הלימוד היומי ו תמוז

סעיף ה

אִשָּׁה שֶׁמֵּתוּ שְׁנֵי בָנֶיהָ מֵחֲמַת מִילָה, שֶׁנִּרְאֶה כִּי הַמִּילָה הִכְחִישָה אֶת כֹּחָם, אֵין מָלִין אֶת הַשְׁלִישִׁי, עַד שֶׁיִגְדַּל וְיִתְחַזֵּק כֹּחוֹ. וְכֵן אִשָּׁה שֶׁמֵּת לָהּ יֶלֶד אֶחָד מֵחֲמַת מִילָה וְגַם לַאֲחוֹתָה אֵרַע כֵּן, אֲזַי גַּם שְׁאָר הָאֲחָיוֹת לֹא יָמוּלוּ בְנֵיהֶן, עַד שֶׁיִגְדְּלוּ וְיִתְחַזָּקוּ.

 

מחמת מילה – כתוצאה מן המילה.

שנראה כי המילה הכחישה את כוחם – שמאחרי המילה לא הצליחו להתאושש ולהתחזק, והיה מצבם מתדרדר עד שמתו.

עד שיגדל ויתחזק כוחו – ולא ימהרו למולו עד שברור להם שאין שום סכנה בדבר, ואם נותר חלש כל ימיו, אין מלין אותו כלל, שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה.

שאר האחיות לא ימולו בניהן – כי נראה שיש מחלה משפחתית שגורמת לתינוקות למות מחמת המילה.

 

סעיף ו

תִּינוֹק שֶׁנוֹלַד בֵּין הַשְׁמָשׁוֹת אוֹ קְצָת קֹדֶם, יַעֲשׂוּ שְׁאֵלַת חָכָם, מָתַי יִמּוֹל[1].

 

בין השמשות – זמן שהוא ספק אם הוא מן היום או מן הלילה. וישנם דעות שונות בעניין בין השמשות בין עדות וקהילות שונות, ולמעשה אם הוא נולד משקיעת החמה והלאה עד זמן צאת הכוכבים הנהוג במוצאי שבת יש לשאול שאלה, והרב יחליט אם שעת הלידה נחשבת כוודאי יום, כוודאי לילה, או כזמן ספקי.

קצת קודם – לפעמים יש שלב בלידה שהמיילדת מחשיבה כלידה ומבחינה הלכתית עדיין אינו נחשב כלידה, ויש שמעגלים את השעה, ויש שהשעון לא מדוייק, ויש שהזמנים שבלוח שנה אינם מדוייקים, או שאינם תואמים את האופק שבמקום הלידה, ולכן אם הלידה כעשר דקות לפני השקיעה יש לשאול.

מתי ימול – אם שעת הלידה נחשבת יום מלים אותו ביום השמיני מיום זה, ואם שעת הלידה נחשבת כלילה מלים אותו למחרת, כי אותו יום הוא שביעי ולא שמיני. ואם הוא ספק, אסור למולו ביום שאולי הוא יום שביעי, ומלים אותו ביום שמיני שאולי הוא תשיעי, ואם נולד בין השמשות של ליל שבת אסור למולו ביום שישי, כי אולי הוא נולד בשבת ויום שישי אינו אלא היום השביעי ללידה, ואסור למולו בשבת, שמא נולד ביום שישי, ויום שבת הוא היום התשיעי ללידה, ומילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת כמו שהתבאר בסעיף ד, אלא מלים ביום ראשון [אם אינו יום חג].

 

סעיף ז

תִּינוֹק שֶׁמֵּת קֹדֶם שֶׁנִּמּוֹל (בֵּין בְּתוֹךְ שְׁמוֹנָה יָמִים בֵּין אַחַר כָּךְ), מָלִין אוֹתוֹ אֵצֶל קִבְרוֹ לְהָסִיר חֶרְפָּתוֹ מִמֶּנוּ, שֶׁלֹּא יִקָּבֵר בְּעָרְלָתוֹ, כִּי חֶרְפָּה הִיא לוֹ. וְאֵין מְבָרְכִין עַל הַמִּילָה, אֲבָל קוֹרְאִין לוֹ שֵׁם, לְזֵכֶר שֶׁיְרַחֲמוּהוּ מִן הַשָּׁמַיִם וְיִחְיֶה בִּתְחִיַת הַמֵּתִים, וְתִהְיֶה בוֹ דֵעָה לְהַכִּיר אָבִיו וְאִמּוֹ. (וְאִם מֵת בְּיוֹם טוֹב, עַיֵן לְקַמָּן סִימָן ר סָעִיף ח וְסָעִיף ט). אִם שָׁכְחוּ לְמוּלוֹ וּקְבָרוּהוּ בְּעָרְלָתוֹ, אִם נִזְכְּרוּ מִיָד, שֶׁעֲדַיִן אֵין לָחוּש שֶׁנִּתְנַוֵּל בַּקֶּבֶר, צְרִיכִין לִפְתֹּחַ אֶת הַקֶּבֶר וּלְמוּלוֹ. אֲבָל אִם לֹא נִזְכְּרו עַד אֵיזֶה יָמִים לְאַחַר מוֹתוֹ, אֵין לִפְתֹּחַ אֶת הקֶּבֶר (נוֹדַע בִּיהוּדָה תִּנְיָנָא סִימָן קסד).

 

חרפה היא לו – הערלה, על פי הפסוק בבראשית לד יד, ועיין גם ביהושע ה ב-ט.

אין מברכין – כי אין זו מצוה.

ותהיה בו דעה להכיר אביו ואמו – אם יהיה לו שם, יכיר בתחיית המתים את אביו.

ביום טוב – שהוא מוקצה ואי אפשר להסיר את הערלה ביום טוב.

שנתנוול – שהתחיל להירקב.

 

סעיף ח

נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה בְּיוֹם הַמִּילָה. שֶׁכָּל מִצְוָה שֶׁקִּבְּלוּ יִשְֹרָאֵל בְּשִׂמְחָה (כְּמוֹ מִצְוַת מִילָה), עֲדַיִן עוֹשִׂין בְּשִׂמְחָה. וּכְתִיב, שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ וְגוֹ', וְדָרְשֵׁינָן, זוֹ מִילָה. וּמִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה הֲגוּנָה וּמְקַמֵּץ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא בְּקַאפֶע וּמִינֵי מְתִיקָה וְכַדּוֹמֶה, לֹא יָפֶה עוֹשֶׂה. מִי שֶמַּזְמִינִין אוֹתוֹ לִסְעוּדַת בְּרִית מִילָה, וְיוֹדֵעַ שֶׁיֵשׁ שָׁם אֲנָשִּׁים מְהֻגָּנִים, מְחֻיָּב גַּם הוּא לָלֶכֶת[2]. עוֹד נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה בְּמִינֵי פֵרוֹת וּמַשְׁקִין בְּלֵיל שַׁבָּת שֶׁקֹּדֶם הַמִּילָה, וְגַם זוֹהִי סְעוּדַת מִצְוָה[3]. עוֹד נוֹהֲגִין, שֶׁבַּלַּיְלָה שֶׁלִפְנֵי הַמִּילָה, מִתְקַבְּצִין בְּבֵית הַתִּינוֹק וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וְעוֹשִֹין קְצָת סְעוּדָה, וְזוֹ אֵין לָהּ דִּין סְעוֹדַת מִּצְוָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא מִנְהָג בְּעָלְמָא.

 

וכתיב שש אנכי על אמרתך – תהלים קיט קסב, ופסוק זה מוכיח שקבלו על עצמם את מצוות המילה בשמחה, ולכן נוהגים לשמוח בה גם היום.

זו מילה – שהיא אמירה שנאמרה בנפרד, עוד לאברהם אבינו, לפני שנאמרו שאר המצוות שבתורה.

מי שאפשר לו – כי מי שאי אפשר לו וודאי אינו חייב לעשות סעודה שחורגת מיכולתו הכלכלית, ואולי גם אסור לו.

קאפע – קפה.

לא יפה עושה – שמבטל מנהג ישראל לשמוח במצוות מילה על ידי סעודה.

שיש שם אנשים מהוגנים – בלבד.

מחוייב גם הוא ללכת – כי מי שאינו מיסב בסעודת מצוה הרי הוא מנודה לשמים. וכן הדין בכל סעודת מצוה.

במיני פירות ומשקין בליל שבת – ונקראת סעודה זו בפי העם 'שלום זכר', וטעם הסעודה היא להודות על שנושע ונמלט ממעי אמו. ויש עוד טעמים.

 

סימן קסד - הלכות פדיון בכור ובו י סעיפים:

סעיף א

מִצְוַת עֲשֵׂה עַל כָּל אִישׁ מִיִשְֹרָאֵל, שֶיִפְדֶּה מִכֹּהֵן אֶת בְּנוֹ שֶׁהוּא בְּכוֹר לְאִמּוֹ בַּחֲמִשָּׁה סְלָעִים. וּבְמַטְבְּעוֹת שֶׁלָּנוּ צָרִיךְ שֶׁיִהְיוּ כָּל כָּךְ עַד שֶׁיְהֵא בְּכֻלָּם חֲמִשָּׁה לוֹיט וּשְׁלִישׁ כֶּסֶף צָרוּף[4] (בראַנדזילבער) (עַיֵן חֲתַ"ם סוֹפֵר סִימָן רפט). וְיָכוֹל לִתֵּן לַכֹּהֵן, אֲפִלּוּ שְׁאָר חֲפָצִים שֶׁיִהְיוּ שָׁוִים כָּךְ, אֲבָל לֹא קַרְקָעוֹת אוֹ שְׁטָרוֹת. וְלָכֵן אֵין פּוֹדִין בבאנקנאטן [שְׁטָרוֹת כֶּסֶף][5]. וְנוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לְמִצְוָה זֹאת.

 

בנו – אבל בתו אינה חייבת בפדיון, וכן בן ראשון שקדמוהו בת אינו חייב בפדיון.

בכור לאמו – בין אם הוא בכור לאביו ובין אם לא, הכל תלוי באם. ורק אם ילדתו בלידה רגילה, אבל אם ילדה בניתוח אין צריך לפדותו, וגם הילד הבא שייוולד לא יהיה חייב בפדיון.

חמשה סלעים – מטבעות כסף מתקופת המשנה שמשקלם כמשקל שקל הקודש שבתורה.

ובמטבעות שלנו – בזמנם עדיין היו המטבעות עשויות כסף.

לויט – כ14.6 גרם.

חמשה לויט ושליש – כ-77 גרם, שהוא זהה למשקל של 1920 גרעיני שעורה על פי השקילות של גדולי הפוסקים במזרח אירופה, כי לפי המסורת כל סלע שוקל כמו 384 גרעיני שעורה.

צרוף – נקי.

שאר חפצים שיהיו שוים כך – כמו הערך של 77 גרם כסף, שבזמנם היו מטבעות, וכהיום צריך לברר את מחיר המתכת של כסף, שהוא תנודתי מאד, ונמסר באונקיות, כאשר כל אונקיה 31.1035 גרם, ולפדיון הבן צריך לפי זה שווי של שתים וחצי אונקיות כסף. ובפועל המנהג היום לתת כמעט 100 גרם, או מעט יותר מ3 אונקיות.

קרקעות – נדל"ן.

שטרות – צ'קים ואגרות חוב.

שטרות כסף – גם הם במהותם אגרות חוב, שמחייבים את הבנק המרכזי של המדינה לשלם למחזיק בשטר את הערך הנקוב בו בזהב, אלא שהחוק קובע שכל אחד חייב לקבל שטרות אלו כמו כסף ממש, ולכן יש פוסקים שסברו שדינם ככסף. וכהיום בוטל ההצמדה בין הכסף המודפס לבין המתכות המוחזקות בידי הבנקים המרכזיים של המדינות, ומתייחסים לשטרות כסף כאל דבר בעל ערך עצמי, בדיוק כמו המטבעות בימינו שגם הם אינם שוים 'באמת', וכל הערך שלהם הוא כח הקנייה שבהם, והפוסקים נחלקו האם ניתן לפדות בהם או לא. בפועל לכתחילה יותר נכון לפדות עם מטבעות של כסף אמיתי, או בכלי כסף במשקל הנזכר, כגון גביע קידוש. כהנים רבים מחזיקים ברשותם מטבעות מכסף טהור, שניתן לרכוש מהם לפני הפדיון.

נוהגים לעשות סעודה – המנהג לפדות בתוך הסעודה, אחרי נטילת ידים וברכת המוציא, כמו שיתבאר בסעיף ד.

 

סעיף ב

אָמַר לְכֹהֵן אֶחָד שֶׁיִפְדֶּה מִמֶּנוּ אֶת בְּנוֹ, אָסוּר לַחֲזוֹר בּוֹ. וְאִם חָזַר וּפָדָה אוֹתוֹ מִכֹּהֵן אַחֵר, הֲרֵי זֶה פָּדוּי.

 

אסור לחזור בו – כמו שהתבאר בסימן קסג סעיף א לעניין מצות מילה שהובטחה למוהל מסויים.

חזר – כלומר חזר בו.

 

סעיף ג

אֵין פּוֹדִין אֶת הַבְּכוֹר, עַד שֶׁיַעַבְרו עָלָיו שְׁלֹשִׁים יוֹם[6]. וּבְיוֹם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד יִפְדֵּהוּ מִיָּד, שֶׁלֹּא לְהַשְׁהוֹת אֶת הַמִּצְוָה. וְאֵין פּוֹדִין בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם טוֹב. אֲבָל בְּחֹל הַמּוֹעֵד פּוֹדִין. נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת אֶת הַפִּדְיוֹן בַּיּוֹם[7]. וּמִכָּל מָקוֹם אִם עָבַר יוֹם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד וְלֹא פָדָה, אוֹ שֶׁחָל בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב אוֹ בְּתַעֲנִית, יֵשׁ לִפְדּוֹתוֹ תֵּכֶף בַּלַיְלָה שֶׁלְּאַחֲרָיו, וְלֹא יַמְתִּינוּ עַד לְמָחָר לְהַשְׁהוֹת הַמִּצְוָה יוֹתֵר.

 

שלושים יום – כולל יום הלידה.

שלא להשהות את המצוה – שזה מראה זלזול בחשיבות המצווה, כאשר מזדמנת לאדם מצוה והוא דוחה את ביצועה.

בשבת וביום טוב – מפני שנראה כמסחר, שאסור בשבת ויום טוב, כמבואר בסימן פ סעיפים סה-סו, ובהקדמה לסעיף סה.

ביום – ולא בליל שלושים ואחד, ויש לכך טעמים הלכתיים, והרוצה לעשות פדיון בליל שלושים ואחד ישאל שאלת רב אם הדבר אפשרי במקרה שלו.

או בתענית – ואין ראוי לפדות בתענית כיון שאי אפשר לעשות בו סעודה.

 

סעיף ד

הָאָב, מַיְיתֵי לֵהּ לַבְּכוֹר קַמֵי כֹּהֵן[8], וּמוֹדִיעַ לוֹ שֶׁהוּא בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם לְאִמּוֹ הַיִשְֹרָאֵלית. וּמַיְיתֵי כֶסֶף אוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף חֲמִשָּׁה סְלָעִים וּמַנִּיחַ לִפְנֵי הַכֹּהֵן, וְאוֹמֵר לַכֹּהֵן, זֶה בְּנִי בְכוֹרִי וְכוּ', וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן, וְהַכֹּהֵן שׁוֹאֵל אוֹתוֹ, בְּמַאי בָּעִית טְפֵי לִתֵּן לִי בִּנְךָ בְּכוֹרֶךָ וְכוּ'. וְהוּא מֵשִׁיב לוֹ וְאוֹמֵר, חָפֵץ אֲנִי לִפְדּוֹת אֶת בְּנִי וְכוּ'. וּבְעוֹד שֶׁהָאָב מַחֲזִיק אֶת הַמַּטְבְּעוֹת בְּיָדוֹ, קֹדֶם שֶׁיִּתְּנֵם לַכֹּהֵן, מְבָרֵךְ, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן, וְגַם שֶׁהֶחֱיָנוּ, וְנוֹתֵן מִיָד אֶת הַמַּטְבְּעוֹת לַכֹּהֵן, וְהַכֹּהֵן נוֹטֵל אֶת הַכֶּסֶף וּמוֹלִיכוֹ בְּיָדוֹ עַל רֹאשׁ הַבֵּן, וְאוֹמֵר, זֶה תַּחַת זֶה וְכוּ'. וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַבֵּן וּמְבָרְכוֹ וְאוֹמֵר, יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים וְגוֹ', יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ וְגוֹ', כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְגוֹ', ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע וְגוֹ'. וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ הַכֹּהֵן עַל כּוֹס יָיִן. וְאִם אֵין יַיִן, מְבָרֵךְ עַל שְׁאָר מַשְׁקֶה שֶׁרְגִילִין לִשְׁתּוֹת שָׁם, אֲבָל אָז צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת הַפִּדְיוֹן קֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם לַסְּעוּדָה, כִּי בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה אֵין מְבָרְכִין עַל שְׁאָר מַשְׁקִים, מַה שֶׁאֵין כֵּן כְּשֶׁיֵשׁ יַיִן, שֶׁאָז עוֹשִׂין הַפִּדְיוֹן אַחַר בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא.

 

מייתי ליה לבכור קמי כהן – מביא את הבכור לפני הכהן.

פטר רחם – שיצא ראשון מן הרחם.

ישראלית – כי אם האם בת כהן או בת לוי אינו חייב בפדיון כמבואר בסעיף ט.

מניח לפני הכהן – ולא יתנם לו עדיין.

זה בני בכורי וכו' – ישנם נוסחאות רבות לסדר פדיון הבן, והצד השוה שבכולם, שהאב מצהיר על בנו שהוא בכור, והכהן שואל אותו אם הוא מעדיף את הילד או את הכסף, והאב עונה שהוא רוצה את הילד והוא מוכן לתת לכהן תמורתו את הכסף, ואז האב מברך, ונותן לכהן את כסף הפדיון. והנוסח המובא בקיצור שולחן ערוך כאן "זה בני בכורי" לא מצאתי במקום אחר, וצריך להיזהר בנוסח זה שלא לאומרו אלא אם הוא בכור גם לאביו, אבל אם האב הוליד ילד לפניו מאשה אחרת, אסור לו לומר 'זה בני בכורי' אלא 'זה בני הבכור', וצריך להיזהר בזה מאד.

במאי בעית טפי – מה אתה מעדיף.

וכו' – או חמשה סלעים שהתחייבת בפדיונו.

וכו' – והא לך דמי פדיונו שהתחייבתי מן התורה.

מברכו ואומר – פסוקי ברכה שונים, לפי המודפס בסידורים, כל סידור לפי נוסחתו.

שאר משקה שרגילין לשתות שם – שהוא משמש במדינה זו כתחליף ליין.

בתוך הסעודה אין מברכין על שאר משקים – כמבואר בסימן מג סעיף ב.

אחר ברכת המוציא – מיד, כי רוצים לעשות את הפדיון אחרי שכבר יושבים שם, כדי לפרסם הדבר שהסעודה היא בעקבות הפדיון. אבל אין אוכלים באמת עד לאחר הפדיון, כי מה שאוכלים לפני הפדיון אינו סעודת מצוה.

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] תינוק שנולד בבין השמשות מונין לו ח' ימים מהלילה, דהיינו אם נולד בבין השמשות שבין ראשון לשני המילה תהיה ביום שני הבא. וכן הדין אם יש ספק אם נולד קודם השקיעה או אחריה. ובכל ספק יעשה שאלת חכם. (ילקוט יוסף רסב, ה).

[2] וכל מי שהזמינוהו לסעודה זו ולא בא הרי הוא בכלל מנודה לשמים. ולכן מהראוי שרק יודיעו לקרואים על מועד הברית ולא יזמינום. (ילקוט יוסף רסה, יז).

[3] סעודה זו אין הספרדים נוהגים בה, רק נוהגים לעשות סעודה בלילה שקודם הברית ונקראת 'ברית יצחק'. ויש שנותרים ערים כל ליל הברית ולומדים. ומנהגנו להביא לבית עשרה אנשים, והם אומרים מ'הזוהר' בפרשת לך לך. ויש שנהגו להדליק נרות בלילה הזה. ואין חובה לעשות סעודה בפת לחם, ואין זה סעודת מצוה, אף אם עושין אותה בפת. וטוב שהיולדת תברך שם ברכת 'הגומל'. וגם אם נדחית המילה יש לעשות הלימוד בליל ח'. (ילקוט יוסף יו"ד, רס).

[4] מעיקר הדין די בשלושים דרהם כסף מזוקק שהוא כתשעים גרם כסף, או שוויו. אולם נהגו בירושלים לתת שלושים ואחד דרהם, שזה כתשעים ושלש גרם כסף טהור. ויש לעקוב אחר מחיר הכסף הטהור ולתת לכהן. ומותר לפדות גם בשוה כסף ולא רק במטבעות, וגם במדליות אפשר לפדות, אפילו שאינם מטבעות רשמיים. (יחוה דעת ד, נד).

[5] יש אומרים שאפשר לפדות בשטרות ויש חולקים, ולכן טוב לפדות במטבעות. (ילקוט יוסף שה, מו).

[6] לדעת השולחן ערוך (שה, יא) חיוב הפדיון חל בליל לא' אפילו לא עבר כטי"ב תשצ"ג(כט' יום ויב' שעות ותשצג' חלקים) מהלידה, והרוצים להחמיר לחוש לאחרונים שמחכים גם לכטי"ב תשצ"ג, אין מזניחין אותן. ואם פדה ביום כט' אחר שעברו כטי"ב תשצ"ג, צריך אבי הבן לחזור ולפדותו בלי ברכה, והכהן שקיבל המעות יחזירם לאבי הבן. ואם פדה ביום כט' וכשפדה עוד לא עברו כטי"ב תשצ"ג, חוזר לפדותו בברכה. (יביע אומר ה, יו"ד, כה)

[7] פשט המנהג לערוך את הפדיון בלילה, ולא חששו למה שכתב הש"ך לפדות דווקא ביום. (יביע אומר ה, רמא).

 

[8] צריך לפדות אצל כהן שמוחזק בכהונה, ולכתחילה יקח כהן תלמיד חכם, וטוב למצוא כהן עני לתמוך בו ולקיים כמה מצוות. (ילקוט יוסף שה, נג, ד-ה).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר