (הַוָּאו בְּפַתַח). וְאִם לוֹבְשׁוֹ כְּשֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ עָלָיו, אֲזַי אַחַר כָּךְ כְּשֶׁהוּא יוֹם וְיָדָיו נְקִיּוֹת, יִקַּח אֶת הַצִּיצִית בְּיָדָיו וִיבָרֵךְ, עַל מִצְוַת צִיצִית. וְאִם יָשֵׁן בְּטַלִּית קָטָן, לֹא יְבָרֵךְ עָלָיו אַחַר כָּךְ כְּלָל. אַךְ כְּשֶׁמְּבָרֵךְ עַל טַלִּית גָּדוֹל, יְכַוֵּן לְפָטְרוֹ[8] (סִימָן ח' י"ח).

 

לכתחילה יזהר – אף שיש פוסקים שאפשר לברך מעלות השחר ואילך, וכן היה מנהג האשכנזים, אין לעשות כן לכתחילה. ובדיעבד אם בירך אפילו בלילה ממש, אינו חוזר ומברך ביום.

שיכיר – שיוכל באור זה להבחין. ובזמננו שיש אור מלאכותי גם בלילה, קשה מאד לשער זמן זה, ונוצרו מנהגים שונים לחישובו, ועל כל פנים 50 דקות לפני הנץ החמה ניתן לברך לכל הדעות.

ולכן לא ברך עליו – כמבואר בסימן ב סעיף ב.

על מצוות ציצית – ולא יברך להתעטף בציצית כמו שמברכים על טלית גדול, שהרי אינו מתעטף בו אלא לובשו.

כשאינו יכול לברך עליו – לפני שידיו נקיות, או בלילה.

את הציצית – את פתילי הציצית.

לא יברך עליו אחר כך כלל – כי יש ספק אם מקיימים את המצוה גם בלילה כאשר לובשים בלילה בגד שמיועד בעיקר ללבישה ביום. ואי אפשר לברך על מצוה אם מקיימים אותה ברצף ללא הפסקה. ואם ישן בלילה בטלית קטן מיוחדת ללילה,[אף שאין בכך טעם, כי בזה לכל הדעות אינו מקיים שום מצוה], כשמחליף בבוקר יכול לברך על הטלית קטן.

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] יש להקפיד שכל ח' החוטים יהיו לא פחות מי"ב גודלין (י"ב אצבעות) כיון שיש פוסקים שסוברים שזה מעכב אף בדיעבד. ואם אין לו חוטים ארוכים יקצר בכריכות שלא יעשה ז' ט' יא' יג' כריכות כנהוג, אלא יעשה הוי"ה כריכות. וכך השיעור של החוטים יהיה כהלכה. (יביע אומר ה, מב).

מנהג הספרדים שבכל כריכה יכניס את החוט מבפנים (כעין קשר) כדי שיתחזקו הכריכות. (הלכה ברורה יא, מו). ולכתחילה יש להקפיד שאיש יטיל את הציציות לבגד ולא אשה. (הליכות עולם א, ט).

[2] מידת חסידות שקודם שילבש הטלית יבדוק הציציות שלא נפסלו. ואפילו בשבת מותר להפריד אם הסתבכו. ורק בפעם הראשונה אחרי שקשר את הציציות, לא יפרידם בשבת. (יחוה דעת ו, ט. ובהליכות עולם א, א)

מנהג הספרדים שגם הבחורים הרווקים מתעטפים בטלית בשעת התפילה. (יחוה דעת ד, ב).

[3] אין להפסיק בין ברכה לעטיפה, ואפילו לנשק הציציות, אין להפסיק. (ילקוט יוסף א, יט).

צריך לברך על הטלית בעמידה, ואם ברך בישיבה יצא בדיעבד. (הלכה ברורה ח, ג).

[4]מנהגנו לברך להתעטף 'בציצית' (ב' בשוא)(כף החיים ח, יט)

סדר עטיפת הטלית צריך להיות באופן כזה: מיד לאחר ברכת להתעטף בציצית, יתעטף בטלית על ראשו, כשארבע כנפות הטלית יורדות כנגד פניו, ולאחר מכן יש לאחוז את הצד הימני של הטלית ולהשליכו על כתפו השמאלית (וטוב שישהה כך כדי שיעור הילוך ארבע אמות), ואחר כך ישליך גם את הצד השמאלי שכנגד פניו לאחריו על כתפו השמאלית, באופן שכל ארבע הכנפות יהיו מונחות מאחוריו, וישהה כך כדי שיעור הילוך ארבע אמות, ואחר כך יוריד הטלית על גופו, ויחזירם באופן שיהיו שתי כנפות הציציות לפניו, ושתים לאחריו. ונכון שיכסה ראשו בטלית עד סוף התפלה. והנוהגים לכסות עיניהם ופניהם בשעת עטיפת הטלית, מנהג טעות הוא. וכן הנוהגים לכרוך את הטלית על צווארם כל הזמן ואינם מתעטפים בה, מברכים ברכה לבטלה ואינם יוצאים ידי חובה. (יחוה דעת ה, א).

המנהג ללבוש את הטלית ואת הציציות תחת בגדיו. (יחוה דעת ב, א).

[5] יש להתיר לכתחלה להטיל ציצית בלילה, ואין בזה חשש פסול כלל. (יביע אומר ח, ג).

[6] אין אנו נוהגים לברך על טלית קטן, אלא מברכים על טלית גדול ופוטרים את הטלית קטן.(בן איש חי ש"א נח ח)

[7] פשט המנהג לא לברך כלל על טלית קטן שלובש בבוקר, אלא מכוין לפטרו כשמברך אח"כ על הטלית גדול, וטוב לומר בפירוש שמכוין לפטור את הטלית קטן. (הלכה ברורה ח, ו).

[8] טוב שלא להסיר הטלית קטן גם בעת השינה.(ילקוט יוסף ח ה).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר