נוֹהֲגִין לִלְבּוֹשׁ אֶת הַטַּלִּית. וְיֵשׁ לִזָּהֵר לְלָבְשׁוֹ בְּעוֹד יוֹם וּלְבָרֵךְ עָלָיו. וְאִם נִתְאַחֵר עַד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, לֹא יְבָרֵךְ עָלָיו (סִימָן יח).
ללבוש את הטלית – אף שבשאר ימות השנה אין לובשים טלית אלא בשעת תפילת שחרית, בליל יום הכיפורים נהגו ללבוש טלית.
ולברך עליו – כדי שיוכל לברך עליו, שאין מברכים על הציצית אלא ביום כמבואר בסימן ט סעיף ט.
עד בין השמשות – כרבע שעה לפני צאת הכוכבים, כמו שביארתי בסעיף יב, ולמנהגינו שבין השמשות מתחיל עם שקיעת החמה, אם כי לכתחילה יש ללבוש את הטלית ולברך עליו קודם בין השמשות, אבל אם לובשו אחרי השקיעה, כל זמן שיש אור רב בחוץ וניתן לזהות בקלות צבעים ופרצופים, אפשר לברך.
בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין, שֶׁקֹּדֶם כָּל נִדְרֵי[1], מוֹצִיא הַגָּדוֹל שֶׁבַּקָּהָל סֵפֶר תּוֹרָה וּמְסַבֵּב עִמּוֹ סְבִיב הַבִּימָה, וְהָאֲנָשִׁים מְחַבְּקִים וּמְנַשְּׁקִים אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה, וּמְבַקְשִׁים מְחִילָה וּסְלִיחָה עַל מַה שֶּׁפָּגְמוּ בִּכְבוֹד הַתּוֹרָה, וּמְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם מֵהַיּוֹם וְאֵילָךְ לָלֶכֶת בְּדַרְכָּהּ וְאוֹמְרִים כַּמָּה פְּעָמִים הַפָּסוּק אוֹר זָרוּעַ וְגוֹ', וְעוֹמֵד עִם סֵפֶר הַתּוֹרָה אֵצֶל שְּׁלִיחַ הַצִּבּוּר מִימִינוֹ, וְעוֹד אֶחָד מֵחֲשׁוּבֵי הַקָּהָל עוֹמֵד אֶצְלוֹ מִשְּׂמֹאלוֹ גַּם כֵּן עִם סֵפֶר הַתּוֹרָה, וְאוֹמְרִים שְׁלָשְתָּן, בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וְכוּ', וּשְּׁלִיחַ הַצִּבּור אוֹמֵר כָּל נִדְרֵי שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּנִּגּוּן הַיָדוּעַ, וְיֵשׁ לְכָל אָדָם לוֹמַר עִם שְּׁלִיחַ הַצִּבּוּר בְּלָחַשׁ. וְיֵשׁ לְהַתְחִיל כָּל נִדְרֵי בְּעוֹד יוֹם[2], וּלְהַמְשִׁיךְ בּוֹ עַד הַלָּיְלָה. וּלְאַחַר שֶׁאָמַר שְּׁלִיחַ הַצִּבּוּר בָּרְכוּ, וְעָנוּ בָּרוּךְ וְכוּ', מַחֲזִירִין אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה לַהֵיכָל[3] וְחוֹזְרִין לִמְקוֹמָן. וּבַשַׁבָּת, יְכוֹלִין לַחֲזוֹר לִמְקוֹמָן בְּהַתְחָלַת מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַׁבָּת (סִימָן תרי"ט, ובסידור בשם מטה אפרים).
כל נדרי – הקטע שפותח את תפילות יום הכיפורים, והוא אינו תפילה, אלא התרת נדרים כללית, על הדרך שעושים בערב ראש השנה, כמו שביארתי בסוף סימן קכח. ועושים התרת נדרים לפני ראש השנה ויום הכיפורים, כיון שאמרו חכמים, שכל מי שנודר נדר, פותחים את פנקסיו בשמים ובודקים במעשיו, והדין מתוח עליו, שהרי אם הוא מוצא לנכון לקבל עליו מחוייבויות נוספות על המחוייבויות שהקב"ה הטיל עליו, סימן שכפי הנראה כל מה שהוא חייב בו כבר הוא מבצע בשלמות, ובוקדים בצורה מדוקדקת אם אכן הדבר כך. וזה מצב שאינו כדאי גם בשאר ימות השנה, אך מסוכן במיוחד בימי הדין, ואין אנו רוצים להיכנס ליום הכיפורים כאשר יש עלינו קטרוג כזה.
אור זרוע וגו' – 'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה' (תהילים צז יא).
בישיבה של מעלה וכו' – "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו [בית הדין המורכב מהשליח ציבור, גדול שבקהל ואחד מחשובי הקהל] מתירין להתפלל עם העבריינים". והיינו שאנו מתירים להתפלל עם כל אלו שאין מצרפים אותם למניין בגלל שעברו על דברי תורה, או שזלזלו בדברי החכמים, או שעברו על תקנות הקהל, ונידו אותם, אף שבעקרון אין מתירים להם את הנידוי עד שיבקשו שיתירו להם שבזה הם מודים שהם הפנימו את המסר, ביום הכיפורים אנחנו מתירים להתפלל איתם, שהרי אמרו חכמים 'כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינו תענית, וחשוב שיהיה בתוך הקהל גם עבריינים.
כל נדרי – הנוסח הקדום היה שבכל נדרי מתירים את כל הנדרים של הקהל שאין הם זוכרים שנדרו אותם, ושניתן להתירם, ולכן עומדים שם שלושה, והיו אומרים כל נדרי... דנדרנא... מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה..., ורבנו תם הגיה את הנוסח ותיקן שיש לומר ...מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה..., שלדעתו אין מתירים נדרים שנעשו, אלא מודיעים על ביטול מראש לנדרים שייעשו במהלך השנה הקרובה, וכך נהגו במשך מאות שנים, ובארץ ישראל נוהגים רבים לשלב את שתי הנוסחאות.
בניגון הידוע – ואסור לשנות ניגונים הידועים לציבור.
יש לכל אדם לומר... – כי כל אחד חייב להצהיר על כך שאינו רוצה שנדריו שידור במהלך השנה יהיו תקפים.
בעוד יום – שאסור להתיר נדרים בשבת ויום טוב, אלא אם ההתרה נחוצה לצורך השבת והיום טוב.
הערות:
- בזמננו נוהגים לסיים כל נדרי לפני הלילה, וממתינים עד שהוא ודאי לילה, ואחר כך מתפללים ערבית, ומחזירים את ספר התורה מיד אחרי שהחיינו [בסעיף ב].
כְּשֶׁשְּׁלִיחַ הַצִּבּוּר אוֹמֵר בִּרְכַּת שֶׁהֶחֱיָנוּ, יְכַוֵּן לְהוֹצִיא אֶת הַצִּבּוּר[4]. וּמִכָּל מָקוֹם נָכוֹן שֶׁהַשּׁוֹמֵעַ יְכַוֵּן שֶׁלֹּא יֵצֵא בְּבִרְכַּת שְּׁלִיחַ הַצִּבּור, אֶלָּא יְבָרֵךְ בְּעַצְמוֹ בְּלַחַשׁ, וִימַהֵר לְסַיֵם קֹדֶם שְּׁלִיחַ הַצִּבּור, כְּדֵי שֶיַעֲנֶה אָמֵן. וְהַנָּשִׁים שֶבֵּרְכוּ בְּהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת שֶׁהֶחֱיָנוּ, וְכֵן אִישׁ אִם הִדְלִיק וּבֵרַךְ אָז שֶׁהֶחֱיָנוּ, לֹא יְבָרְכוּ עַתָּה שֶׁהֶחֱיָנוּ (שם).
כששליח הציבור אומר ברכת שהחיינו – אחרי כל נדרי אומרים כמה פסוקי סליחה, ואחר כך מברכים שהחיינו כמו שמברכים בשאר החגים בקידוש, אלא שביום הכיפורים מברכים אותה בבית הכנסת, שהרי אין עושים קידוש בליל יום הכיפורים.
יכוון להוציא את הציבור – כי יותר מהודר שאחד מברך עבור כולם וכולם יענו אמן.
נכון שהשומע יכוון שלא יצא – כיון שיש שליחי ציבור שאינם מכוונים להוציא, ואי אפשר לדעת אם כיוון זה להוציא או לא, ונמצא שלא בטוח שהציבור יצאו ידי חובתם, אבל אינם יכולים לברך בעצמם שהרי יתכן שהשליח ציבור התכוון להוציאם.
יברך בעצמו בלחש... – ולא יאמר בקול רם, ולא ישנה את הסדר הנהוג בציבור ששליח הציבור אומר בקול רם והציבור שותק ואומר אמן, ובפרט מאחר והשליח ציבור עלול להיעלב מזה שאין סומכים עליו.
שברכו בהדלקת הנרות שהחיינו – כמבואר בסימן קג סעיף ד שיש נוהגות כן.
איש אם הדליק – כגון שהוא גר לבדו, או שאשתו יולדת או עיוורת או מאחרת כמבואר בסימן עה סעיפים ה, ו, יג.
לֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים וְיוֹמוֹ, אוֹמְרִים, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, בְּקוֹל רָם.
אומרים – כל הקהל ביחד.
בקול רם – בניגוד לשאר ימות השנה שאומרים אותו דוקא בלחש, מפני שאינו כתוב בתורה, כמבואר בסימן יז סעיף ג, ביום הכיפורים אומרים אותו בקול רם, מפני שפסוק זה מכלל שירת המלאכים היא, שמשה רבינו שמע מהם בעלותו אל הר סיני, וביום הכיפורים אנחנו דומים למלאכים, כמו שיתבאר בסעיף הבא.
יֵשׁ שֶׁעוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם בְּכָל סֵדֶר תְּפִלַּת עַרְבִית וְכָל הַיוֹם. וְאִם נֶחְלְשׁוּ, יְכוֹלִים לִסְמֹךְ לְאֵיזֶה דָבָר. וְטַעַם הָעֲמִידָה, לִהְיוֹת דֻגְמַת הַמַּלְאָכִים. וְלָכֵן הַנָּשִּׁים לֹא תַעֲמֹדְנָה. מִי שֶׁעָמַד פַּעַם אַחַת עַל דַּעַת לַעַשֹּוֹת כֵּן כָּל יָמָיו וְאַחַר כָּךְ רוֹצֶה לַחֲזוֹר, צָרִיךְ הַתָּרָה.
כל היום – בשעת התפילות, והמנהג היה להאריך בפיוטים ולהתפלל במשך כל היום כולו.
יכולים לסמוך – אף שבמקומות אחרים שצריך לעמוד אסור לסמוך, כמבואר בסימן יח סעיף ז ובסימן כג סעיף ה.
להיות דוגמת המלאכים – שביום הכיפורים אנחנו דומים למלאכים בכך שאין אנו אוכלים ושותים, ואנחנו נקיים מכל חטא, ויחפים, ושלום בינינו, ואנחנו לובשים לבנים, ומשתדלים להידמות למלאכים עד כמה שניתן.
הנשים – אינן יכולות להידמות למלאכים.
פעם אחת – במשך כל תפילות יום הכיפורים של שנה אחת.
על דעת לעשות כן כל ימיו – שאז ההנהגה נחשבת לנדר, כמבואר בסימן סז סעיף ז.
לחזור – לבטל את מנהגו.
התרה – ולא די בהתרת נדרים הכללית של ערב ראש השנה אלא צריך להתיר לפי המבואר בסימן סז סעיף ח.
יֵשׁ נוֹהֲגִין לָלוּן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת[5] וְלוֹמַר שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת כָּל הַלָּיְלָה. וּכְשֶׁצָּרִיךְ לִישׁוֹן, יַרְחִיק אֶת עַצְמוֹ מִן אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְהַחַזָּנִים לֹא יֵעֹרוּ, כִּי עַל יְדֵי זֶה מְאַבְּדִין קוֹלָן. קֹדֶם הַשְּׁכִיבָה יֹאמַר אַרְבָּעָה מִזְמוֹרֵי תְהִלִּים הָרִאשוֹנִים, שֶׁהֵם מְסֻגָּלִים לְהִנָּצֵל מִקֶּרִי, רַחֲמָנָא לִצְּלָן, כִּי יֵשׁ בָּהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשֵׁש תֵּבוֹת וְאַרְבָּעָה מִזְמוֹרִים, עוֹלִין שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וָעֶשֶׂר כְּמִנְיַן קֶרִי. וְרָאשֵׁי וְסוֹפֵי הַמִּזְמוֹרִים, עוֹלִים מֵאָה עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ, וְאַרְבָּעָה מִזְמוֹרִים וְהַכּוֹלֵל, בְּיַחַד עוֹלִים מֵאָה שְׁלֹשִׁים וְאַחַת, כְּמִנְיָן סַמָּאֵל, וִיכַוֵּן לְסַלְּקוֹ מֵעָלָיו. וְטוֹב שֶׁלֹא יִתְעַטֵּף בְּכָרִים וּכְסָתוֹת הַמְחַמְּמִין, וְעל כָּל פָּנִים לֹא יְכַסֶּה רַגְלָיו (תרי"ט).
ללון – להעביר את הלילה.
שירות ותשבחות – נוהגים לומר כל שירי הייחוד, וספר תהילים, ועוד פיוטים שהתחברו על גדולתו של הקב"ה.
כל הלילה – ללון, אבל אין אומרים שירות ותשבחות כל הלילה ממש, כי מן הראוי לישון על כל פנים מעט, כדי שלא יפריע לו העייפות להתכוון בתפילה.
ירחיק את עצמו מן ארון הקודש – כמה שאפשר, שמא יפיח תוך כדי שינה.
יעורו – יישארו ערים.
להינצל מקרי – שבליל יום הכיפורים חשוב במיוחד שלא יראה קרי אפילו לאונסו, שהרי לא יוכל לטבול אחר כך ויצטרך להתפלל בטומאה, כמבואר בסימן קלג סעיף ו.
רחמנא ליצלן – הרחמן יצילנו. ועיין מה שכתבתי בסימן קנא בהקדמה לסעיף ד.
תיבות – מילים.
עולין – שווים.
כמנין – גימטריא.
ראשי וסופי המזמורים – האות הראשונה שבארבעת הפרקים הללו, אשרי, למה, מזמור, למנצח, והאות האחרונה שבהם תאבד, בו, סלה, תושיבני.
והכולל – בגימטריאות מקובל שהפרש של מספר אחד אינו נחשב, כאילו מוסיפים עוד אחד כנגד כל הטקסט.
סמאל – הוא אחד השמות של השטן.
כרים וכסתות – כריות ושמיכות.
רגליו – שאם רגליו צוננים כל גופו אינו מתחמם.
[1] הספרדים נוהגים לומר קודם כל נדרי, פיוט 'לך קלי תשוקתי'. וראוי לכוון למצות וידוי בפיוט זה. (אור לציון ד, טז, ב). ואחרי זה אומרים פיוט 'שמע קולי' ומוציאים ספר תורה ואומרים 'בישיבה של מעלה' וכו' ואח"כ כל נדרי ג' פעמים. (חזון עובדיה ימים נוראים, רסב-רסד).
[2] והאומרים כל נדרי בלילה. יש להם על מה שיסמוכו. (חזון עובדיה ימים נוראים, רסב).
[3] ואנו מחזירים ספר תורה לפני 'ברכו'.
[4] השליח ציבור או הרב יברך 'שהחיינו' בקול רם, ויוציאו את הקהל ידי חובה, וטוב שיודיעו לקהל להתכוון לצאת. (חזון עובדיה ימים נוראים, רסו).
[5] וה'לבוש' כתב, שטוב יותר לילך לישן בביתו, כי מי שנעור בלילה ישן ביום ואינו אומר בכוונה. (מ"ב, תריט, ו).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך