מִיּוֹם רִאשׁוֹן [בַּשַׁבָּת] שֶׁקֹּדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה וָאֵילָךְ, מַשְׁכִּימִין לִסְלִיחוֹת[1]. וְאִם חָל רֹאשׁ הַשָׁנָה בְּיוֹם שֵׁנִי אוֹ בְּיוֹם שְׁלִישִׁי, מַתְחִילִין מִיּוֹם רִאשׁוֹן בַּשָּׁבוּעַ הַקֹּוֹדֵם. וּכְשֶׁמַּשְׁכִּימִין, צְרִיכִין לִטּוֹל יְדֵיהֶם וּלְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם וּבִרְכַּת הַתּוֹרָה[2]. וְאַחַר הַסְּלִיחוֹת יִטּוֹל יָדָיו שֵׁנִית בְּלֹא בְּרָכָה[3].
יום ראשון בשבת שקודם ראש השנה – מוצאי שבת פרשת נצבים-וילך.
משכימין – לפני אור הבוקר.
סליחות – פסוקים ופיוטים שתוכנם בקשת סליחה על עוונותינו, הכרה בכך שכל הצרות שלנו באות לנו בגלל מעשינו, הפחד מיום הדין והידיעה שאין אנחנו ראויים באמת לזכות בדין לולא רחמיו הרבים, תיאור גדולתו ובעיקר רחמיו הגדולים של הקב"ה, געגועים להיות יותר קרובים אליו, ועוד.
מתחילין מיום ראשון בשבוע הקודם – מוצאי שבת פרשת כי תבוא, כי חשוב שיהיו לפחות ארבעה ימים של סליחות לפני ראש השנה, וסיבת הדבר יתבאר בסעיף יב.
צריכין ליטול ידיהם – כמבואר בסימן ב סעיף א.
ולברך על נטילת ידים – כמבואר בסימן ב סעיף ז.
ברכת התורה – אסור ללמוד בבוקר לפני שמברכים ברכות התורה. וכיון שיש בסליחות פסוקים רבים, אף שאומרים אותם דרך תחינה ובקשה ולא דרך לימוד, יש לחשוש לדעות הפוסקים שגם באופן זה אסור לומר פסוקים בלי לברך ברכות התורה קודם לכן.
יטול ידיו שנית בלא ברכה – כיון שהנטילה הראשונה היתה בעוד לילה, כמבואר בסימן ב סעיף ח.
הערות:
- עיין בסימן קנג סעיף טז, שאפילו נשים היו משכימות לסליחות, ואשה שנאלצה שלא להשכים היתה מרגישה עצב גדול.
- בדור המפונק שלנו, רבים הם אלו שאינם 'מסוגלים' להשכים קום קודם אור הבוקר ולומר סליחות, ולבושתינו הדבר מצוי ביותר דוקא אצל בני תורה, שהחליטו ש'לא שוה' להיות עייפים במשך היום ולא יוכלו ללמוד כמו שצריך. וצריך לדעת שגם הקדמונים שתיקנו לנו את הסליחות ידעו שהדבר גורם עייפות, ובכל זאת תיקנו לומר סליחות באשמורת הבוקר, כי עכשיו הזמן להתעורר ולהתחנן על נפשנו, ואפילו על חשבון לימוד תורה, ובפרט שרבים מלומדי התורה לא ראינום מקפידים שלא לבזבז אפילו רגע מזמנם, ולא ראינום מקפידים לישון בשעה מוקדמת כדי שלא ייפגע הריכוז למחרת, ואם דבריהם אמת למה לא יחזרו לישון אחרי התפילה לזמן מה כדי להתחזק אחר כך בלימוד תורה.
והתפתחו בדור האחרון מנהגים שונים ומשונים, לומר סליחות לפני התפילה בשעה 8 בבוקר, או בלילה לפני שהולכים לישון [ומקפידים שיהיה אחרי חצות הלילה], וכל זה בדיעבד גדול, וכל ההתירים שנאמרו בזה אינם אלא למי שנמנע ממנו לקיים את תקנת הקדמונים לקום באשמורת הבוקר, אימתי מותר לומר סליחות ואימתי עדיף ואימתי אסור, אבל את תקנת הקדמונים להשכים באשמורת לא קיים.
שְּׁלִיחַ הַצִבּור שֶׁאוֹמֵר סְלִיחוֹת, יִתְעַטֵּף בְּטַלִּית מְצֻיֶּצֶת[4] קֹדֶם שֶׁמַּתְחִיל אַשְׁרֵי. וּלְפִי שֶׁיֵשׁ סָפֵק אִם יְבָרֵךְ בְּרָכָה עַל טַלִּית שֶׁלּוֹ כְּשֶׁלּוֹבְשׁוֹ בַּלַּיְלָה אוֹ לֹא יְבָרֵךְ, עַל כֵּן לֹא יִטֹל אֶת שֶׁלוֹ, וְגַם לֹא טַלִּית הַקָּהָל, אֶלָּא יִשְׁאַל לוֹ טַלִּית מֵאַחֵר. וְאִם אֵין בַּנִּמְצָא טַלִּית כְּלָל, יְכוֹלִין לוֹמַר סְלִיחוֹת וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת גַּם בְּלֹא טַלִּית. יֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל סְלִיחוֹת, מִתְפַּלֵּל גַּם שַׁחֲרִית וּמִנְחָה וְגַם מַעֲרִיב שֶׁלְּפָנָיו, וְהוּא קוֹדֵם לְאָבֵל וּלְמוֹהֵל וּלְ"יָאר צַייט" [לְבַעַל יוֹם זִכָּרוֹן] (תקפ"א). טוֹב לַעֲמֹד בַּאֲמִירַת הַסְּלִיחוֹת. וּמִי שֶׁקָּשֶׁה לוֹ, יַעֲמֹד לְכָל הַפָּחוֹת בַּאֲמִירַת אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב וְגוֹ' וּשְׁלֹש עֶשְׂרֵה מִדּוֹת (עַיֵּן סִימָן נו) [א"ר תקפ"א]. דִּין אֲמִירַת הַוִּדּוּי, עַיֵן לְקַמָּן סִימָן קלא סָעִיף ט.
יתעטף – מפני כבוד הציבור.
מצוייצת – שיש בה ציציות.
אשרי – הוא פתיחת הסליחות לפי מנהג מזרח אירופה.
יש ספק אם יברך... – כמבואר בסימן ט סעיף ט.
טלית הקהל – שגם בה יש לו חלק וצריך לברך עליה כשלובשה, כמבואר בסימן ט סוף סעיף יא.
ישאל לו טלית מאחר – ועל טלית שאולה לכל הדעות אין מברכים, אלא אם שאלו לצורך קיום המצוה, שאז מברכים, כמבואר בסימן ט סעיף יא, וכאן הרי נוטלו כדי שלא יצטרך לברך.
אין בנמצא טלית כלל – גם לא של עצמו, אבל אם טליתו נמצאת, יתעטף בה, וכשיגיע הזמן יברך עליה.
שלוש עשרה מידות – של הקב"ה, המוזכרים בפרשת כי תשא (שמות לד ו-ז), והקב"ה לימד את משה שכאשר עם ישראל יחטאו, ויגיע להם עת צרה, יזכירו את שלוש עשרה המידות האלו, והקב"ה ימחל להם. ולכן משלבים אותם בסליחות כמה פעמים.
המתפלל – שליח הציבור המתפלל לפני התיבה.
מתפלל גם – הוא שליח הציבור גם לתפילות אלו.
לאבל... וליארצייט – שאם הם רצויים לציבור מן הראוי שהם יהיו שליחי ציבור, כמבואר בסימן כו סעיפים יד-טו.
למוהל – המנהג היה שביום המילה המוהל הוא שליח הציבור.
אל מלך יושב – פיוט פתיחה להזכרת שלוש עשרה מידות.
סימן נו – לא הבנתי כוונתו.
וידוי – נהוג לאומרו בסוף הסליחות. וכן המתפללים נוסח ספרד שאומרים וידוי כל יום, יש להם לעיין בדיני וידוי שבסימן קלא סעיף ט.
יְדַקְדְּקוּ לִבְחוֹר שְּׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיִּתְפַּלֵּל סְלִיחוֹת וּבַיָמִים הַנוֹרָאִים, אִישׁ שֶׁהוּא הָגוּן וְגָדוֹל בַּתוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, כְּפִי מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לִמְצֹא. וְגַם שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, שֶׁאָז כְּבָר נָחָה רְתִיחַת הַדָּם שֶׁל בַּחֲרוּתוֹ וְנִכְנַע לִבּוֹ. וְגַם יְהֵא נָשׂוּי וְיִהְיוּ לוֹ בָּנִים, שֶׁהוּא שׁוֹפֵךְ לִבּוֹ וּמַפִּיל תַּחֲנוּנִים מִקִּירוֹת הַלֵּב. וְכֵן יְדַקְדְּקוּ לִבְחוֹר תּוֹקֵעַ שֶׁיִּתְקַע שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְכֵן הַמַּקְרֶא לִפְנֵי הַתּוֹקֵעַ, שֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי תּוֹרָה וְיִרְאָה, כְּפִי מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לָהֶם לִמְצֹא. מִיהוּ כָּל יִשְֹרָאֵל כְּשֵׁרִים לַכֹּל, רַק שֶׁיְהֵא מְרֻצֶּה לַקָּהָל. וְאִם רוֹאֶה שִֶיֵש מַחֲלֹקֶת בַּדָּבָר, יִמְנַע עַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיֶה מִי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן (תקפ"א תקפ"ה ובס"ח).
ידקדקו – עד כמה שהדבר אפשרי.
ימים הנוראים – כינוי לראש השנה ויום הכיפורים.
מקירות הלב – כיון שתלויים בו בני משפחה שהוא צריך לפרנסם ולדאוג לכל צרכיהם.
המקרא לפני התוקע – נוהגים שעומד איש אחד ליד התוקע, ומקריא לו איזה קול עליו לתקוע, אם תקיעה, אם שברים, אם תרועה, ואם שברים ותרועה ברצף, כמבואר בסעיף יא ובסימן קכט סעיף יג.
כשרים לכל – אם אי אפשר למצוא אנשים שעונים על הקריטריונים, אבל אם אפשר למצוא בעלי תורה ויראה, אין לקהל את הזכות לוותר על כך ולבחור שליח ציבור שיודע לסלסל בקולו או שמקורב למנהיגי הקהל, ואינו בעל תורה ויראה.
שיהא מרוצה לקהל – ולא יקח לעצמו את התפקיד. ואם מתפלל נגד רצון הקהל אסור לענות אחריו אמן.
רואה – השליח ציבור הפוטנציאלי.
שיש מחלוקת בדבר – שהציבור אינו רוצה שהוא יתפלל, אף שאין אחר שהוא ראוי כמוהו.
שיהיה מי שאינו הגון – והחטא תלוי באלו שהיה להם את היכולת למנות שליח ציבור הגון, ולא עשו זאת.
אָבֵל כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אַחַר אָבִיו וְאִמּוֹ, לֹא יְהֵא שְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּרֹאשׁ הַשָׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים[5], וְלֹא תוֹקֵעַ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֶלָּא אִם אֵין אַחֵר הָגוּן כָּמוֹהוּ. וְאִם הוּא תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים עַל שְׁאָר קְרוֹבִים, אִם הֶחְזִיק מִכְּבָר לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לִתְקֹעַ, מֻתָּר, כֵּיוָן שֶׁרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְבַטְּלִין גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים. אֲבָל אִם לֹא הֶחְזִיק, וְיֵשׁ אַחֵר הָגוּן כָּמוֹהוּ, יֵשׁ לְהַחְמִיר. אֲבָל כָּל יְמֵי הַסְּלִיחוֹת, אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה מֻתָּר לְכָל אָבֵל לִהְיֹת שְּׁלִיחַ צִבּוּר, אַךְ לֹא בְּתוֹךְ שִׁבְעָה (תקפ"א).
לא יהא שליח ציבור – כמו בשבת ויום טוב בסימן רי סעיף ה.
החזיק מכבר – שהיה תוקע או שליח ציבור בשנים הקודמות, שבזה הדין הוא שאסור לקהל להחליפו באחר אלא אם יש להם לכך סיבה מוצדקת ממש.
מבטלין גזרת שלושים – את דיני האבלות של השלושים, כמבואר בסימן רכ סעיף ט.
יש להחמיר – כיון שעדיין מידת הדין מתוחה עליו, כמבואר בסימן רטו סעיף ב, ויותר ראוי שאחר יהיה שליח הציבור, אף שכבר אין דיני אבלות נוהגים בו.
אפילו בערב ראש השנה – שהוא דומה קצת ליום טוב.
בתוך שבעה – כמבואר בסימן רי סעיף ה. ואם אין אחר שיודע להתפלל, מותר אפילו לאבל תוך שבעה.
יָחִיד הָאוֹמֵר סְלִיחוֹת, אֵינוֹ רַשַּׁאי לוֹמַר שְׁלֹש עֶשְׂרֵה מִדּוֹת דֶּרֶךְ תְּפִלָּה וּבַקָּשָׁה, אֶלָּא דֶּרֶךְ קְרִיאָה בַּתּוֹרָה בְּנִגּוּן וּבִטְעָמִים[6]. וְכֵן בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכָּרוֹת שְׁלֹש עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, כְּגוֹן וּזְכֹר לָנוּ הַיּוֹם בְּרִית שְׁלֹש עֶשְׂרֵה וְכַדּוֹמֶה, יֵשׁ לוֹ לְדַלֵּג[7]. וְכֵן הַבַּקָּשׁוֹת שֶׁהֵן בְּלָשׁוֹן אֲרַמִית, כְּגוֹן מַחֵי וּמַסֵּי וְכוּ', מָרָן דִּי בִשְׁמַיָּא וְכוּ' לֹא יאֹמְרֵן אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה (סִימָן ק"א תקס"ה תקפ"א).
יחיד האומר סליחות – במקום שאין ציבור.
דרך קריאה בתורה בניגון ובטעמים – אם ירצה בכך.
שנזכרות – בפיוטים דרך תפילה.
יש לו לדלג – ויותר נכון לפי דעה זו שלא לומר בכלל את הקטע 'אל מלך יושב על כסא רחמים', ואם רוצה לאומרו אומר עד 'אל, הורית לנו'.
כגון מחי ומסי וכו' מרן די בשמיא וכו' – בסוף הסליחות, כיון שאין מלאכי השרת נזקקים ללשון ארמית, כמבואר בסימן קצג סעיף ד, ורק בציבור, שהשכינה שורה, ואין צריך להזדקק לשירותי המלאכים, אפשר לומר בקשות בלשון ארמית.
אָבֵל אָסוּר לָצֵאת מִבֵּיתוֹ לָלֶכֶת לְבֵית הַכְּנֶסֶת לוֹמַר סְלִיחוֹת, מִלְּבַד בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁמַּרְבִּים בִּסְלִיחוֹת.
אסור לצאת מביתו – אפילו אם אינו מוצא עשרה שיבואו לומר סליחות בביתו, כמבואר בסימן ריד סעיף ב.
בערב ראש השנה – מרבים בסליחות וקמים באמצע הלילה להתחנן, ורוב הקהל מתענה כמו שיתבאר בסעיף יד, ויש לאבל צער גדול אם לא יוכל להיות בסליחות, ולכן התירו לו ללכת לבית הכנסת, כמו שהתירו לאבל לצאת מביתו עבור דבר האבד בסימן ריד סעיף א, וישתדל בכל יכולתו להתרחק מחברת בני אדם.
שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּיָמִים הַנוֹרָאִים וְכֵן הַתּוֹקֵעַ, צְרִיכִין לִפְרוֹשׁ אֶת עַצְמָן שְׁלשָׁה יָמִים לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִכָּל דָּבָר הַמֵּבִיא לִידֵי טֻמְאָה, וְיִלְמְדוּ כְּפִי יְכָלְתָּם פֵּרוּשֵׁי הַתְּפִלּוֹת וְהַפִּיּוּטִים וְהִלְכוֹת תְּקִיעוֹת (תקפ"א). וְגַם יִלְמְדוּ סִפְרֵי מוּסָר הַמְעוֹרְרִים אֶת לֵב הָאָדָם, וְיִירָאוּ מִפַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לִשְׁפֹּט אֶת הָאָרֶץ. וְאִם לֹא נִמְצָא לָהֶם תּוֹקֵעַ שֶׁהוּא בַּעַל תּוֹרָה, יִרְאוּ עַל כָּל פָּנִים שֶׁיְהֵא הַמַּקְרֶא בַּעַל תּוֹרָה, וִיהֵא בָּקִי בְּהִלְכוֹת תְּקִיעַת שׁוֹפָר, שֶׁאִם תֶּאֱרַע אֵיזֶה טָעוּת בַּתְּקִיעוֹת, יֵדַע מַה לַּעֲשׂוֹת, וְגַם שֶׁיֵּדָע לִבְדֹּק אֶת הַשּׁוֹפָר אִם הוּא כָּשֵׁר (עַיֵּן סִימָן תקפ"ה ובסידור).
כל דבר המביא לידי טומאה – טומאת קרי, ובסימן קנא סעיפים ד וו מתבאר מה הם הדברים שמביאים לידי טומאה זו שצריך להתרחק מהם. אבל אינו צריך לפרוש מאשתו. ואם הגיעה עונתה כפי המבואר בסימן קנ סעיפים ז-ח, אסור לו לפרוש ממנה.
פירושי התפילו והפיוטים – שליח הציבור.
הלכות תקיעות – התוקע.
ספרי מוסר המעוררים את לב האדם – ישנם ספרים רבים ושונים כאלו, ויש לאדם ללמוד בספר שהוא מרגיש אליו חיבור לפי שורש נשמתו, שיעורר את לבו ליראת שמים.
וייראו מפחד ה' ומהדר גאונו בקומו לשפוט את הארץ – על פי הפסוק בישעיה ב יט וכא.
שיהא המקרא בעל תורה – זה יותר קל למצוא, שכל תלמיד חכם יודע לקרוא ולא כל אחד יודע לתקוע.
טעות בתקיעות – שתקעו קול שלא הגיע זמנו, כגון שדילג על אחת התקיעות ותקע 'שברים תקיעה שברים' במקום 'שברים תקיעה תקיעה שברים', או שניסה לתקוע ולא יצא הקול כפי שתכנן, או שקיצר יותר מדאי בתקיעות, או בתרועה, או שתקע רק שתי שברים או ארבעה, או שהאריך בשבר כדי שיעור תקיעה, ועוד, וכל טעות יש בו פרטי דינים מה לעשות, והאחריות לתקינות התקיעות היא על המקרא.
אם הוא כשר – שאין בו חורים או סדקים שפוסלים אותו, ולפעמים אפילו אם תיקנו אותם, השופר עדיין פסול.
הערות:
- הנהגות אלו נאמרו בזמן ששליח הציבור היה מוציא את הרבים ידי חובתם, ובזמננו שכל אחד מתפלל בעצמו, ראוי לכל יחיד ללמוד את פירושי התפילות והפיוטים, ולפרוש מטומאה ולעורר את לבו לתפילה על ידי ספרי מוסר.
[1] ועיין בהערה על סעיף א שמנהגנו לומר סליחות מר"ח אלול עד יום הכיפורים.
[2] מנהג הספרדים אם קמים לסליחות קודם תפלת שחרית, לומר את כל ברכות השחר קודם הסליחות. ואם ישן בלילה וקם לסליחות באמצע הלילה לומר סליחות ורוצה לחזור לישון, יברך ברכות התורה ואחר כך יאמר סליחות.
צריך לברך ברכות התורה קודם אמירת סליחות, מפני הפסוקים הנאמרים שם.(חזון עובדיה ימים נוראים ה)
בני חו"ל, טוב שימתינו לחצות שלהם לומר סליחות אף שבא"י הגיע זמן חצות, ומכל מקום המקילים לומר סליחות ביחד עם תושבי ישראל, כגון באצעות הלוין יש להם על מה לסמוך.(חזון עובדיה ימים נוראים ד)
[3] אם הנטילה היתה קודם עלות השחר, צריך ליטול ידיו בלי ברכה אחרי עלות השחר.
[4] טוב שהחזן שאומר הסליחות יתעטף בציצית. (חזון עובדיה ימים נוראים, ו)
[5] ובילקוט יוסף (יו"ד, כט, ה) כתב, שמנהג הספרדים להקל שהאבל עולה לשליח ציבור אף בר"ה ויוה"כ ובתפילת מוסף, ובפרט אם הוא חזן קבוע לקהל.
[6] ואם ציבור התחילו לומר סליחות בעשרה, וכשהגיעו ליג' מידות, ראו שאין שם עשרה, מדלגים וממשיכים רבונו של עולם שקודם וידוי. וימשיכו את הסליחות עד שיבואו עשרה ואז יחזור השליח ציבור לומר אל מלך וי"ג מידות שחיסרו, ואם יודעים שלא יהיה להם מנין, יאמרו את כל היג' מידות בטעמי המקרא כמו שעושין ביחיד. (חזון עובדיה ימים נוראים, לא).
[7] ולהלכה מותר ליחיד לומר אל מלך יושב על כסא רחמים אפילו שאומר שם "וזכור לנו היום ברית שלוש עשרה". (חזון עובדיה ימים נוראים, לא).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך