הלימוד היומי יב תמוז

סעיף ו

יֵשׁ נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת מְנוֹרָה לְשִׁבְעָה נֵרוֹת, דְּהַיְנוּ שִׁשָׁה בְּעִגּוּל וְאֶחָד בָּאֶמְצַע. אֲבָל הַרְבֵּה פּוֹסְקִים אוֹסְרִים זֹאת. וְיֵשׁ לְהַחְמִיר בִּסְפֵק אִסּוּר דְאוֹרָיְתָא.

 

ששה בעיגול ואחד באמצע – שזה לא דומה למנורה של בית המקדש.

אוסרים זאת – כי אין הוכחה לכך שבבית המקדש מנורה כזאת פסולה.

 

סעיף ז

הָעושֶׁה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה בְּמַעֲשֶׂה וּבְמִשְׁקָל הָאָמוּר בַּתּוֹרָה, חַיָב כָּרֵת. וּבְשׁוֹגֵג, חַיָּב חַטָּאת, וְהוּא שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ כְּדֵי לְהִמָּשֵׁחַ. וְהָעוֹשֶׂה קְטֹרֶת מֵאַחַד עָשָׂר סַמְמָנִין שֶׁבַּתּוֹרָה לְפִי הַמִּשְׁקָל, אֲפִלּוּ לֹא עָשָׂה אֶלָּא חֶצְיָהּ אוֹ שְׁלִיֹשִיתָהּ, חַיָּב כָּרֵת. עָשָׂה לְהִתְלַמֵּד בָּהּ, פָּטוּר.

 

שמן המשחה – בפרשת כי תשא (שמות ל כב-לג) מתואר הייצור של שמן המשחה, שהוא שמן מיוחד ששימש למשוח מלכים, כהנים, ואת המשכן וכליו. הוא הוכן פעם אחת על ידי משה רבנו, ושימש במשך כמה מאות שנים, עד שנגנז על ידי יאשיהו מלך יהודה שנים ספורות לפני חורבן בית המקדש הראשון.

במעשה – אותו פטנט שהם השתמשו בו כדי להעביר את ריח הבשמים השונים לתוך השמן.

במשקל – כל הבשמים בדיוק כפי משקלם המבואר בתורה.

חייב כרת – שנאמר (שמות ל לג) איש אשר ירקח כמוהו... ונכרת מעמיו.

חייב חטאת – שכל העובר עבירה שאם היה עובר עליה במזיד היה חייב כרת, חייב חטאת כשהוא עובר עליה בשוגג.

כדי להמשח – כדי לסוך ממנו על הגוף. אבל אם עושהו כדי שבבוא הזמן יהיה שמן המשחה כדי למשוח בו מלך וכהן גדול, או כדי להתלמד, אין בו איסור מן התורה.

קטורת – היו מקטירים על מזבח הזהב שעמד בתוך ההיכל חצי מנה (כ175 גרם) כל בוקר וכל ערב. המתכון בפרש כי תשא (שמות ל לד-לח), ודיני הקטרתו בפרשת תצוה (שמות ל ז-ח).

אחד עשר סממנים שבתורה – לא מפורשים אחד עשר סממנים בתורה, אבל נאמר (שמות ל לד) 'קח לך סמים, נטף, ושחלת, וחלבנה, סמים, ולבונה זכה, ופירשו חכמים שסמים הם שנים, נטף ושחלת וחלבנה הם עוד שלושה, בסה"כ חמשה, ועוד סמים במיקום הזה משמעותו שצריך עוד חמשה, ועוד לבונה זכה. והרשימה המלאה עם הכמויות מופיעה בברייתא שאנחנו נוהגים לומר כל יום בתפילה.

לפי המשקל אפילו לא עשה אלא חציה – בקטורת בניגוד לשמן המשחה, אם הייחס בין המרכיבים תואם, אין משמעות למשקל הכולל, ואף שבדרך כלל היו מכינים קטורת לשנה מראש, והיא היתה מכילה 368 מנה (כ130 ק"ג), היו לעיתים מכינים גם מחצית מהכמות.

חייב כרת – אם עשאה במזיד כדי להריח בה, ואם עשאה בשוגג חייב חטאת.

להתלמד בה – או כדי להקדישה לצורך עבודת המקדש.

 

סימן קסט - אסור כתבת קעקע וקרחה על מת ובו ג סעיפים:

סעיף א

כָּתוּב בַּתּוֹרָה, וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָכֶם. מַהִי כְּתֹבֶת קַעֲקַע. כְּתָב הַמְחֻקֶּה וְשָׁקוּעַ שֶׁאֵינוֹ נִמְחָק לְעוֹלָם, זֶהוּ הַשּׂוֹרֵט עַל בְּשָׂרוֹ וּמְמַלֵּא מְקוֹם הַשְּׂרִיטָה בִכְחוֹל אוֹ בִּדְיוֹ אוֹ בִּשְׁאָר צִבְעוֹנִים הָרוֹשְׁמִים. וְכֵן אִם צוֹבֵעַ תְּחִלָה בְּצֶבַע וְאַחַר כָּךְ שׂוֹרֵט בִּמְקוֹם הַצֶבַע, עוֹבֵר בְּלָאו. וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לִתֵּן אֵפֶר וּשְׁאָר דְּבָרִים עַל הַמָּכָּה לִרְפוּאָה, אַף עַל פִּי שֶׁיִֹשָּׁאֵר הָרשֶׁם, כִּי גַם מִמַּכָּתוֹ יִשָּׁאֵר רשֶׁם הַמּוֹכִיחַ עָלָיו, שֶׁלֹּא עָשָׂה מִשּׁוּם כְּתֹבֶת קַעְקַע.

 

כתוב בתורה – ויקרא יט כח.

כתב המחוקה ושקוע שאינו נמחק לעולם – הוא לשון רש"י על הפסוק, וכוונתו שלשון 'קעקע' פירושו 'נעוץ', 'תקוע', ומדובר על כתב שכתוב על בשרו של האדם בצורה שאינו יכול להימחק.

זהו השורט... – עכשיו הוא מסביר את הדרך ליצור כתב כזה. והיינו שהעור מורכב מכמה שכבות, שמתחדשים כל הזמן, ולכן הכותב על העור מבחוץ הוא נמחק אחרי זמן מה, ואם רוצים שיתקיים הכתב כותבים על השכבה הפנימית ביותר של העור, שהיא אינה מתחדשת, ולצורך זה יש לשרוט את העור, ולמלא את השריטות בצבע כלשהו.

צובע תחילה – סדר הפעולות לא משנה.

ושאר דברים – הצובעים.

שישאר הרושם – גם אחרי שהפצע יתרפא, שהרי הצבע חודר לשכבות העמוקות של העור.

רושם המוכיח עליו – צלקת.

הערות:

-       בעל תשובה שיש לו קעקועים מהתקופה שבה לא היה שומר מצוות, אין חובה מן הדין להשקיע מאמץ להורידו, אבל מאחר ואדם אמור להתבייש בעברות שהוא עשה, אין מן הראוי שיסתובב בגלוי עם קעקועים, שבזה כאילו מכריז על עצמו שלא ממש איכפת לו שבעבר הוא היה עבריין, והעיקר שעכשיו הוא בסדר, שזאת גישה חצופה ולא יהודית. ולכן, אם הקעקועים במקום גלוי בגופו, נכון להסירם במידת האפשר.

 

סעיף ב

כְּתִיב, וְשֶׂרֶט לָנֶפֶש לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם. וּכְתִיב, לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת. וּגְדִידָה וּשְׂרִיטָה אַחַת הֵן, וַאֲסוּרוֹת בֵּין בְּפְנֵי הַמֵּת בֵּין שֶׁלֹּא בִפְנֵי הַמֵּת. וַאֲפִלּוּ לְהַכּוֹת בְּיָדוֹ עַל בְּשָׂרוֹ עַד שֶׁדָּם יוֹצֵא, אָסוּר. וַאֲפִלּוּ עַל צַעַר אַחֵר, אָסוּר[1].

 

כתיב ושרט לנפש... – ויקרא יט כח.

וכתיב לא תתגודדו... – דברים יד א.

אחת הן – לחתוך בבשר מתוך צער על המת.

בין שלא בפני המת – אם עושה מתוך צער על המת.

אסור – מדרבנן.

 

סעיף ג

קָרְחָה, הוּא שֶׁתּוֹלֵֹשׁ מִשַּׂעַר רֹאשׁוֹ עַל מֵת. וַאֲפִלּוּ בְּשַׂעֲרָה אַחַת, אִיכָּא אִסּוּרָא, וְגַם הַנָּשִׁים מֻזְהָרוֹת בְּבַל יקְרְחוּ, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בְּבַל יִשְׂרְטוּ.

 

על מת – מתוך צער על המת.

איכא איסורא – יש איסור מן התורה.

מכל שכן – כי ב'לא ישרטו' מוסכם שגם נשים מוזהרות, ואילו ב'לא יקרחו' יש מחלוקת תנאים.

 

סימן קע - אסור גלוח פאות הראש והזקן ובו ב סעיפים:

סעיף א

פְּאוֹת הָרֹאשׁ הֵן שְׁתַּיִם בְּסוֹף הָרֹאשׁ, וְהוּא מְקוֹם חִבּוּרוֹ לַלֶּחִי מִיָמִין וּמִשְׂמֹאל אֵצֶל הָאֹזֶן. וַאֲפִלּוּ לְגַלְּחָן בְּמִסְפָּרַיִם כְּעֵין תַּעַר, דְּהַיְנוּ סָמוּךְ לַבָּשָׂר, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁיֵר כְּלוּם מִן הַשְּׂעָרוֹת סָמוּךְ לַבָּשָׂר, יֵש אוֹסְרִין. וְלָכֵן אִם צָרִיךְ לְגַלְּחָן לִרְפוּאָה, יִזָּהֵר שֶלֹּא לְגַלְּחֵן סָמוּךְ לַבָּשָׂר מַמָּשׁ. וְשִׁעוּר הַפֵּאָה מִכְּנֶגֶד שֵׂעָר שֶׁעַל פַּדַּחְתּוֹ וְעַד לְמַטָּה מִן הָאֹזֶן, מְקוֹם שֶׁהַלְּחִי הַתַּחְתּוֹנָה יוֹצֵאת וּמִתְפָּרֶדֶת שָׁם[2].

 

פאות הראש – כתוב בתורה (ויקרא יט כז) לא תקיפו פאת ראשכם, ולא תשחית את פאת זקנך.

סוף הראש והוא מקום חיבורו ללחי – הראש מורכב משתי חלקים, חלק אחד הוא מקום שער הראש, וחלק אחד הוא מקום הפנים כולל הזקן. והמקום שבו מתחברים שתי החלקים הוא לפני האזניים, והוא המקום שנקרא סוף הראש, ובלשון התורה 'פאת הראש'.

במספריים כעין תער – בסעיף ב יתבאר שפאות הזקן לא אסרה התורה לגלח אלא בתער, אבל במספריים מותר, אפילו אם הצליח להגיע לתוצאה שדומה לתער, ולדעת רוב הפוסקים גם בפאות הראש הדין כן, אבל יש אוסרים, ומאחר והוא מחלוקת בדין תורה נכון להחמיר בזה.

סמוך לבשר ממש – אלא ישייר אורך שמאפשר לכופף את ראש השערה לשורשו.

שיעור הפאה – גבולות מקום הפאת שאסור להקיף.

מכנגד שער שעל פדחתו... – אם ממשיך בקו דמיוני מגבול השערות שמעל מצחו [=פדחתו] לגבול השערות שמאחורי האוזן, ומתחת לקו זה עד המקום שבו הלחי התחתון מחובר, שהוא מעט מתחת אמצע האוזן,הוא הנקרא פאת הראש, ומתחת לזה הוא פאת הזקן.

 

סעיף ב

פְּאוֹת הַזָּקָן לֹא אָסְרָה תוֹרָה לְהַשְׁחִית אֶלָּא בְּתַעַר[3]. וְהַפֵּאוֹת הֵן חָמֵשׁ, וְרַבּוּ בָהֶן הַדֵּעוֹת, לְפִיכָךְ יְרֵא שָׁמַיִם לֹא יַעֲבִיר תַּעַר עַל כָּל זְקָנוֹ כְּלָל, וַאֲפִלּוּ עַל הַשָּׂפָה הָעֶלְיוֹנָה אוֹ תַּחַת הַגָּרוֹן. וְאֵין חִלּוּק בֵּין תַּעַר לְאֶבֶן חַדָּה שֶׁחוֹתֶכֶת אֶת הַשְּׂעָרוֹת, כְּגוֹן פִּיגְמֶאנְטְ אוֹ פִּימְסֶענְשְטֵיין, שֶׁאָסוּר גַּם כֵּן. וְאוֹתָן שֶׁמְּסִירִין שְׂעַר הַזָּקָן עַל יְדֵי מִשְׁחָה מִסִּיד עִם אַוִירעם, יֵשׁ לָהֶם לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא לִגְרֹר אֶת הַמִּשְׁחָה בְּסַכִּין, שֶׁמָּא יַחְתֹּךְ שֵׂעָר, רַק יִגְרְרוּ בְּקֵיסָם וְכַדּוֹמֶה (נוֹדָע בִּיהוּדָה תִנְיָנָא סִימָן פ).

 

בתער – אבל במספריים מותר אפילו אם התוצאה זהה לגילוח בתער.

רבו בהן הדעות – בהגדרת מיקומם של חמשת הפאות: שתי פאות הם בוודאי במקום חיבור הזקן עם פאות הראש, פאה אחת היא הסנטר, ויש אומרים במקום שהזקן מתחבר לגרון, ועוד שתי פאות יש מפרשים שהם מתחת לאוזניים בסוף עצמות הלחי התחתון, ויש אומרים שהם במקום חיבור הזקן עם השפם.

תער – סכין גילוח

אבן חדה – וכל דבר שחותך את השער על ידי חודו בלבד, ומספריים מותרים, שהם חותכים רק בצירוף שתי הברזלים שמתחככים זה על זה.

פיגמאנט או פימסענשטיין – מיני אבנים חדות שביכולתם לגלח שער כמו תער.

סיד עם אוירעם – תערובת כימית כעין קצף גילוח, שמרככת ומחלישה את השערות באופן שניתן אחר כך לגרדו עם כל דבר, וזה מותר, שהתורה לא אסרה אלא גילוח, וזה לא נקרא גילוח.

שלא לגרור את המשחה בסכין שמא יחתוך שער – שהרי יתכן שישנם שערות שהמשחה לא פעלה עליהם את פעולתה כראוי, וכשמגרד את המשחה בסכין הסכין מסיים את העבודה.

בקיסם – דבר שאין לו חוד בעצמו, ואינו יכול להוריד אלא את השערות שכבר נפגמו על ידי המשחה.

הערות:

-       מכונות גילוח, יש המתירים את כולם, כיון שהרשת מפרידה בין הסכין לעור, ויש מחלקים בין מכונות שבהם הסכין עצמה חדה מספיק בשביל לחתוך, לבין מכונות שבהם הסכין אינה חותכת אלא בגלל שהיא נצמדת לרשת, שאז הוא כמו מספריים, וכל אחד יעשה כפי הוראות רבותיו.

 

סימן קעא - דברים האסורים משום לא ילבש גבר שמלת אשה ובו ג סעיפים:

סעיף א

אָסוּר לְאִישׁ לִלְבּושׁ אֲפִלּוּ מַלְבּוּשׁ אֶחָד שֶל אִשָּׁה[4], אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִכָּר בִּשְׁאָר מַלְבּוּשָׁיו שֶׁהוּא אִישׁ. וְכֵן אָסוּר לְאִשָּׁה לִלְבּושׁ אֲפִלּוּ מַלְבּוּשׁ אֶחָד שֶל אִיש. וְלֹא לְבַד מַלְבּוּשׁים אֲסוּרִים, אֶלָּא אֲפִלּוּ כָּל תַּכְשִׁיט וְכָל תִּקוּן נוֹי וְיֹפִי הַמְיֻחָד לְאִשָּׁה לְפִי מִנְהַג הַמָּקוֹם, אָסוּר לְאִישׁ שֶׁיִּתְקַשֵּׁט וְיִתְיַפֶּה בּוֹ[5]. וְכֵן כָּל מַה שֶׁמְּיֻחָד לְאִישׁ, אָסוּר לְאִשָּׁה.

 

אסור... – שנאמר (דברים כב ה) לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה.

של אשה – שרק נשים לובשות אותו באותו מקום.

תיקון נוי ויופי – יתבאר בסעיפים הבאים.

הערות:

-       אסור לאשה לשאת נשק, וכן אסור לה ללבוש מדי צבא, וכן כל דבר שכשלובשים אותו או נושאים אותו הוא מדגיש את הכוח הפיזי ואת עוצמתו, שכל אלו מיוחדים הם לאיש. וגם במקרים הנדירים שבהם נשים לוקחות חלק פעיל במאמץ המלחמתי, אסור לה לשאת נשק אפילו לדקות ספורות, אלא אם מדובר בפקוח נפש ממש שאין דרך אחרת להינצל, ולכן הקפידה יעל אשת חבר הקני להרוג את סיסרא ביתד האוהל, ולא הרגה אותו בחרבו, וזכתה על כך לברכת ה', כמפורש בספר שופטים (ד כא, ה כד-כו).

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] והשולחן ערוך (יו"ד פה, א) כתב, שאין חייב השורט בבשרו אלא אם כן עשה זאת לשם ע"ז, או על מתו.

[2] המקיף את הקטן חייב. דהיינו שמגלח את הפאות בלבד, או שמגלח את כל הראש יחד עם הפאות. ויש אומרים שיש 'איסור של 'מקיף' גם במספריים כעין תער, ויש לחוש לדבריהם. (ילקוט יוסף קפא, ד).

[3] ויש לבדוק טוב את המכונת גילוח של היום, כי יש הרבה מכונות גילוח שהם כמו תער, ולכן יש להעדיף להתגלח במשחת גילוח. ואם מגלח במכונת גילוח, יזהר שלא יקרב את המכונה אל הפנים, כדי שלא יעקור השיער משרשיו. (יביע אומר ט, י). ועל כל פנים יזהר שאחר הגילוח ירגיש את עיקרי השיער, כשמעביר היד על הפנים מלמטה ללמעלה. (ילקוט יוסף קפא, ב).

[4] ויש לבטל המנהג שנוהגים בכמה מקומות שבפורים איש לובש בגדי אשה, ואשה לובשת בגדי איש. (יחוה דעת ה, נ).

 

[5] אדם שיש לו כתמים בפניו והוא מתבייש בהם, יש להתיר לו לעשות ניתוח פלסטי, וכל שכן אם זה כדי למצוא את שידוכו. (ילקוט יוסף קפב, יב).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר