הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ, עַתָּה בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁכָּל עֲסָקֵינוּ בְּמַשָּׂא וּמַתָּן וְהַכֹּל צְרִיכִין לְמָעוֹת, מִן הַסְּתָם נִתְרַצָּה הַמַּפְקִיד, שֶׁהַנִּפְקָד יוֹצִיאֵן כְּשֶׁיִצְטָרֵךְ. וְלָכֵן מֻתָּר לוֹ לְהוֹצִיאָן, וַהֲרֵי הֵן אֶצְלוֹ כְּמוֹ מִלְוֶה, אֶלָּא אִם כֵּן גִּלָּה הַמַּפְקִיד דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ בְּכָךְ, כְּגוֹן שֶׁחֲתָמָן אוֹ קְשָרָן בְּקֶשֶׁר מְשֻׁנֶּה, אָז אֵין הַנִּפְקָד רַשַּׁאי לְהוֹצִיאָן.
המפקיד מעות אצל חברו – כדי שישמור עליהם בזמן שאינו בביתו.
עתה בזמן הזה –בהלכה המקורית יש הבדל בין אדם המפקיד אצל סתם בעל הבית, לבין אדם המפקיד אצל שולחני [=חלפן כספים] או אצל חנווני [=קמעוני מזון], כי בעקרון אסור להשתמש בפקדון, אלא אם כן ניכר מתוך מעשי המפקיד שהוא מסכים שישתמשו בכסף, כגון שהוא מפקיד את הכסף אצל אדם שזקוק לכסף באופן תדיר לצורך עסקיו, כמו שולחני או חנווני, בלי להגביל אותם, לא בצורה מפורשת ולא על ידי צורת אריזת הכסף. אלא שבזמנם של הפוסקים במאה ה-18 במזרח אירופה לא היו ליהודים קרקעות, ורוב עסקם היה במסחר, ולכן היה לכל יהודי דין שולחני. ובזמננו חזר הדין לכמו שהיה, שרק ביהודי שעסקיו בכספים יש להניח שהמפקיד אצלו מוכן שישתמש בהם, אבל שאר יהודים דין הכסף אצלם כדין שאר חפצים שיתבאר בסעיף ב.
כמו מלוה – ויש לכך השלכות גם למידת האחריות של השומר, שאם מותר לו להשתמש בכסף דינו כשומר שכר [התבאר בסימן קעט סעיף יב], ואם השתמש בו בפועל חייב להחזירו אפילו אם אירע אונס גמור, כמו כל הלוואה.
כגון שחתמן... – שניכר מצורת ההפקדה שהוא מעוניין שהכסף יישאר סגור בתוך הצרור.
הַמַּפְקִיד שְׁאָר חֵפֶץ אֵצֶל חֲבֵרוֹ, אָסוּר לְהַנִּפְקָד לְהִשְּׁתַּמֵּשׁ בְּחֵפֶץ זֶה לְצָרְכּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַחֵפֶץ מִתְקַלְקֵל כְּלָל בְּתַשְׁמִישׁ זֶה, מִכָּל מָקוֹם הֲוֵי שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדָּעַת. וְשׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת, גַּזְלָן הוּא. וְאִם יָדוּעַ בְּבֵרוּר שֶׁאֵין הַמַּפְקִיד מַקְפִּיד עָלָיו, מֻתָּר. וְיֵשׁ אוֹסְרִין גַּם בָּזֶה, מִשּׁוּם דְּפִקָּדוֹן אֲפִלּוּ בְדָבָר שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַקְפִּיד, אָסוּר, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי שׁוֹלֵחַ יָד בַּפִּקָּדוֹן גַּם בִּכְהַאי גַּוְנָא. וְיֵשׁ לְהַחְמִיר (סי' רצ"ב ורז"ש).
שואל שלא מדעת... – עיין בדינים שהתבארו בסימן קפב סעיפים יג-יד, ותבין מה שכתוב כאן.
דהוי שולח יד בפקדון – והתורה הקפידה בשומר שלא ישלח ידו במלאכת רעהו כלל (שמות כב ז, י).
גם בכהאי גוונא – גם באופן זה.
יש להחמיר – כיון שהוא ספק גזל.
חַיָב לִשְׁמֹר אֶת הַפִּקָּדוֹן בְּאֹפֶן הַיוֹתֵר טוֹב כְּפִי הַדֶּרֶךְ לִשְׁמֹר חֲפָצִים כָּאֵלּוּ. וַאֲפִלּוּ אִם הוּא אֵינוֹ מְדַקְדֵק כָּל כָּךְ בִּשְׁמִירַת חֲפָצִים שֶׁלּוֹ, בַּפִּקָּדוֹן חַיָב לְדַקְדֵּק יוֹתֵר.
כפי הדרך לשמור חפצים כאלו – שלא ייגנבו ושלא יתקלקלו. יש חפצים שהדרך לשמרם בחצר סגורה, ויש חפצים שהדרך לשמרם בבית, ויש שהדרך לשמרם בארון סגור דוקא, ויש שהדרך לשמרם בכספת.
ואפילו אם הוא אינו מדקדק כל כך... – אינו יכול לומר שהוא שמר על הפקדון כמו שהוא שומר על רכושו.
אֵין הַנִּפְקָד רַשַּׁאי לְהַפְקִיד אֶת הַפִּקָּדוֹן בְּיַד אֲחֵרִים, אֲפִלּוּ כְּשֵׁרִים וְנֶאֱמָנִים יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, אֶלָּא אִם כֵּן הַמַּפְקִיד גַּם כֵּן רָגִיל לְהַפְקִיד דְּבָרִים כָּאֵלּוּ אֶצְלָם (רצ"א).
אין הנפקד... – התבאר בסימן קפה סעיף א לעניין שואל ושוכר, והוא הדין כאן.
אלא אם כן... – ואז מותר להפקיד אצל שומר אחר תמורת שכר, אבל לא בחינם, אלא אם השומר הראשון גם הוא היה שומר בחינם, מאחר והאחריות של שומר בחינם פחותה מזו של שומר בשכר, אסור לשומר ליצור מצב שבו השומר השני ישמור פחות באחריות ממנו.
הערות:
- מותר לנפקד לתת לאשתו או לבניו הגדולים לשמור על הפקדון, ואינו חייב לשמור אותו בעצמו, שכל מי שמפקיד עושה זאת על דעת כן.
כְּשֶׁבָּא לְהַחֲזִיר אֶת הַפִּקָּדוֹן, לֹא יַחֲזִירֶנּוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי בֵיתוֹ שֶׁל הַמַּפְקִיד שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. וְכֵן כְּשֶׁבָּא לְהַחֲזִיר לוֹ אֵיזֶה חֵפֶץ שֶׁהִשְׁאִיל לוֹ אוֹ לִפְרֹעַ חוֹבוֹ. אֲבָל יָכוֹל לְהַחֲזִיר לְאִשְׁתּוֹ, כִּי מִן הַסְּתָם הִיא נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְהַבַּעַל מַפְקִיד כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדָהּ (ש"ך סי' ע"ב ורז"ש).
שלא מדעתו – בלי לתאם זאת עם המפקיד.
נושאת ונותנת בתוך הבית – יש לה סמכויות לקנות ולמכור ולשכור פועלים וכדומה לפחות בהיקף מסוים.
מפקיד כל אשר לו בידה – וסומך עליה, ולכן אין סיבה שיקפיד על כך שמחזיר את החפץ לידה, כמו שהתבאר בסעיף ד.
הערות:
- אף שאדם המפקיד חפץ אצל חברו, בין לצורך שמירה, ובין בהשאלה או השכרה, כוונתו לאפשר גם לבני הבית לשמור או להשתמש, בהחזרת החפץ התנאים נוקשים יותר, ואינו נפטר מן האחריות עד שיתן את החפץ למפקיד עצמו או למישהו מטעמו שהמפקיד הסכים בפירוש שיתנו לו את החפץ. ואפילו אשתו שנותנת ונושאת בתוך הבית, נחלקו הפוסקים אם די בכך שמחזיר לה, ויש להימנע מזה לכתחילה, אם לא שמדובר בדברים קלי ערך שהמנהג ברור שאין מקפידים בהם למי מחזירים אותם.
מִי שֶׁפָּגַע בַּחֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ וּבְהֶמְתּוֹ רוֹבֶצֶת תַּחַת מַשָּׂאָהּ[1], בֵּין שֶׁהָיָה עָלֶיהָ מַשָּׂא הָרָאוּי לָהּ, בֵּין שֶׁהָיָה עָלֶיהָ יוֹתֵר מִמַּה שֶׁרָאוּי לָהּ, הֲרֵי זֶה מְצֻוֶה לְסַיְעוֹ לִפְרֹק מֵעָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ. וּלְאַחַר שֶׁפָּרַק, לֹא יַנִּיחַ אֶת חֲבֵרוֹ בְּצַעַר וְיֵלֵךְ לוֹ, אֶלָּא יַעֲזוֹר לוֹ לַחֲזוֹר וְלִטְעוֹן עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר, הָקֵם תָּקִים. וְאִם הִנִּיחַ אֶת חַבֵרוֹ וְלֹא פָרַק וְלֹא טָעַן, בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה[2], שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ וְגוֹ'.
פגע בחבירו – שראהו ממרחק מועט, שנחשב כמפגש, וקיבלו חז"ל שהוא עד מרחק של מאתיים ששים ושש ושתי שלישי אמה, ותרגום מידה זו למידות בנות זמננו לפי הדעות השונות נע בין 120 ל160 מטר.
רובצת – ואינה יכולה לקום.
לסייעו – לעזור לבעליו, וגם בעליו צריכים לתת יד, ואם אינם מוכנים לעזור ואומרים "הואיל ועליך מצוה לפרוק – פרוק!" אמנם חייב לפרוק כדי שלא תצטער הבהמה, אבל יכול לתבוע ממנו את שכר עבודתו, אלא אם בעל הבהמה הוא זקן או חולה ואינו יכול לעזור, או שהוא בכלל לא נוכח שם.
עזוב תעזוב עמו – שמות כג ה, שורש עזב מתפרש כאן כמו שורש עזר, והפרשנים הביאו לכך מקבילות נוספות בתנ"ך.
לאחר שפרק – צריך להטעין את הבהמה בחזרה כשהיא עומדת, כדי שיהיה אפשר להמשיך בדרך.
יעזור לו – ואם בעל הבהמה אינו מוכן לעזור אף שיכול, ומטיל את כל העבודה עליו, פטור מלטעון. וכן אינו חייב ואף אסור לטעון על הבהמה יותר ממה שראוי לה.
שנאמר – דברים כב ד.
ביטל מצוות עשה – עזוב תעזוב או הקם תקים.
שנאמר – דברים כב ד.
הערות:
- גם אדם שאינו מצליח לסחוב את חבילותיו בכלל מצוה זו.
פָּרַק וְטָעַן וְחָזַר וְנָפַל, חַיָב לִפְרֹק וְלִטְעֹן פַּעַם אַחֶרֶת, וַאֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר, עָזֹב תַּעֲזֹב, הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵילֵךְ עִמּוֹ עַד פַּרְסָה, שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן אוֹמֵר לוֹ בַּעַל הַמַּשָּׂא, אֵינִי צָרִיךְ לָךְ.
עזוב תעזוב הקם תקים – המילים עזוב והקם נאמרו בצורה דקדוקית שמנותקת מסימני גוף וזמן, להורות שמדובר בחיוב תמידי.
פרסה – כ-4 ק"מ.
מִצְוַת פְּרִיקָה, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בְּחִנָּם. אֲבָל לִטְעֹן, אֵינוֹ מְחֻיָב אֶלָּא בְּשָׂכָר, וְכֵן בְּעַד מַה שֶּׁהוֹלֵךְ עִמּוֹ, מְחֻיָב לְֹשַלֵּם לוֹ.
הערות:
- אף עזרה תמורת שכר היא מצוה, והתורה לא דרשה לעזור בחינם אלא כדי למנוע מחברו הפסד או נזק, כגון לפרוק – שאם לא יפרוק הבהמה תינזק או תמות, או השבת אבדה, או ריפוי הגוף. אבל עזרה מסוג אחר, גם אם הצורך אקוטי, מותר לקבל עליה שכר. ולכן מן הראוי, לכל אדם שבמסגרת עבודתו עוזר לאנשים [שזה כולל כמעט את כל המקצועות, ממנקה רחובות ועד רופא, וממטפלת עד עורך דין], שיהיה מודע לכך [מלבד הכוונה שהתבארה בסימן לא סעיף ז] שבכך עושה מצוה גדולה של עזרה לזולת, ואין המצוה פחותה בגלל שהוא גם מתפרנס ממנה.
- וכן אסור לקבל שכר על קיום מצוה, כגון לימוד תורה או תקיעת שופר או קריאה בתורה או ברית מילה. והמקבל שכר על אלו אינו רואה סימן ברכה.
בֶּהֱמַת גוֹי, אִם הָיָה הַגּוֹי מְחַמֵּר אַחַר בְּהֶמְתּוֹ, בֵּין שֶׁהַמַּשָׂא הוּא שֶׁל יִשְֹרָאֵל בֵּין שֶׁהוּא שֶׁל גּוֹי, אֵינוֹ חַיָב, רַק לִפְרֹק, מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים, וְיָכוֹל לְקַבֵּל שָׂכָר עַל זֶה. אֲבָל לִטְעֹן, אֵינוֹ חַיָב כְּלָל, רַק אִי אִיכָּא מִשּׁוּם אֵיבָה. וְאִם אֵין שָׁם גּוֹי, אֶלָּא יִשְֹרָאֵל מְחַמֵּר אַחַר הַבְּהֵמָה, חַיָב גַּם כֵּן לִטְעֹן מִשּׁוּם צַעַר הַיִשְֹרָאֵל. וְכֵן בֶּהֱמַת יִשְֹרָאֵל וְהַמַּשָּׂא שֶׁל גּוֹי, חַיָב לִפְרֹק וְלִטְעֹן מִשּׁוּם צַעַר הַיִשְֹרָאֵל.
מחמר – מנהיג.
רק לפרוק משום צער בעלי חיים – ואינו מקיים את מצוות עזוב תעזוב עמו.
ויכול לקבל שכר על זה – וכן הדין בפורק ואין בעל הבהמה מוכן לעזור, או שמדובר בבהמה שהיא רבצנית כרונית, שבכל אלו לא חייבה תורה לטעון כלל, ולפרוק רק משום צער בעלי חיים, ומותר לגבות כסף על העבודה. אבל אינו יכול להתנות את הפריקה בכך שיקבל תשלום, אלא גם אם בעל הבהמה מסרב לשלם לו, יעזור לפרוק, ושוב יתבענו לדין.
איבה – שזה יגרום ייחסים עכורים בין היהודים לגוים.
חייב גם כן לטעון – בשכר, וגם לפרוק בחינם.
כְּתִיב, כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְגוֹ', שׂוֹנֵא זֶה לֹא מֵהַגּוֹיִם הוּא, (שֶׁהֲרֵי אֵינָם בְּמִצְוַת טְעִינָה וּפְרִיקָה, אֶלָּא מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים), אֶלָּא מִיִשְֹרָאֵל. וְהֵיאַךְ יִהְיֶה יִשְֹרָאֵל שׂוֹנֵא לְיִשְֹרָאֵל, וְהַכָּתוּב אוֹמֵר, לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. אָמְרוּ חֲכָמִים, כְּגוֹן שֶׁהוּא לְבַדּוֹ רָאָהוּ שֶׁעָבַר עֲבֵרָה, וְהִתְרָה בוֹ וְלֹא חָזַר, הֲרֵי מְצֻוֶּה לִשְׂנֹאתוֹ עַד שֶׁיַעֲשֶה תְשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵרִשְׁעָתוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא עָשָׂה תְשׁוּבָה, אִם מְצָאוֹ בְּצַעַר עַל מַשָּׂאוֹ, מִצְוָה לִפְרֹק וְלִטְעֹן עִמּוֹ וְלֹא יַנִּיחֶנּוּ כָּךְ, כִּי שֶׁמָּא יִשְׁהֶה בִּשְׁבִיל מָמוֹנוֹ וְיָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה, וְהַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל נַפְשׁוֹת יִשְֹרָאֵל, בֵּין רְשָׁעִים בֵּין צַדִּיקִים, מֵאַחַר שֶׁהֵם נִלְוִים אֶל ה' וּמַאֲמִינִים בְעִקַּר הַדָּת, שֶׁנֶּאֱמַר, אֱמוֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱלֹהִים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַרְכּוֹ וְחָיָה.
כתיב – שמות כג ה.
שונא זה – המוזכר בפסוק 'שונאך'.
אינם במצוות טעינה ופריקה... – כמו שביארנו בסעיף ד.
והכתוב אומר – ויקרא יט יז.
בלבבך – אפילו בלבבך.
הוא לבדו ראהו – ולכן אינו יכול להעיד, כמו שהתבאר בסימן קפא סעיף יג. ואם ראוהו שנים הרי צריכים להעיד על כך בבית הדין, ואז הרי מצוה על כל ישראל לשנאתו, ובתורה כתוב שונאך, משמע רק שלך.
והתרה בו ולא חזר – שכך כתוב בפסוק "לא תשנא את אחיך בלבבך [אלא] הוכח תוכיח את עמיתך", כמו שהתבאר בסימן כח סעיפים יג וטו, ורק אם הוכיחו ללא הועיל מותר לשנאתו.
מצווה לשנאתו – שנאמר (משלי ח יג) יראת ה' שנאת רע.
כי... – אמנם אין ראוי להגיש עזרה לאדם שמצוה לשנוא, אבל אם יש חשש שללא הגשת העזרה יסתכן, אפילו חשש רחוק, צריך להתעלם מן השנאה ולעזור לו.
מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת – אבל הכופרים והמשומדים והמחללים שבתות בפרהסיא וכן העוברים על רוב עבירות שבתורה, או העובר אפילו עברה אחת בשביל העקרון ולא בגלל שהוא מפיק מכך תועלת כלשהי, אין לעזור להם אלא במקום שיש צער בעלי חיים.
שנאמר – יחזקאל לג יא.
[1] הרואה רכב תקוע בדרך, מצוה וחובה עליו להגיש עזרה בכל מה שנדרש, ועל כל פנים מקיים בזה מצות גמילות חסדים. ורק לא יסכן את עצמו בזה. (ילקוט יוסף חו"מ ערב, ב).
[2] ואם היה זקן ואינה לפי כבודו לפרוק ולטעון, פטור. זה הכלל כל שאילו היתה שלו היה פורק וטוען, חייב לטעון ולפרוק. (שולחן ערוך חו"מ ערב ג)
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך