הקדמה לסעיף יב:
אין בקיצור שולחן ערוך דיני מקוואות, כמו שהוא כותב בסעיף יד, כי בכל מקרה עשיית מקוואות אינם מסורים ליחידים ולעמי הארץ אלא לרבנים הבקיאים בנושא. אבל היו מקומות רבים שבו הנשים היו טובלות בנהרות ולא במקוואות מסודרות, בפרט במקומות יישוב קטנים שלא יכלו לבנות בהם מקווה.
מצד דיני מקוואות, לא ברור בכלל שניתן לטבול בנהרות, ויש בדין זה ויכוחים גדולים מאז תקופת בעלי התוספות במאה ה-12, שכבר אז נהגו הנשים לטבול בנהרות, והיו פוסקים שהתנגדו לזה בתוקף וסברו שברוב המקרים אין הטבילה מועילה, והן נשארות נידות, והיו פוסקים שאישרו את המנהג וסברו שהוא מותר לכתחילה.
מאחר ומדובר באיסור נידה החמור, ובספק דאורייתא, היה ודאי ראוי שלא לטבול בנהרות אלא במצבים שבהם מוסכם שהטבילה בסדר, וכן המליצו הפוסקים, אבל לא אסרו את הטבילה בנהרות לגמרי במקומות שנהגו כן ולא היתה דרך אחרת להיטהר, כיון שחלק מגדולי הראשונים הסכימו למנהג.
הקיצור שולחן ערוך מנסה להסביר בסעיף זה במילים קצרות את שרשי המחלוקת, ואת ההוראה למעשה, ולצורך זה הוא נאלץ להשתמש במושגים רבים שמוזכרים בפוסקים בהלכות מקוואות.
בְּעִנְיַן הַטְּבִילָה בַּנְּהָרוֹת, לְדַעַת הַרְבֵּה גְדוֹלֵי הַפּוֹסְקִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת בַּנָּהָר אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהוּא קָטֹן כָּל כָּךְ, שֶׁיָדוּעַ בְּבֵרוּר, שֶׁלֹּא נִתְגַּדֵּל מֵחֲמַת מֵי גְשָׁמִים אוֹ מֵי שְׁלָגִים, כִּי מֵי גְשָׁמִים וּמֵי שְׁלָגִים אֵינָם מְטַהֲרִין אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהֵם נִקְוִים וְעוֹמְדִים כַּמִּקְוֶה, אֲבָל כְּשֶׁהֵם זוֹחֲלִים עַל הַאָרֶץ, אֵינָם מְטַהֲרִין, אֶלָּא מֵי מַעְיָן מְטַהֲרִין גַּם בְּזוֹחֲלִין. וְאַךְ בִּשְׁעַת הַדְּחָק, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִקְוֶה, נוֹהֲגִין לְהָקֵל וְלִסְמֹךְ עַל הַפּוֹסְקִים דִּסְבִירָא לְהוּ כְּמָאן דְּאָמַר, דַּאֲפִלּוּ רוֹאִים שֶׁהַנָּהָר מִתְגַּדֵּל מִן הַגְּשְׁמִים, מִכָּל מָקוֹם עִקַּר גִּדּוּלוֹ הוּא מִמְּקוֹרוֹ מִן הַתְּהוֹם, כִּי בְעֵת הַגְּשָׁמִים, הָאֲוִיר מְלֻחְלָח וּמְקוֹרֵי הַמַּעְיָנּוֹת מִתְרַבִים וּמִתְגַּבְּרִים, וְנִמְצָא לְעוֹלָם, שֶׁהַמַּיִם שֶׁבַּנָּהָר רֻבָּם מִמַּעְיָן, וּמֵי הַגְּשָׁמִים מִתְבַּטְּלִים בְּתוֹכוֹ, וּמְטַהֲרִין גַּם בְּזוֹחֲלִין. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵשׁ מִקְוֶה, חָלִילָה לְהָקֵל. וְגַם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִקְוֶה, אִם בְּאֶפְשָׁרִי, יֵשׁ לְהַחְמִיר, שֶׁאִם הַנָּהָר נִתְרַבָּה מִמֵּי גְּשָׁמִים, תַּמְתִּין בִּטְבִילָתָהּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה יָמִים, עַד שֶׁיָשוּב לְאֵיתָנוֹ. וְטוֹב אִם בְּאֶפְשָׁרִי, שֶׁלֹּא תִטְבּוֹל בִּמְקוֹם שֶׁנִּתְרַחֵב, אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁהוֹלֵךְ תָּמִיד, דְּבָזֶה יֵשׁ קְצָת לְהָקֵל טְפֵי.
בנהר – נהרות אירופה, יש להם זרימה בסיסית קבועה של מים ללא קשר למזג אויר, כי מקורותיהם הם מעיינות ששופעות מים בכל עונות השנה. בכל זאת, מזג האוויר משפיע מאד על גובה מפלס המים וגם על רוחב הנהר, כי בימים גשומים, או אחרי ימים גשומים במקומות רחוקים מאות קילומטרים במעלה הנהרות, מפלס הנהרות עולה מאד. עוד יותר עולה המפלס באופן קבוע בתקופת הפשרת השלגים בחודשי האביב, כאשר כמות עצומה של שלג נמסה ומתערבת בזרימת הנהר, ואז הנהר מלא על כל גדותיו, ומצויים גם הצפות במקומות מועדים.
שידוע בבירור שלא נתגדל – שיודעים מה גובה מפלס הנהר בתקופות היבשות ביותר, כאשר הנהר ניזון רק ממי מעיינות.
נקווים ועומדים כמקוה – נמצאים בתוך בור שהתמלא מהם, ואינם זורמים. שיש שני סוגי מימות שמטהרים אדם מטומאתו, וכמו שנאמר בתורה (ויקרא יא לו) 'אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור', כאשר המעיין מטהר בצורתו הטבעית, זאת אומרת בשעה שהוא זורם, ומיימות שאינם מעיין מטהרים בתנאי שהם 'מקווה מים', כלומר אסופים במקום אחד, ואינם זורמים.
זוחלים – זורמים.
אינם מטהרין – ומי הנהרות מעורבים ממי גשמים ומי מעיינות, ואם מי הגשמים הם רוב, ובפרט כאשר הנהר מתפשט למקומות שבלי מי הגשמים לא היה מגיע לשם, נמצא שהאשה טובלת במי גשמים זוחלים ואינה נטהרת, וגם אם מי המעיינות הם הרוב ובגלל המעט מי גשמים מתפשט הנהר למקומות שלא היה זורם בו לפני כן, יש פוסקים רבים שסוברים שאסור לטבול במקום שהתרחב.
דסבירא להו כמאן דאמר – שהם סוברים כמו מי שאמר.
עיקר גידולו הוא ממקורו – כי המעיינות שופעים מים רבים יותר בשעת הגשם או הפשרת השלגים מאשר בימים יבשים, ותמיד רוב מי הנהרות יהיו ממי מעיינות.
מלוחלח – לח מאד.
מי הגשמים מתבטלים בתוכו – לדעה זו אם רוב המים הוא ממי מעיינות, מותר לטבול בכל הנהר.
אם באפשרי – שהנהר צפוי לחזור לממדים הבסיסיים שלו תוך מספר ימים.
לאיתנו – למצבו הקבוע.
אם באפשרי – גם כאשר אין אפשרות להמתין, ונאלצת לטבול בנהר, ואין סכנת טביעה. וכן אם המתינה עד שהמפלס ירד, ועדיין יש מעט מי גשמים מעורב בנהר.
במקום שהולך תמיד – במקום שבו הנהר זורם גם כאשר המפלס שלו נמוך.
טפי – יותר.
וּבְנָהָר שֶׁמִּתְהַוֶּה לְגַמְרֵי עַל יְדֵי גְּשָׁמִים וְלִפְעָמִים מִתְיַבֵּשׁ, אַף עַל פִּי שֶבִּשְׁעַת הַגְּשָּׁמִים גַּם שְׁאָר נְהָרוֹת שׁוֹפְכִים לְתוֹכוֹ, מִכָּל מָקוֹם הוֹאִיל וְלִפְעָמִים פּוסֵק לְגַמְרֵי, אֵין שׁוּם הֶתֵּר לִטְבּוֹל בּוֹ כְּשֶׁהוּא זוֹחֵל, עַד שֶׁיִקָּווּ הַמַיִם וְיַעֲמֹדוּ.
נהר שמתהווה לגמרי על ידי גשמים – זה מצוי מאד בארצנו.
שאר נהרות שופכים לתוכו – נהרות שמקורם ממי מעיינות, שהמפלס שלהם עולה בשעת הגשם, ולפי הדעות המקילות שבסעיף הקודם דינם כמעיין, והם גולשים לתוך נהר זה ונמצא שגם הוא עיקרו ממי מעיינות.
עד שיקוו המים ויעמדו – אפשר לבנות בורות של מים עומדים ליד שפת הנהר, שמתמלאים ממי הנהר ומאפשרים טבילה לכל הדעות, וצריך לעשות כן בהכוונת רב הבקי בדיני מקוואות.
דִּינֵי הַמִּקְוֶה, רַבִּים הֵם מְאֹד. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין מִקְּוֶה, אֵין לַעֲשׂוֹתוֹ כִּי אִם עַל יְדֵי רַב מֻמְחֶה לָרַבִּים, גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּבְיִרְאָה. וְכַאֲשֶׁר יִתְהַוֶּה בוֹ אֵיזֶה שִׁנּוּי גָּדוֹל אוֹ קָטָן, יַעֲשׂוּ מִיָד שְׁאֵלַת חָכָם. וְכֵן כַּאֲשֶׁר יִצְטָרְכוּ לִשְׁאֹב אוֹתוֹ לְנַקּוֹתוֹ, יִשְׁאֲלוּ אֵיךְ יִתְנַהֲגוּ.
מומחה לרבים – שקהילות גדולות סומכים עליו.
שינוי גדול או קטן – בכל דבר שניתן להעלות על הדעת, מצבע המים, דרך צורת המדרגות וקל וחומר צורת המקווה עצמו, ועד לשינוים לא רגילים במפלס המים, וכן כל שינוי במערכת שתפקידה להביא את המים למקוה.
לשאוב אותו לנקותו – בזמנם היו טובלים במי הגשמים עצמם, ועם הזמן היה מצטבר שם לכלוך והיו נאלצים לרוקן את המקווה, ואם אין אפשרות לייבשו לגמרי עד הסוף, בקלות רבה יוכל להיווצר מצב שגם מעט מאד מים שנשאר בתוך המקווה עשוי לפסול לגמרי את המקווה, גם אחרי שיתמלא שוב במי גשמים, ולכן לא יעשו שום דבר בלא התייעצות עם רב גדול ומפורסם.
מִצְוַת עֲשֵׂה עַל הָאָב לָמוּל אֶת בְּנוֹ[1], אוֹ לְכַבֵּד וְלַעֲשׂוֹת שְּׁלִיחַ לְיִשְֹרָאֵל אַחֵר שֶׁיָמוּל אוֹתוֹ. וְיֶשׁ לוֹ לְהָאָב לָתֵת אֶת הַיֶלֶד עַל בִּרְכֵּי הַסַּנְדָּק (עַיֵן שַׁעֲרֵי תְשׁוּבָה סִימָן תקנא סָעִיף קָטָן ג) וּלְהושִׁיט אֶת הָאִזְמֵל לִידֵי הַמּוֹהֵל[2], וְלַעֲמֹד אֶצְלוֹ בִּשְׁעַת הַמִּילָה, לְהַרְאוֹת שֶׁהוּא שְׁלוּחוֹ. וּבֵין חִתּוּךְ לִפְרִיעָה[3], מְבָרֵךְ הָאָב אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ וְכוּ'. וְיֵשׁ לְאָדָם לַחֲזוֹר וּלְהַדֵּר אַחַר מוֹהֵל וְסַנְדָּק הַיוֹתֵר טוֹב וְצַדִּיק. נוֹהֲגִין שֶׁאֵין נוֹתְנִין סַנְדְּקָּאוּת לְאִישׁ אֲשֶׁר כְּבָר הָיָה אֶצְלּוֹ סַנְדָּק בְּבֵן אַחֵר[4]. אִם כִּבֵּד לְמוֹהֵל אֶחָד, אָסוּר לַחֲזוֹר בּוֹ וּלְכַבֵּד לְאַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר, שְׁאֵרִית יִשְֹרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב. וְאִם כִּבֵּד לְאֶחָד וּבְתוֹךְ כָּךְ הָלַךְ זֶה הַמּוֹהֵל מִן הָעִיר וְחָשַׁב הָאָב כִּי לֹא יָבוֹא לִזְמַן הַמִּילָה וְעַל כֵּן כִּבֵּד לְאַחֵר וּבְתוֹךְ כָּךְ בָּא הָרִאשׁוֹן, יְמוּלֶנּוּ הָרִאשׁוֹן (ר"ס רס"ד רס"ה).
למול את בנו – בעצמו אם הוא יודע.
לעשות שליח – ואז אבי הבן נחשב במידה מסוימת כאילו שהוא בעצמו מל אותו.
ויש לו... – כל זה מנהג יפה, אבל אינו מעכב.
הסנדק – מי שמחזיק את התינוק על ברכיו בשעת המילה.
בין חיתוך לפריעה – באבר של התינוק יש עור עבה שבולט אחרי ראש האבר, והוא עור הערלה, ואותו חותך המוהל עם סכין או איזמל, ומתחתיו יש עור דק שדבוק לראש האבר, ואותו צריך המוהל לקרוע בציפורן [=לפרוע] מעל ראש האבר. ההלכה היא ש'מל ולא פרע כאילו לא מל', ולכן אין מעשה המילה מסתיים עד לאחר הפריעה. המוהל מברך את הברכה שלו ממש לפני החיתוך, כדין כל המצוות שמברך עליהם עובר לעשייתן, כמו שהתבאר בסימן ט סעיף ח, ומיד אחר כך מברך אבי הבן, כבר אחרי החיתוך, אבל עדיין לפני הפריעה, כדי שגם ברכתו תהיה סמוך לפני קיום מצוות המילה.
לחזור – לחפש.
טוב וצדיק – יהודי טוב, שעושה את רצון ה', והיינו צדיק. כי זהות העוסקים בהחתמת אות הברית בתינוק, ישפיע על המשך ימי חייו של התינוק.
נוהגין שאין נותנין סנדקאות... – כי הסנדק נחשב כמקטיר קטורת בבית המקדש, והקטורת יש בה סגולה שהיא מעשירה את הכהן המקטיר אותה, ולכן היו דואגים לכך ששום כהן לא יקטיר קטורת יותר מפעם אחת בימי חייו, כדי שכמה שיותר כהנים יזכו לסגולת העשירות. ומזה נוצר המנהג, שאב אחד לא יכבד את אותו סנדק פעמיים.
שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב – צפניה ג יג, והיא נבואה על מצב עם ישראל באחרית הימים כאשר ייוותרו רק הראויים, אלו שלא ידברו כזב, ומכאן נלמד שיהודי לא אמור לחזור בו מדיבורו, אף שמשפטית אי אפשר להכריח אותו לקיים את הבטחתו, כמבואר כל זה בסימן סב סעיף טז.
הערות:
- אמנם יש עניין להדר אחרי מוהל וסנדק צדיקים, אבל מכיון שההורים מצפים לקבל את כיבוד הסנדקאות יש לכבדם בכך, ובלבד שהם יהיו יהודים שומרי מצוות, שמשתדלים לעשות את רצון ה' כפי יכולתם. אבל אם ההורים אינם עונים על הגדרה זו, ובפרט אם הם מחללי שבת בפרהסיה, יש לעשות ככל שביכולתו בדרכי נועם להימנע מלתת לאב להיות סנדק, ויכול להציע לו להיות 'סנדק שני' ולהחזיק את התינוק בשעת הברכה, או שיכול להסביר לאב שעל פי ההלכה הסנדק צריך להיות שומר שבת, הכל לפי העניין. ואם האב מתעקש להיות סנדק דוקא, יבקש מיהודי ירא שמים שיחזיק את רגלי התינוק על ברכי הסנדק בשעת הברית, שזה עיקר הסנדקאות לסייע למוהל שיוכל למול ללא תקלה, ובזה יתרצה האב.
- גם מוהל אין צריך לחזר אחרי מוהל שכבר מל אלפי ילדים, אלא כיון שמל כמה פעמים ללא תקלה, ויודע הלכות מילה כראוי, ועושה הכל כהלכה, הרי הוא נקרא מוהל מומחה, ויש לבחור מבין המומחים את הירא שמים הגדול ביותר לפי ראות עיניו.
נוֹהֲגִין שֶׁכָּל הָעָם שֶׁאֵצֶל הַמִּילָה, עוֹמְדִים[5], שֶׁנֶּאֶמַר, וַיַעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית, מִלְּבַד הַסַּנְדָּק שֶׁהוּא תוֹפֵס אֶת הַתִּינוֹק, וְהוּא יוֹשֵׁב. וּלְאַחַר שֶׁבֵּרַךְ הָאָב לְהַכְנִיסוֹ וְעָנוּ אָמֵן, אוֹמְרִים כֻּלָּם, כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַס לַבְּרִית, כֵּן יִכָּנֵס לַתּוֹרָה וְלַחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים (רס"ה).
ויעמוד כל העם בברית – מלכים ב כג ג, כאשר יאשיהו כרת ברית מחודשת עם הקב"ה ללכת בדרכיו, בניגוד לאביו וסבו שעשו את הרע בעיני ה' (מלכים ב כא), עמד כל העם באותו זמן, ומכאן נראה שנכון לעמוד בזמן שיהודי כורת ברית עם הקדוש ברוך הוא.
לאחר שברך האב להכניסו וענו אמן – ובארץ ישראל נוהגים שהאב מוסיף לברך שהחיינו, והקהל עונה אמן, ורק אחר כך אומרים כולם כשם שנכנס לברית וכו'.
הַמּוֹהֵל, צָרִיךְ שֶׁיֵדַע הִלְכוֹת מִילָה (הַמְּבֹאָרוֹת בְּיוֹרֶה דֵעָה). וְצָרִיךְ שֶׁיַחְקֹר אִם הַיֶלֶד הוּא בָרִיא. וְגַם לְהַמְיַלֶּדֶת יֵשׁ לְהַזְהִיר, שֶׁאִם תִּרְאֶה אֵיזֶה מֵחוֹשׁ בַּיֶלֶד, תּוֹדִיעַ.
צריך שידע הלכות מילה – וישנם כמה עניינים שבהלכה, שצריכים ללמוד את יישומם בשטח ממוהל מומחה. גם צריך לבדוק היטב שהמוהל יעשה את הכל כפי המסורת המסורה לנו מדורי דורות, ולא יזלזל בפרטים מסוימים בגלל 'ידע' רפואי עדכני, ובפרט צריך להיזהר בכך כאשר לוקחים מוהל שהוא גם רופא.
שיחקור – את הורי התינוק ובפרט את האם.
המיילדת – ובזמננו חובה שהמוהל ידרוש לראות את מכתב השחרור של התינוק מבית החולים.
תודיע – כי מלבד האיסור למול ילד שיש בו חשש סכנה, ישנם גם מצבים שבהם צריך להמתין מלמולו, אף על פי שכעת הוא בריא לגמרי, בגלל בעיה בריאותית שהיתה לו בימיו הראשונים, כפי שיתבאר כל זה בסעיף הבא.
וּצְרִיכִין לִזָּהֵר בִּמְאֹד מְאֹד שֶׁלֹּא לָמוּל וָלָד שֶׁיֵשׁ בּוֹ חֲשַׁשׁ חֹלִי, כִּי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַכֹּל, שֶׁאֶפְשָּר לוֹ לָמוּל לְאַחַר זְמָן, וְאִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר נֶפֶשׁ אַחַת מִיִשְֹרָאֵל לְעוֹלָם. וְעַיֵּן יוֹרֶה דֵעָה סִימָן רסב וְסִימָן רסג, מָתַי מָלִין תִּינוֹק שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְהִבְרִיא. וּמִיָד כְּשֶׁהַתִּינוֹק רָאוּי לִמּוֹל, אָסוּר לְעַכֵּב אֶת הַמִּצְוָה מֵאֵיזֶה טַעַם לְהַרְבּוֹת שִׂמְחָה וְכַדּוֹמֶה, אֶלָּא יָמוּל מִיָד כְּשֶׁהוּא רָאוּי[6] (תשובת דבר שמואל סִימָן קצב) אַךְ לֹא בַשַׁבָּת וְלֹא בְיוֹם טוֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רסו.
חשש חולי – אפילו אם החשש רחוק, ולא נשקפת שום סכנה לחייו, אין מלין אותו אלא אם הוא בריא וחזק כשאר בני גילו. ולכן אין מלין תינוק שאין בו כח לינוק כתינוק רגיל, ותינוק שיש לו צהבת, או דלקת עיניים קלה.
את הכל – אפילו שלא למולו לעולם כדי שלא יסתכן, אם יש צורך בכך, כמו שיתבאר בסעיף הבא.
שהיה חולה והבריא – שיש תינוקות שמלין אותם מיד, ויש תינוקות שצריך להמתין שבע ימים אחרי שהבריאו, והמוהלים יודעים בדרך כלל את ההלכה במקרים מצויים, ובכל מקרה חריג יש לשאול רב.
מיד כשהתינוק ראוי – באותו יום.
לעכב את המצוה – גם אם התינוק ראוי לימול ממש בסוף היום, ולא יצליחו להודיע לקרובים ולא להתארגן לסעודה, יש למולו באותו יום.
מיד כשהוא ראוי – אבל מותר לדחות את המילה בכמה שעות, אם היא תתקיים בסופו של דבר באותו היום.
לא בשבת ולא ביום טוב – כי אין מילה דוחה שבת ויום טוב אלא אם היא ביום השמיני. וביום טוב שני של גלויות יש דעות בין הפוסקים, וצריך לשאול רב.
[1] וגדולה מצוה זו משאר מצוות עשה שנכרתו עליה י"ג בריתות. (שולחן ערוך יו"ד רס, א).
ואע"פ שכל היום כשר למילה, מצוה להקדים ולמול מיד בבוקר. ולכן אין להשהות המילה עד הצהריים כדי שיבואו המוזמנים, כוון ש'זריזין מקדימין למצוות', חשוב מ'ברוב עם' (יביע אומר ב, יח).
ואם התאחרו מלמול עד בין השמשות, שהוא י"ג דקות וחצי אחר השקיעה, ימולו אותו אחר השקיעה(עד צאת הכוכבים), ולא ידחו את המילה למחרת. (יביע אומר ו, כג).
ויש למחות במוהלים המאחרים את המילה לאחר השקיעה, או שמלים קודם יום השמיני. שמבטלים מצות עשה. (ילקוט יוסף רסג, ד).
סדר המילה לספרדים (כפי שלוקט מספר 'ילקוט יוסף' יו"ד רסג ח).
כשמביאים התינוק אומרים בקול, ברוך הבא בשם ה'. וקודם ברכת אבי הבן אומרים 'אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך' והקהל עונים, 'נשבעה בטוב ביתך קדוש היכליך'. ואומר אבי הבן שמע ישראל וכו' והקהל חוזרים אחריו, ואח"כ אומר 'אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא' פעמיים והקהל חוזרים אחריו. ונוהגים להכין כסא לאליהו הנביא, והמוהל אומר זה הכסא של אליהו הנביא מלאך הברית. וקודם המילה מברך האב 'להכניסו', והקהל עונים אמן. ואומרים כשם שהכנסתו וכו'.
המוהל מברך על המילה. וגם כשהאב מל, הנוסח הוא 'על המילה' ולא 'למול את הבן'. (יביע אומר ז, כא).
והמוהל חותך פורע ומוצץ. ונותן המוהל שם תחבושת ודברים העוצרים את הדם. ונוהגים שהקהל אומר בשעת המילה י"ג מידות. והקהל אומר כשם שהכנסתו וכו'.
מיד אחר המילה האבא מברך שהחיינו. ולוקחים כוס יין ומברכים עליו 'הגפן'. וברכת 'אשר קידש ידיד' וכו' והמברך טועם מהכוס. והמנהג לטעום מהיין בסיום הברכה, קודם שיבקש רחמים על התינוק. (יביע אומר ז, כג).
ונוהגים לברך 'בשמים' על הדסים, ואומרים אלוקינו ואלוקי אבותינו קיים וכו' וקוראים שם לתינוק. ואומרים שיר המעלות אשרי כל ירא ה' וכו' וקדיש יהא שלמא.
[2] והספרדים לא נוהגים בזה.
[3] פשט המנהג אצל הספרדים, שמברכים 'להכניסו', קודם ברכת המילה, כשמוסר האב את התינוק לסנדק. ולכן לא יפסיק המברך בין ברכת להכניסו למילה ופריעה. ואם דיבר, אינו חוזר לברך. (יביע אומר ב, יז, ז). נהגו לברך שהחיינו בכל ברית מילה. (שולחן ערוך יו"ד רסה)
[4] והיחוה דעת (ג, עז)כתב, אין לחוש לשבת פעמיים או יותר סנדק אצל אנשים שונים. ומכל שכן אצל בניו וקרוביו. ושומר מצוה לא ידע דבר רע.
[5] אך אין זה חיוב, ולכן אם יש אנשים שאינם שומרים מצוות שיושבים בזמן המילה, אין צריך להעיר להם. (ילקוט יוסף יו"ד רסג, ח, ב).
[6] מילה שנדחית, אין מלין גם ביום חמישי ושישי, אלא נדחית ליום ראשון. אמנם במקום שנוהגים למול בימי חמישי ושישי, יש להם על מה לסמוך. (יביע אומר יו"ד ה, כג). כמו כן אין מלין את הגרים בימי חמישי ושישי. (יביע אומר ה, כג).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך