לימוד יומי ה חשוון

סעיף ו

אֲפִלּוּ לִלְמֹד, אָסוּר לוֹ לְהַתְחִיל מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשָּׁחַר[1]. אַךְ מִי שֶׁהוּא רָגִיל לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְאֵין לָחוּשׁ שֶׁיַּעֲבֹר הַזְּמָן, מֻתָּר לוֹ. וְכֵן מִי שֶׁהוּא לוֹמֵד עִם אֲחֵרִים וְאִם לֹא יִלְמְדוּ עַתָּה יִתְבַּטְּלוּ מִלִּמּוּדָם, מֻתָּר לִלְמֹד עִמָּהֶם, כִּי זְכוּת הָרַבִּים דָּבָר גָּדוֹל הוּא. וּבִלְבַד שֶׁיַּשְׁגִּיחוּ שֶׁלֹּא לַעֲבֹר זְמַן הַתְּפִלָּה (פ"ט).

 

אסור לו להתחיל – למי שרגיל להתפלל בביתו, או שאין לו שעה קבועה שבה הוא מתפלל, שמא הלימוד יימשך, ועד שיסיים יעבור זמן קריאת שמע או זמן תפילה.

ואין לחוש שיעבור הזמן – כי הוא מתפלל כל יום במקום ובזמן קבוע. ואפילו אם אין לו תזכורת חיצונית ללכת להתפלל, בשונה מדין אכילה לפני תפילת מנחה, המתבאר בסימן סט סעיף ג.

יתבטלו מלימודם – אם מפני שאי אפשר לדחות את השיעור לשעה אחרת, כי זה לא מסתדר לכל הלומדים, ובגלל זה חלקם לא ילמדו, או שאפשר אמנם להעביר את השיעור לשעה אחרת, אבל אז ילמדו חלק מן הלומדים רק בשעת השיעור, ואם יהיה השיעור לפני התפילה ילמדו בשעת השיעור, וגם בשעות אחרות.

שלא לעבור זמן תפילה – וצריך לסיים את השיעור לפני סוף זמן תפילה בצורה שניתן עוד להספיק להתפלל לפני שיעבור הזמן, אבל אין צריך להפסיק את השיעור בשביל להגיד קריאת שמע בזמנה, ואם רואה שזמן קריאת שמע עומד לעבור, יקרא תוך כדי השיעור את הפסוק הראשון של קריאת שמע, ואחרי השיעור ישלים את שלושת הפרשיות, אפילו אם עבר הזמן. אבל התלמידים צריכים לקרוא את כל שלושת הפרשיות אפילו באמצע השיעור. ואם כבר הגיע זמן קריאת שמע לפני תחילת השיעור, אסור להתחיל את השיעור לפני שקוראים קריאת שמע, אלא אם כן השיעור אמור להסתיים לפני סוף זמן קריאת שמע.

 

סימן ט - הלכות ציצית ובו כא סעיפים:

סעיף א

גְּדוֹלָה מִצְוַת צִיצִית[2], שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב שְׁקָלָהּ וְתָלָה בָהּ כָּל הַמִצְוֹת כֻּלָן[3], שֶׁנֶּאֱמַר, וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוַת ה'. צִיצִית בְּגִימַטְרִיָּא ת"ר (עַיֵּן טוּר). שְׁמוֹנָה חוּטִים וַחֲמִשָּׁה קְשָׁרִים, הֲרֵי תַּרְיַ"ג. לָכֵן צָרִיךְ כָּל אִישׁ לִהְיוֹת נִזְהָר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ טַלִּית קָטָן שֶׁיְּהֵא מְלֻבָּשׁ בּוֹ כָּל הַיּוֹם[4]. וְיִהְיֶה שֶׁל צֶמֶר רְחֵלִים לָבָן וְגָדוֹל כַּשִּׁעוּר, דְּהַיְנוּ שְׁלשָׁה רִבְעֵי אַמָּה בָּאֹרֶךְ וַחֲצִי אַמָּה בָּרֹחַב. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַמָּה עַל אַמָּה[5]. וְאוֹתָם שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַטַּלִּית קָטָן תָּפוּר מִן הַצְּדָדִים, צְרִיכִים לִזָּהֵר שֶׁיִּהְיֶה מִכָּל צַד  פָתוחַ רֹב הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי קְרָסִים לֹא יְחֻבָּר[6]. גַּם יְהֵא כָל אָדָם נִזְהָר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ טַלִּית גָּדוֹל בְּצִיצִית שֶיִּתְעַטֵּף בּוֹ בִּשְׁעַת תְּפִלָּה. וִיהַדֵּר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ טַלִּית נָאֶה. וְכֵן כָּל הַמִצְוֹת צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתָן בְּהִדּוּר בְּכֹל מַה דְּאֶפְשָׁר, דִּכְתִיב, זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, וְדָרְשֵׁינָן, הִתְנָאֶה לְפָנָיו בַּמִצְוֹת וִידַקְדֵק לִקְנוֹת צִיצִית מֵאִישׁ נֶאֱמָן שֶׁיִּהְיֶה בָטוּחַ שֶׁנַּעֲשׂוּ בִטְוִיָּה וּבִשְׁזִירָה בְּפֵרוּשׁ לִשְׁמָן וּכְמִצְוָתָן. וְתִהְיֶינָה אֲרֻכּוֹת כַּשִּׁעוּר (סִימָן טו כ"ד).

 

הכתוב שקלה – התורה רומזת שמצוות ציצית שקולה בחשיבותה לכל המצוות כולן, וגם קיום שאר המצוות תלוי בקיום מצוות ציצית.

שנאמר – במדבר טו לט.

אותו – את פתיל התכלת שאמור להיות בין הציציות. אלא שבזמננו לא ידוע מהו צבע התכלת המקורי שכשר למצוות ציצית, ולכן נהגו רוב ישראל להשים פתילי ציצית לבנים בלבד. ויש שמנסים לשחזר את התכלת המקורית, ונותנים פתיל תכלת גם בזמננו. וכל אחד יעשה בזה כפי הוראת רבותיו.

וזכרתם – אם מדובר בשתי הוראות שונות, להשים ציצית ולזכור את המצוות, הדבר מוכיח את חשיבות מצוות ציצית שהיא מוזכרת בנפרד מכל המצוות. ואם מדובר בתוצאה, שעל ידי ראיית הציציות בבגד זוכרים ועושים את המצוות, הדבר מלמד שקיום המצוות עשוי להיות תלוי במצוות ציצית.

ת"ר – 600.

עיין טור – בסימן כד, שמתייחס לעובדה שבפסוקים המילה ציצית כתובה 'ציצת', והגימטריה שלה אינה אלא 590.

תרי"ג – 613, הוא מספר כל המצוות, עשה ולא תעשה, שבתורה.

לכן – בגלל חשיבות המצווה. כי מצד הדין אין חובה ללבוש בגד עם ציצית, אלא שאם לובש בגד שיש לו ארבע כנפות, חייב להטיל בו ציצית ואסור ללבשו בלי ציצית, והבגדים הרגילים שלנו, בניגוד לבגדים בעת העתיקה, אין להם ארבע כנפות ואינם חייבים בציצית. אך מפני חשיבות המצווה כדאי מאד לקנות בגד שיש לו ארבע כנפות, ולהטיל בו ציצית, וללבשו במשך כל היום, כדי להרויח את המצוה היקרה הזאת.

טלית קטן – כך נקרא הבגד בעל ארבעת הכנפות עם חור באמצעיתו שמתאים להיות חלק מן הביגוד הקבוע.

של צמר רחלים – אמנם גם בגדים מסיבים אחרים חייבים בציצית, אבל יש מחלוקת אם הם חייבים מן התורה או מדרבנן, ולכן כדאי ללבוש טלית קטן עשוי צמר, כדי להרויח את המצוה מן התורה לכל הדעות.

לבן – כי אם הוא מצבעים אחרים יש ספק אם הציציות צריכים להיות בצבע הבגד או בצבע לבן.

גדול כשיעור – רק בגד שגדול דיו כדי שיוכל ילד שיוצא לבדו לרחוב לכסות בו את ראשו ואת רוב גופו, חייב בציצית, ורק בו מקיימים את המצוה, ורק על בגד בגודל זה ניתן לברך.

שלושה רבעי אמה באורך וחצי אמה ברוחב – אחד הפוסקים כתב את השיעור הזה ולא ציין איך הגיע אליו, ולא ברור איך אפשר לכסות ראשו ורובו של ילד בבד בגודל כזה [45*30 ס"מ].

אמה על אמה – ויש שכתבו אמה על אמה מקדימה, ועוד אמה על אמה מאחורה.

תפור מן הצדדים – כמו גופיה.

רוב הנראה לעיניים – החלק הפתוח צריך להיות יותר מהחלק הסגור בצורה שניתן לראות בעין בלי למדוד שהרוב פתוח.

קרסים – וגם לא על ידי טיקטקים או סקוטש.

טלית גדול – כך נקרא הבגד בעל ארבע כנפות ללא חור באמצע, שמתאים לעיטוף הגוף.

כל המצוות... – לולב נאה, סוכה נאה, אתרוג נאה, מזוזה נאה...

דכתיב – שמות טו ב.

ואנווהו – מילה שיש לה כמה פירושים, ובין היתר פירשוהו מלשון נוי.

איש נאמן – ובזמננו עם חותמת כשרות של גוף מוכר ואמין.

טוייה – תהליך הפיכת צמר לחוט.

שזירה – תהליך הפיכת כמה חוטים דקים מאד לפתיל אחד עבה ושימושי. וחוט שאינו שזור פסול לציצית.

בפירוש לשמן – פתילי הציצית חייבים להיות טוויים ושזורים לשם מצוות ציצית, והדבר צריך להיאמר במפורש בתחילת הטווייה.

כמצוותן – יש סוגי צמר שפסולים לציצית.

ארוכים כשיעור – שיעור אורך פתילי הציצית מתפרש בסעיף ה.

הערות:

-       בארץ ישראל שמזג האויר בקיץ חם מאד, והלובש בגד צמר סובל, עדיף ללבוש טלית קטן של כותנה, וללבשו בעקביות כל יום וכל היום, ולא ללבוש טלית קטן של צמר שיגרום לו להתחמק מן המצווה בכל הזדמנות, או לקיים את המצוה שלא מתוך שמחה.

 

סעיף ב

מִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ אֶלָּא בְטַלִּית שֶׁל פִּשְׁתָּן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ צִיצִית שֶׁל צֶמֶר מִשּׁוּם אִסּוּר שַׁעַטְנֵז, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּיַּעֲשֶׂה כְּנָפוֹת שֶׁל עוֹר וּבָהֶן צִיצִית שֶׁל צֶמֶר. וְיֵשׁ חוֹלְקִים עָלָיו שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כֵּן[7] (עַיֵּן שע"ת סוֹף סִימָן ט').

 

אי אפשר לו – במשך מאות רבות של שנים היו הסיבים השימושיים היחידים בתעשיית הבגדים צמר ופשתן. והלכה זו נאמרה במקור במדינות החמות, שכמעט ולא השתמשו הם בצמר, וטליתות של צמר לא היו מצויים.

איסור שעטנז – דיניו מתבארים בסימן קעו.

כנפות של עור – אף שבגד שעשוי עור פטור מציצית, אבל אם רוב הבגד מפשתן ורק הכנפות מעור הוא חייב בציצית.

בהן ציצית של צמר – כמבואר בסימן קעו סעיף ג שזה מותר לרוב הפוסקים.

שלא לעשות כן – אלא יעשה ציציות של פשתן.

 

סעיף ג

הַנֶּקֶב שֶׁמַּכְנִיסִים בּוֹ אֶת הַצִּיצָה לֹא יִהְיֶה רָחוֹק מִשְּׂפַת הַבֶּגֶד הֵן בָּאֹרֶךְ הֵן בָּרֹחַב יוֹתֵר מִן שְׁלשָׁה אֲגוּדָלִים[8]. (יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲגוּדָלִים אֵלּוּ מוֹדְדִים בִּמְקוֹם הַקָּצָר שֶׁבַּאֲגוּדָל, דְּהַיְנוּ בְרֹאשׁוֹ. וְנָכוֹן לְהַחְמִיר כֵּן, עַיֵּן שַׁעֲרֵי תְשׁוּבָה), כִּי לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה אֲגוּדָלִים, לָא מִקְּרֵי כְּנַף הַבֶּגֶד, אֶלָּא בֶּגֶד. וְאִם עָשָׂה אֶת הַנֶּקֶב לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה אֲגוּדָלִים אַף עַל פִּי שֶׁכְּשֶׁקּוֹשֵׁר אֶת הַצִיצָה מוֹשֵׁךְ אֶת הַקֶּשֶׁר וּמַקְמִיט מִן הַטַּלִית עַד שֶׁבָּא הַנֶּקֶב לְמַטָּה, מִכָּל מָקוֹם פָּסוּל. וְאִם לְאַחַר שֶׁתָּלָה אֶת הַצִּיצָה בַנֶּקֶב שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַשִּׁעוּר חָתַךְ בַּנֶּקֶב כְּדֵי שֶׁתִּתָּלֶה הַצִּיצָה לְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה, פָּסוּל מִשּׁוּם תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי (כְּדִלְקַמָּן סָעִיף ו'). וְגַם לֹא יְהֵא הַנֶּקֶב קָרוֹב לִשְׂפַת הַבֶּגֶד בֵּין בָּאֹרֶךְ בֵּין בָּרֹחַב פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר שֶׁיֵּשׁ מִן הַקֶּשֶׁר הָאֶמְצָעִי שֶׁל אֲגוּדָל עַד סוֹף הַצִּפֹּרֶן, כִּי לְמַטָּה מִזֶה גַּם כֵּן לָא מִקְּרֵי כָּנָף אֶלָּא תַּחַת הַכָּנָף. וְאִם הָיָה הַנֶּקֶב רָחוֹק כַּשִּׁעוּר אֶלָּא שֶׁעַל יְדֵי מְשִׁיכַת הַקֶּשֶׁר נִקְמְטָה שְׂפַת הַטַּלִית וְאֵין בָּהּ כַּשִּׁעוּר, מִכָּל מָקוֹם כָּשֵׁר. וְהַחוּטִים שֶׁהֵם בִּשְׂפַת הַטַּלִּית וְאֵינָם אֲרוּגִים, יֵשׁ סָפֵק אִם נִמְדָדִים לְשִׁעוּר זֶה אוֹ לֹא. עַל כֵּן צְרִיכִים לְחָתְכָם מִשָּׁם קֹדֶם קְשִׁירַת הַצִּיצִית (עַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף ו'). בְּטַלִּית קָטָן נוֹהֲגִים קְצָת לַעֲשׂוֹת שְׁנֵי נְקָבִים[9] זֶה אֵצֶל זֶה כְּמוֹ צֵירֵי וּמַכְנִיסִים בִּשְׁנֵיהֶם אֶת הַצִּיצִית וְהֵן תְּלוּיוֹת עַל הַטַּלִּית מִבַּחוּץ.

 

הנקב – כדי לחבר את הציציות לכנפות הבגד עושים בכנפות חור, ומשחילים לתוכו את פתילי הציצית.

הציצה – לשון יחיד של ציצית.

שלושה אגודלים – התבאר בכללים שבסוף הקיצור שולחן ערוך [לימוד לט"ו אלול].

אגודלים אלו – בניגוד למידת האגודל המקובלת בהלכות אחרות.

הקצר – הצר.

נכון להחמיר כן – ויכול גם למדוד בשלושה האצבעות 'אמה', 'קמיצה' ו'זרת'.

לא מקרי כנף הבגד – אין זה נקרא כנף הבגד, והתורה אמרה (במדבר טו לח) ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם.

עד שבא הנקב למטה – אחרי קימוט הבגד על ידי הידוק הקשר של הציצית, הנקב שבו הציצית תלויה התקרבה לשפת הבגד.

לאחר שתלה את הציצה בנקב – אם חתך לפני תליית הציצית, הוא כשר.

למעלה מן השיעור – יותר רחוק משלושה אגודלים.

חתך בנקב – הרחיב את הנקב עד שקצה הנקב הוא בתוך שלושה אגודלים לשפת הבגד.

הקשר האמצעי – המפרק האמצעי.

לא מקרי כנף  אלא תחת הכנף – והתורה אמרה 'על כנפי בגדיהם'.

החוטים שהם בשפת הטלית ואינם ארוגים – פרנזים.

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] וקודם עמוד השחר מותר להתחיל ללמוד. ואם הוא רגיל להתפלל בבית כנסת, רשאי להתחיל ללמוד גם אחר עלות השחר. (הלכה ברורה פט, לד).לכתחילה זמן עטיפת טלית הוא כשעה קודם הנץ החמה. ולפועלים יש להקל להתעטף בציצית כשש דקות אחר עמוד השחר.(ילקוט יוסף יח,ד)

זמן הנחת תפילין ועטיפת טלית הוא כשעה קודם הנץ החמה. וטוב שלא להניח אלא אחר חמישים דקות קודם הנץ החמה. (אור לציון ב, ג, ד).

[2] מי שאין לו ציצית בבגדו עובר על חמשה עשין. (ילקוט יוסף ח, ב).

[3] טוב ונכון לחנך ילדים קטנים בטלית קטן, ואף בטלית גדול אם יודעים להתעטף. (יחוה דעת ד, ב).

[4] והמדקדקים מקפידים לא ללכת אפילו ד' אמות בלי טלית קטן. (הלכה ברורה כד, ב).

[5] להלכה צריך שתי אמות אורך על אמה רוחב חוץ מהנקב של בית הצואר, ואמה היא 48 ס"מ. ופחות משיעור זה לא יברך על טלית זו, שספק ברכות להקל, אלא יברך על טלית גדול, ויפטור את הטלית קטן. (הליכות עולם א, י)

[6]טלית קטן שסוגרים אותו על ידי לחצנים בצדו עד שנראה כאילו אין לו ד' כנפות, יש להסתפק בזה אם מקיים באותה שעה מצות ציצית, שהרי רוב הבגד נסגר על ידי ההידוק בלחצנים. ואחר שפתח הלחצנים הטלית כשרה. (ילקוט יוסף י, ו).

בגד שכנפיו עגולות פטור מן הציצית. והבגד צריך שיהיה רובו פתוח בשביל להתחייב בציצית. ואם חציו פתוח, חייב מספק.(הלכה ברורה י, טז כא).

השולחן ערוך (ט, טו) כתב, שהמדקדקים עושים את הציציות מצבע הטלית.

רבים מעדות הספרדים נוהגים לעשות הטלית בצבע לבן, והאשכנזים לא מקפידים בכך. (הלכה ברורה ט, טו).

[7] בגד שעשאו כולו מעור, פטור מציצית ואפילו מדרבנן. אבל אם רק הכנפות מעור חייב בציצית, כי הולכים אחר עיקר הבגד. (הלכה ברורה י, ט).

 ולדעת השולחן ערוך אפשר לעשות ציציות של פשתן. לדעת השולחן ערוך עושין.

[8] שלוש אצבעות היינו בין חמש לשש סנטימטר. ומלא קשר גודל, הוא ארבע סנטימטר. ולכתחילה יש לעשות את הנקב בתחילת הסנטימטר החמישי מתחילת הבגד (אחר ארבע סנטימטר), ובדיעבד אחר שלש וחצי ס"מ כשרה הטלית. ויש למדוד השיעור משפת הטלית בקו ישר, ולא באלכסון מפינת הטלית. ואם עשה הנקב במקום טוב, ומחמת הקשירה התקפל הבגד, ואין בו שיעור מספיק, לא נפסלה הטלית. וכן לחומרא, שאם היה יותר משלש אצבעות ומחמת הקשר נהיה כשיעור, הטלית פסולה. (הלכה ברורה יא, לא).

[9] והבן איש חי (ש"א נח, טו)כתב, שאנו נוהגים לעשות רק נקב אחד.

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר