יוֹם הַכִּפּוּרִים, אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָה, בִּרְחִיצָה, בְּסִיכָה, בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָה. וְאָסוּר בְּכָל מְלָאכָה וְטִלְטוּל, כְּמוֹ בַּשַׁבָּת. וְכֵיוָן שֶׁצְּרִיכִין לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, לָכֵן אֲסוּרִים בְּכָל אֵלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם אֵיזֶה זְמָן קֹדֶם בֵּין הַשְׁמָשּׁוֹת, וְכֵן בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים זְמַן מֻעָט לְאַחַר צֵאת הַכּוֹכָבִים.
אסור... – ודינו כדין תשעה באב, ובהלכות תשעה באב התבארו פרטי הלכות אלו בסימן קכד, ובסעיפים אלו לא כתב הקיצור שולחן ערוך אלא את הדברים שחמורים יותר ביום הכיפורים מבתשעה באב.
כמו בשבת – כמו שהתבאר בסימנים עג, פ-פה, פז-צה.
להוסיף מחול על הקודש – להוסיף זמן שבו נזהרים בכל דיני יום הכיפורים, כמו שהתבאר בסימן קלא סעיף יב.
וכן במוצאי יום הכיפורים – גם כן צריך להוסיף מן החול על הקודש.
זמן מועט לאחר צאת הכוכבים – ונוהגים להמתין מלאכול ולעשות מלאכה עד שייראו הכוכבים רצופים. ובזמן צאת הצאם שמתפרסם בלוחות השנה כבר כלולה התוספת, ואין צריך להוסיף יותר מזה.
לִגַּע בָּאֳכָלִין וּמַשְׁקִין כְּשֶצְּרִיכִין לָתֵת לִקְטַנִּים, יֵש מַתִּירִין, וְיֵש מַחְמִירִין. וְאִם אֶפְשָׁר, יֵשׁ לִזָּהֵר[1] (תרי"א תרי"ב).
יש מתירין – וכן המנהג.
אם אפשר – שהילדים הם בגיל שיכולים לקחת לעצמם אוכל, או שיש לו ילד גדול יותר שיכול להאכיל את הקטנים.
אִסּוּר רְחִיצָה, עַיֵן סִימָן קכד סָעִיף ז, ח, ט. וְגַם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֵינוֹ אָסוּר רַק בִּרְחִצָה שֶׁל תַּעֲנוּג (וְעַיֵּן עוֹד בְּסִימָן קנט). וְצָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא יִרְחַץ יוֹתֵר מִמַּה שֶׁמֻּכְרָח לוֹ[2]. וְלִתְפִלַּת נְעִילָה וּמִנְחָה וּמַעֲרִיב, כֵּיוָן שעוֹמֵד כָּל הַיוֹם בְּבֵית הַכְנֶסֶת וְעוֹסֵק בִּתְפִלּוֹת וּפִיוּטִים, הֲרֵי הוּא מְשַׁמֵּר יָדָיו, וְלֹא יִרְחָצֵם.
גם ביום הכיפורים – אף שהוא חמור יותר.
סימן קנט – סעיף ה, כיצד אשה תפסיק בטהרה ביום הכיפורים.
יותר ממה שמוכרח לו – כשרוחץ כדי להוריד לכלוך, שלא ירחץ את כל גופו, או את כל האבר המלוכלך.
לתפילת נעילה ומנחה ומעריב – מבואר בסימן סט סעיף ד שצריך נטילת ידים לפני התפילה, כי אינו יודע במה נגעו ידיו.
כיון שעומד כל היום בבית הכנסת... – כן היה מנהגם, ולמנהגנו שעושים הפסקה לפני מנחה צריך שיטול ידיו למנחה, כמו בתשעה באב בסימן קכד סעיף ז.
משמר ידיו – שומר עליהם מכל לכלוך.
הערות:
- מי שהולך לדבר מצוה, מותר לו גם ביום הכיפורים לעבור בנהר אף שהוא נרטב, עם אותם גדרים כמו שלמדנו בהלכות שבת בסימן פ סעיף לז.
הַכֹּהֲנִים שֶׁעוֹלִים לַדּוּכָן, כֵּיוָן שֶׁלַּדּוכָן צְרִיכִין נְטִילַת יָדַיִם עַד הַזְּרוֹעַ, וְאִם לֹא נָטְלוּ יְדֵיהֶם בְּשַׁחֲרִית רַק הָאֶצְבָּעוֹת, אַף שֶׁבֵּרְכוּ אָז עַל נְטִילַת יָדָיִם, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהַנְּטִילָה הַהִיא לֹא הוֹעִילָה לָהֶם לַדּוּכָן, אִם כֵּן כְּשֶׁנּוֹטְלִין עַתָּה עַד הַזְּרוֹעַ, צְרִיכִין לְבָרֵךְ שֵׁנִית עַל נְטִילַת יָדָיִם[3]. וְטוֹב יוֹתֵר, שֶיִטְּלוּ יְדֵיהֶם גַּם בְּשַׁחֲרִית עַד הַזְּרוֹעַ, וְלֹא יִצְטָרְכוּ עַתָּה לְבָרֵךְ שֵׁנִית [דגמ"ר תרי"ג].
שעולים לדוכן – לברך את העם בברכת כהנים, ובמקומם באירופה היו עולים לדוכן רק בחגים כמו שמתבאר בסימן ק סעיף א.
רק האצבעות – כמו שמתבאר בהלכות תשעה באב בסימן קכד סעיף ז.
עתה – לפני ברכת כהנים.
צריכין לברך שנית – כי בעקרון היה צריך להיות שהכהנים שנוטלים ידיהם לפני שעולים לדוכן, יברכו על הנטילה, אלא שנהגו שלא לברך ולהסתמך על הנטילה שנטלו בבוקר, כמבואר בסימן ק סעיף ד, וביום הכיפורים הרי לא נטלו בבוקר נטילה שמועילה להם.
גם בשחרית – בנטילה שמברכים עליה בבוקר.
עד הזרוע – אף שבתשעה באב וביום הכיפורים נמנעים מליטול ידים עד הזרוע ומסתמכים על השיטות שדי ליטול את האצבעות, כי החמרה בדיני נטילת ידים יוצרת הקלה בדיני רחיצה, אבל מאחר וסוף סוף לא מדובר על רחיצה של תענוג אלא על רחיצה לצורך מצוה, דעת הקיצור שולחן ערוך שעדיף שלא ייווצר מצב שבו יצטרכו לברך שוב, אפילו אם בשביל זה צריך להקל בדיני רחיצה ביום הכיפורים, שהרי בפועל לא יברכו אף שצריכים לברך, כי אין המנהג לברך, כמו שהתבאר בסימן ק סעיף ד.
הערות:
- אפילו אם הכהנים נטלו ידיהם בבוקר עד הזרוע, ולא הסיחו את דעתם משמירת הידים, בכל זאת נוטלים ידים שוב לפני ברכת כהנים, כי מצוה ליטול בסמוך לברכת כהנים, ומאחר והיא רחיצה של מצוה ולא של תענוג לא אסרוה.
הַחוֹלֶה, אֲפִלּו אֵין בּוֹ סַכָּנָה, רוֹחֵץ כְּדַרְכּוֹ. כַּלָּה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם מִשֶּנִּשְּׂאָה, רוֹחֶצֶת פָּנֶיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִתְגַּנֶּה עַל בַּעְלָהּ (תרי"ג).
רוחץ כדרכו – אם הוא צריך לרחוץ לצורך שיפור ההרגשה.
כדי שלא תתגנה על בעלה – בתקופה זאת הראשונית של הנישואין, הדבר קריטי שהאשה תמצא חן בעיני בעלה.
הָרוֹאֶה, חַס וְשָׁלוֹם, קֶרִי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אִם לַח הוּא, מְקַנְּחוֹ בְּמַפָּה. וְאִם כְּבָר נִתְיַבֵּשׁ, רוֹחֵץ מְקוֹמוֹת הַמְלֻכְלָכִים לְבַד, דְּדִינוֹ כְצוֹאָה. וְלֹא יִרְחַץ בְבֶגֶד, שֶׁלֹא יָבוֹא לִידֵי סְחִיטָה. וְאָסוּר לִטְבֹּל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָגִיל לִטְבֹּל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה. וִיגַלֶּה צַעְרוֹ לְתַלְמִיד חָכָם מַה שֶׁאֵרַע לוֹ בַּיוֹם הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא, וְהוּא יוֹרֵהוּ מַה לַּעֲשׂוֹת, שֶׁיִתְכַּפֶּר לוֹ וְיַאֲרִיךְ יָמִים. (עַיֵּן בקרבן נתנאל שעל הרא"ש פרק יום הכפורים סִימָן כ"א, ובספר עבודת הקודש החדש קונטרס יוסף בסדר סִימָן א', וְעַיֵּן בהגהות הגאון מורנו הרב ברוך פרנקל זצ"ל לאוֹרַח חַיִּים סִימָן תרט"ו) (ש"ב תרי"ג תרט"ו).
חס ושלום – שהקב"ה יחוס עלינו וישים עלינו שלום, ולא יקרה לנו דבר כזה. ואין הקיצור שולחן ערוך כותב את הביטוי הזה בגלל שיש בעיה מיוחדת ברואה קרי ביום הכיפורים דוקא, אלא הוא משתמש באותו מטבע לשון לכל הרואה קרי, כגון בסימן קנא סעיף ה, ועיין מה שכתבתי שם בהקדמה לסעיף ד.
במפה – בסמרטוט כלשהו.
דינו כצואה – שאסור להתפלל כל עוד שהקרי על בשרו, כמו שאסור להתפלל כשצואה על בשרו, כמבואר בסימן ה סעיף ג. ודינו כלכלוך, שמותר לרחוץ ביום הכיפורים, ובלבד שלא ירחץ יותר ממה שצריך, כמו שלמדנו בסעיף ג ובסימן קכד סעיף ו.
שלא יבוא לידי סחיטה – שבוודאות יסחוט את הבגד תוך כדי רחיצה, ונמצא עובר על איסור מלאכה, כמבואר בסימן פ בסעיפים לב-לז.
רגיל לטבול – אחרי שרואה קרי.
צערו – הוא אמור להצטער על כך.
יורהו מה לעשות שיתכפר לו ויאריך ימים – כי הרואה קרי ביום הכיפורים יש בו משמעויות שונות, לפעמים הוא סימן שאין הקב"ה רוצה בתעניתו, ולפעמים הוא דוקא סימן לאריכות ימים, ולפעמים לא זה ולא זה.
סִיכָה, אֲסוּרָה, אֲפִלּוּ בִּשְׁבִיל לְהַעֲבִיר הַזֻּהֲמָה, וַאֲפִלּוּ עַל מִקְצָת גּוּפוֹ. אַךְ חוֹלֶה, אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ סַכָּנָה, סָךְ כְּדַרְכּוֹ. וּמִי שֶׁיֶשׁ בּוֹ חֲטָטִים, בִּמְדִינוֹתֵינוּ שֶׁאֵין נוֹהֲגִין הַבְּרִיאִים לָסוּךְ בַּחֹל, אָסוּר לוֹ לָסוּךְ, מִשּׁוּם דְּמוּכָח שֶׁהִיא מִשּׁוּם רְפוּאָה (כֵּן כָּתוּב בְּדֶרֶךְ הַחַיִּים), וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן צא.
סיכה – היו רגילים בעבר לסוך את הגוף בשמן לתענוג. ובזמננו יש נשים הסכות את גופן בתחליבים או שמנים, והוא כעין סיכה של זמנם, ואסור ביום הכיפורים.
להעביר הזוהמה – להעביר לכלוך ולנטרל ריחות.
חולה – שזקוק לסיכה לצורך בריאות.
חטטים – פצעים, ומותר לו לסוך בתשעה באב כמבואר בדימן קכד סעיף י, ומעיקר הדין גם ביום הכיפורים.
דמוכח שהיא משום רפואה – ואסור לעשות רפואה בשבת ויום טוב, אם הדבר ניכר שהדבר נעשה לרפואה.
סימן צא – סעיף א, ובמה שכתבתי שם.
נְעִילַת הַסַּנְדָּל, יֵשׁ אוֹסְרִין אֲפִלּוּ בְּסַנְדָּל שֶל עֵץ שֶׁאֵינוֹ חָפוּי בְּעוֹר[4]. אֲבָל שֶׁל גֶּמִי אוֹ קַשׁ אוֹ בֶגֶד, מֻתָּר. וְיֵשׁ לְהַחְמִיר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל אֲפִלוּ בִּמְקוֹם רֶפֶשׁ וְטִיט וּגְשָׁמִים[5]. וַאֲפִלּוּ הוֹלֵךְ בֵּין הַגּוֹיִם, אָסוּר. וְאִם הוּא מִצְטַעֵר הַרְבֵּה לֵילֵךְ בִּמְקוֹם רֶפֶשׁ וְטִיט וּגְשָׁמִים בְּלִי סַנְדָּל, יִנְעֹל סַנְדָּלִים שֶׁהֵם בְּלִי עָקֵב, אוֹ מִנְעָלִים שֶׁהֵם עִם עָקֵב אֶלָּא יַחֲלִיפֵם שֶׁל שְׂמֹאל לְיָמִין וְשֶׁל יָמִין לִשְׂמֹאל אִם יֵשׁ חִלּוּק בֵּינֵיהֶם, וְלִפְנֵי פֶתַח בֵּית הַכְּנֶסֶת יַחֲלֹץ אוֹתָם וְיַצְנִיעֵם. וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִגַּע בָּהֶם לֹא בִנְעִילָה וְלֹא בַחֲלִיצָה, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לִרְחוֹץ יָדָיו.
יש אוסרין... – לא כתב כן בהלכות תשעה באב (סימן קכד סעיף יא), כי רק ביום הכיפורים שאיסור נעילת הסנדל הוא מן התורה לדעת חלק מן הפוסקים, הוא ראה לנכון לצדד להחמיר בזה.
של עץ – והוא הדין לכל חומר אחר שנותן תחושה שהרגל מוגנת מן האבנים שעל הקרקע, וזה כולל את כל סוגי הנעליים המקובלים היום, כמו נעלי ספורט מבד או מגומי, נעליים דמוי עור, קרוקסים, ועוד.
שאינו חפוי בעור – אבל אם מצופה עור, או שהסוליה עשויה עור, אסור לכל הדעות.
גמי או קש או בגד – חומרים רכים שונים, שאינם מגינים באמת על הרגל, ועדיין מרגישים שהולכים יחפים, למשל גרביים.
במקום רפש וטיט – במקום שיש בוץ, אלא ילך יחף גם שם, ואם יתלכלך מותר לו לשטוף את הלכלוך, כמו שלמדנו בסעיף ג.
הולך בין הגוים – שבתשעה באב נהגו להתיר לנעול נעליים כמבואר בסימן קכד סעיף יא.
מצטער הרבה – כי הוא מפונק, ובדורנו כמעט כולם מפונקים, אבל צריך להוריד את הנעליים ברגע שמגיע למקום שאין בו בוץ וגשם.
סנדלים שהם בלי עקב – והם פחות נוחות, אם יש לו.
של שמאל לימין... – אם יכול ללכת כך, כדי שלכל הפחות ירגיש קצת צער.
לפני פתח בית הכנסת – ולא יכנס לבית הכנסת עם נעליים אפילו מהופכות של שמאל לימין, כיון שיכול להורידם. ואם יש בוץ רק בחלק מהדרך, צריך להורידם מיד כשמגיע למקום שאינו מצטער בהליכתו שם, ואם יש עירוב, יכול לקחת את הנעליים אתו עד פתח בית הכנסת כדי להצניעם שם.
שלא יצטרך לרחוץ ידיו – כמבואר בסימן ב סעיף ט.
הערות:
- מי שקשה לו ללכת יחף או עם גרביים, ובפרט במקום שיש בוץ והוא עלול להתלכלכך והוא מצטער הרבה מזה, בזמננו צריך לנעול נעליים שאינם של עור, שהם מצויים בינינו, ולסמוך על הפוסקים המתירים, ולא ינעל נעלי עור אפילו של ימין בשמאל, כיון שאין בכך צורך, ואז אינו חייב להורידם ברגע הראשון האפשרי.
[1] ושלא לצורך אין ליגע באוכלין, ורק כדי להאכיל תינוק וכדו' מותר. ואם אפשר כדאי שקטן יאכילם. (כף החיים תריב, נה).
[2] ולרחוץ ידיו כדי להעביר הליכלוך מותר, וירחץ המקום המטונף בלבד. וכשיוצא מבית הכסא יטול ג' פעמים עד סוף אצבעותיו. והכהנים נוטלים ידיהם עד פרק הזרוע כרגיל. (חזון עובדיה ימים נוראים, שי-שיב).
[3] למנהגנו אין מברכים הכהנים על נטילת ידים.(הליכות עולם (הישן) עמ' 183)
[4] וסנדל של עץ מחופה בעור אסור, ושל בד מותר. ויש לברך 'שעשה לי כל צרכי', גם ביום כיפור ותשעה באב. (חזון עובדיה ימים נוראים, שכ).
[5] וכשיש רפש וטיט ברחוב מותר לנעול נעלי עור, וכשיגיע לבית הכנסת יחלצם. (חזון עובדיה ימים נוראים, שכ).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך