הלימוד היומי ז סיוון

סימן צז - הלכות ראש חדש וקדוש לבנה ובו טו סעיפים:

 

סעיף א

 

יֵֹש נוֹהֲגִין לְהִתְעַנּוֹת בְּעֶרֶב רֹאשׁ חֹדֶשׁ[1]. וְאוֹמְרִים סֵדֶר יוֹם כִּפּוּר קָטָן, לְפִי שֶׁבּוֹ מִתְכַּפְּרִין כָּל הָעֲוֹנוֹת שֶׁל כָּל הַחֹדֶשׁ, דּוּמְיָּא דִּשְׂעִיר רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בְּמוּסָף, זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּוֹלְדוֹתָם. וְכָל מָקוֹם לְפִי מִנְהָגוֹ.

 

 

 

ואומרים – אלו המתענים.

 

סדר יום כיפור קטן – מודפס בסידורים, והוא סדר סליחות, בדומה לנהוג בעשרת ימי תשובה.

 

בו – בראש חודש, אלא שבראש חודש הוא יום שמחה ואסור להתענות, לכן המנהג להקדים את הצום ואת בקשות הסליחה ליום שלפני.

 

מתכפרים כל העוונות של כל החודש – למי שעושה חשבון נפש ומקבל על עצמו שלא ליפול שוב באותם חטאים.

 

שעיר ראש חודש – בראש חודש היו מקריבים בבית המקדש שעיר אחד לקרבן "חטאת", שמטרתו היתה לכפר על חטאי הציבור. ואמנם הוא היה מכפר רק על חטאים מוגדרים מאד, אבל ניתן ללמוד מכאן שראש חודש הוא זמן מסוגל לכפרה.

 

כל מקום לפי מנהגו – כהיום יש רבים שנוהגים לומר סדר יום כיפור קטן אפילו אם אינם צמים.

 

 

 

סעיף ב

 

מִצְוָה לְהַרְבּוֹת בִּסְעוּדָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ. וְאִם חָל בַּשַׁבָּת, יַעֲשֶׂה תַּבְשִׁיל אֶחָד יוֹתֵר מִבִּשְׁאָר שַׁבָּתוֹת.

 

 

 

להרבות – נכון להוסיף מאכל מיוחד בראש חודש על מה שרגיל לאכול בימות חול.

 

 

 

סעיף ג

 

רֹאשׁ חֹדֶשׁ, מֻתָּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה. וְנָשִׁים נוֹהֲגוֹת שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה, וּמִנְהָג הָגוּן הוּא וְאֵין לְהָקֵל לָהֶם[2].

 

 

 

נשים נוהגות שלא לעשות בו מלאכה – ואין בזה מנהג אחיד מאלו סוגי מלאכות להימנע, וכל המנהגים טובים, אבל כל אשה צריכה לקבוע לעצמה על כל פנים סוג אחד של מלאכה שאינה עושה בראש חודש, שלא יהיה ראש חודש כיום רגיל אצלה.

 

מנהג הגון הוא – שיום זה ניתן לנשים על שלא הסכימו לתת את תכשיטיהן כדי לעשות את העגל, כמבואר בספר שמות (לב ב-ג).

 

 

 

סעיף ד

 

הַלֵּל צָרִיךְ לְאָמְרוֹ בַּעֲמִידָה וְלֹא יַפְסִיק בּוֹ[3]. וְיִשְׁתַּדֵּל לְאָמְרוֹ עִם הַצִּבּוּר. וְלָכֵן אִם בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת סָמוּךְ לְהַלֵּל, יֹאמַר הַלֵּל עִם הַצִּבּוּר וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. וְאִם הוּא עוֹמֵד בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה, (דְּהַיְנוּ מִן הוֹדוּ עַד לְאַחַר אָז יָשִׁיר) יִקְרָא הַלֵּל עִם הַצִּבּוּר[4] וְלֹא יְבָרֵךְ לֹא בִּתְחִלָּה וְלֹא בַסוֹף[5], כִּי בִּרְכַּת בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וּבִרְכַּת יִשְׁתַּבַּח, עָלוּ לוֹ גַּם לְהַלֵּל. וְדַוְקָא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁאוֹמְרִים הַהַלֵּל רַק בְּדִלּוּג, וְכֵן בְּחֹל הַמּוֹעֵד וְיָמִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל פֶּסַח. אֲבָל כְּשֶׁאוֹמְרִים הַלֵּל שָׁלֵם, אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כֵּן. וּמִי שֶׁאָמַר הַלֵּל שֶׁלֹּא בַצִבּוּר, אִם יֵשׁ שָׁם שְׁנַיִם אֲחֵרִים, יֹאמַר לִפְנֵיהֶם הוֹדוּ לַה' וְגוֹ' כְּדֵי שֶׁיַּעֲנוּ הֵם. דְּכֵיוָן שֶׁאוֹמֵר הוֹדוּ, מַשְׁמַע שֶׁאוֹמֵר לַאֲחֵרִים[6]. (דִּין אֲמִירַת הַלֵּל בְּבֵית הָאָבֵל רַחְמָנָא לִיצְלָן עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר"ז).

 

 

 

לא יפסיק בו – בדיבור, אף שבראש חודש אין אומרים אלא חלקים מתוך ההלל, ויש דעות שאין מברכים עליו, בכל זאת אין מתייחסים אליו כאל אמירת פרקי תהילים בלבד, שהעוסק בכך מותר לו להפסיק לכל דבר, אלא לצורך חשוב בלבד, כמו הדינים המבוארים בסימן יד סעיף א.

 

ישתדל לאומרו עם הציבור – כי יש דעות שכשאומר ביחידות אינו מברך על ההלל.

 

מן הודו – זה לפי מנהג אשכנז שאומרים הודו אחרי ברוך שאמר, ולנוהגים לומר הודו לפני ברוך שאמר, אם עומד בהודו בזמן שהציבור קורא את ההלל, צריך לברך עליו תחילה וסוף.

 

עלו לו גם להלל – שתוכן ברכות אלו דומה מאד לתוכן ברכות ההלל.

 

לעשות כן – להסתמך על ברכת "ברוך שאמר" ו"ישתבח" במקום ברכות ההלל.

 

בדילוג – מדלגים שני קטעים באמצע ההלל, כדי להראות שאמירת ההלל בימים אלו אינו אלא מנהג.

 

בחול המועד – פסח.

 

אינו יכול – וגם אין בכך עניין, כיון שבימים אלו מוסכם שגם יחיד שקורא את ההלל מברך, אין צריך להקפיד לאומרו דוקא עם הציבור.

 

יאמר לפניהם הודו לה' וגו' כדי שיענו הםמנהג האשכנזים שבבית הכנסת השליח ציבור אומר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, והציבור עונה אחריו, ואחר כך אומר השליח ציבור יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו, והציבור עונה אחריו הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, וכן בפסוק השלישי והרביעי. ומנהג בני ספרד ששליח הציבור אומר את ארבעת הפסוקים אלו פסוק פסוק, והציבור עונה אחריו את מה שהוא אומר. וכל אחד לפי מנהגו, ינהג כן גם כאשר אומר הלל שלא בציבור, אם יש שם שנים אחרים.

 

שאומר לאחרים – שהם יודו לה'.

 

רחמנא ליצלן – הרחמן יצילנו, ביטוי של תפילה שרגילים להוסיף אחרי שמזכירים מציאות לא נעימה.

 

 

 

סעיף ה

 

לְאַחַר הַלֵּל, אוֹמְרִים קַדִּישׁ שָׁלֵם, וּמוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה וְקוֹרִין אַרְבָּעָה. הַכֹּהֵן קוֹרֵא שְׁלשָׁה פְּסוּקִים, שֶׁהֵם: וַידַבֵּר, צַו, וְאָמַרְתָּ. וְהַלֵּוִי חוֹזֵר וְקוֹרֵא וְאָמַרְתָּ, וְקוֹרֵא אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד, וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה. וְיִשְֹרָאֵל קוֹרֵא עוֹלַת תָּמִיד עַד וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם. וּרְבִיעִי קוֹרֵא וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וגוֹ[7].

 

 

 

אומרים קדיש שלם – עם תתקבל, כמו שאומרים אחרי כל תפילה. אף שביום חול לפני קריאת התורה אומרים רק חצי קדיש, כי ממתינים עם הקדיש השלם עד לאחר סדר קדושה [ביארתי בסימן צו סעיף ב], בימים שיש בהם תפילת מוסף אומרים קדיש תתקבל פעמיים, פעם אחרי שחרית ופעם אחרי מוסף, ולכן אומרים את הקדיש שלאחרי שחרית לפני קריאת התורה.

 

קורין – את פסוקי קרבן מוסף של ראש חודש, ואת פסוקי קרבן התמיד, ואת שני פסוקי קרבן מוסף שבת שביניהם (במדבר כח א-טו).

 

הלוי חוזר וקורא ואמרת – כל עולה לתורה צריך לקרוא לפחות שלושה פסוקים, ואסור לסיים את קריאת העולה פחות בשני פסוקים סמוך לפרשה, כמו שמבואר כל זה בסימן כג סעיפים יט-כא. ובגלל אילוצים אלו נאלצים בקריאה של ראש חודש להכפיל פסוק אחד, כי אין דרך אחרת לחלק את פרשת התמיד שמכילה שמונה פסוקים בלבד לשלושה עולים.

 

הערה:

 

-       בבתי כנסת שנוהגים כמנהג הפרושים, נוהגים לקרוא לכהן את שלושת הפסוקים וידבר, צו, ואמרת, וללוי את הכבש אחד עד וביום השבת, ולשלישי עולת תמיד עד ובראשי חדשיכם. וכל ציבור יעשה כפי מנהגו.

 

 

 

סעיף ו

 

רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אָסוּר בְּתַעֲנִית וּבְהֶסְפֵּד, וְאֵין אוֹמְרִים בּוֹ צִדּוּק הַדִּין (עַיֵן בְֹּשֻלְחָן עָרוּךְ אֹרַח חַיִּים סִימָן ת"כ, בְּטוּרֵי זָהָב וּמָגֵן אַבְרָהָם וּמְפָרְשִׁים).

 

 

 

בתענית – אסור לצום תענית נדבה בראש חודש, וגם לא לגזור תענית על הציבור על כל צרה שלא תבוא.

 

ובהספד – להספיד את המת, בין תוך כדי מסע הלויה, ובין במעמד מיוחד לאחר זמן.

 

צידוק הדין – פסוקים שאומרים תוך כדי מסע הלוויה שמשמעותם שהאבלים מקבלים על עצמם את הדין של הקב"ה ומאמינים שהדין דין אמת וצדק, על אף הקושי האישי שלהם, כמבואר בסימן קצח סעיף יד.

 

 

 

סעיף ז

 

חַיָּבִין לְקַדֵּשׁ אֶת הַלְּבָנָה בְּכָל חֹדֶשׁ. וְאֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתָהּ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא וַדַּאי לַיְלָה, שֶׁנִּרְאֵית זְרִיחָתָהּ עַל גַּבֵּי הַקַּרְקַע וְרָאוּי לֵהָנוֹת מֵאוֹרָהּ. אִם נִתְכַּסְּתָה בְּעָב, אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא דַק וְקָלוּשׁ[8]. וְאִם הִתְחִיל לְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְכַּסְּתָה בְּעָב, גּוֹמֵר אֶת הַבְּרָכָה. אֲבָל אִם הוּא מְשַׁעֵר שֶׁלֹּא יוּכַל לִגְמוֹר אֶת הַבְּרָכָה קֹדֶם שֶׁתִּתְכַּסֶּה, אָסוּר לוֹ לְהַתְחִיל.

 

 

 

לקדש את הלבנה – מי שרואה את הירח המתחדש בתחילת החודש, מברך עליה ברכה שבה אנחנו מודים להקב"ה על בריאת גרמי השמים, ועל התחדשות הירח מדי חודש, בהשוואה לעם ישראל שגם בהיסטוריה שלהם יש זמנים חשוכים ואחר כך הם חוזרים ומתחדשים כמו הירח. ברכה זו נקראת אצל הספרדים ברכת הלבנה, ואצל האשכנזים קידוש לבנה.

 

בעב – בענן.

 

דק וקלוש – שזריחתה ניכרת על הקרקע על אף הענן.

 

את הברכה – בלי הפסוקים שנוהגים לומר אחרי הברכה.

 

 

 

סעיף ח

 

אֵין לְקַדְּשָׁהּ רַק תַּחַת הַשָּׁמַיִם וְלֹא תַּחַת גָּג. אַבָל אִם אֵין לוֹ מָקוֹם נָקִי אוֹ מֵחֲמַת אֹנֶס אַחֵר, יָכוֹל לְקַדְּשָׁהּ גַּם בְּתוֹךְ הַבַּיִת[9] בְּעַד הַחַלּוֹן[10].

 

 

 

מקום נקי – בחוץ, שאסור לברך במקום שאינו נקי כמבואר בסימן ה.

 

אונס אחר – כגון שהוא חולה, או שיש עוצר.

 

 

 

סעיף ט

 

מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְקַדְשָׁהּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם וּמְלֻבָּשׁ בִּבְגָדִים נָאִים. אַךְ אִם מוֹצָאֵי שַׁבָּת יִהְיֶה לְאַחַר עֲשָׂרָה יָמִים מִן הַמּוֹלָד, אוֹ שֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה חֲשָׁשׁ שֶׁמָּא לֹא יוּכַל לְקַדְּשָׁהּ, אֵין מַמְתִּינִין לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. מִצְוָה לְקַדְּשָׁהּ בַּאֲסֵפַת עַם, מִשּׁוּם דִּבְרָב עַם הַדְרַת מֶלֶךְ[11]. אֲבָל אַל יִתְעַכֵּב בִּשְׁבִיל זֶה, כִּי מִצְוַת זְרִיזִין מַקְדִּימִין, דָּחֵי לְמִצְוַת בְּרָב עָם (עַיֵן לְעֵיל סִימָן ס' סָעִיף ז).

 

 

 

כשהוא מבושם ומלובש בבגדים נאים – כי יש בברכה זו בחינה של קבלת פני השכינה.

 

עשרה ימים – באירופה יש עננות וגשם בכל העונות, והדבר מצוי שכמה לילות רצופים הירח אינו נראה בגלל מזג האוויר, ולכן השתדלו מאד שלא לדחות את הברכה לרגע האחרון [יתבאר בסעיף י], כי אז אם יהיה מעונן יפסידו את הברכה. ולפי המציאות שלהם היה סביר לקחת מרווח בטחון של חמשה לילות, שהסבירות גבוהה שלפחות באחד מהם הירח ייראה.

 

מן המולד – הרגע הראשון שבו הירח החדש יוכל להיראות.

 

חשש – מסיבות אחרות, בלא קשר למזג האויר, למשל שהוא עומד להתאשפז בבית חולים.

 

ברב עם הדרת מלך – פסוק במשלי (יד כח), שמשמעו שכבודו של כל מלך מתרבה אם אנשים רבים עוסקים בשירותו, וכמו כן עלינו לשתף אנשים רבים ככל האפשר בזמנים שאנחנו משרתים את הקב"ה.

 

אל יתעכב בשביל זה – אבל מתעכב כדי להיות מבושם ובבגדים נאים במוצאי שבתות. אבל אם היה מעונן במוצאי שבת וחזר לביתו, ואחר כך או באחד הימים שלאחר מכן נראה הירח, מברך מיד, ואינו צריך לאסוף מניין ולדחות את הביקורת עד אז.

 

זריזין מקדימין – יש עניין להקדים לקיים מצוות ככל האפשר, כמו שנהג אברהם אבינו בהלכו לעקידת יצחק "וישכם אברהם בבוקר".

 

דחי – כאשר יש ביניהם התנגשות, רעיון הזריזות גובר על רעיון ברוב עם.

 

תוספת פסקי ספרד:

 



[1] ותלמידי חכמים ומלמדי תינוקות שהתענית עלולה להחלישם, אין להם להתענות, כיון שזה גורם להם לביטול תורה. (הליכות עולם ה, ד).

[2] נהגו הנשים לא לעשות מלאכה בר"ח והוא מנהג טוב. ולא נהגו לאסור עליהן את כל המלאכות, אלא מלאכת טויה וכדומה. ולכבס במכונה שאין בזה טורח מותר.

נשים העובדות לפרנסתן, אינן צריכות להתבטל מעבודתן בכל ר"ח. וגם במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, אסור לו לכוף את אשתו לזה. (הליכות עולם ה, א).

[3] בהלל דר"ח אפשר להפסיק ולענות אמן של קדיש תתקבל, אך בימים שגומרים את ההלל, אין לענות אלא אמן דברכות וחמשה אמנים ראשונים של הקדיש. (יביע אומר ב, לב).

[4] אין אנו מפסיקים בפסוקי דזמרה לומר הלל.(כף החיים תקב, ב)

[5] האשכנזים נוהגים לברך בהלל של ר"ח ברכת לקרוא את ההלל, על אף שלא גומרים את ההלל, והספרדים לא נהגו לברך על הלל בראש חודש, אלא בימים שגומרים בהם את ההלל.(שולחן ערוך או"ח תכב,ב)

[6] וכשאין שניים אחרים אינו צריך לטרוח. (כף החיים תכב, לט).

[7] ואחר קריאת התורה אומרים חצי קדיש, ואחר כך אומרים אשרי ובא לציון ברוך אלוקינו ואין אומרים קדיש, אלא ממשיכים בית יעקב ושיר של יום  הושיענו ויהללו, ומחזירים ספר תורה, ואומרים חצי קדיש וחולצין תפילין ומתפללים מוסף, ואחר חזרת השליח ציבור של מוסף אומרים ברכי נפשי פיטום הקטורת ועלינו לשבח.

[8] כשיש ענן דק על הלבנה, אף שהלבנה נראית, מנהגנו להמתין עד שהענן ילך. אלא אם יש חשש שיפסיד הברכה באותו חודש,. וגם אם יודע שתוך כדי הברכה יתכסה, ימתין. ואם חושש שלא תיראה יותר הלבנה ושומע את השליח ציבור מברך, יתנה שאם לא תראה יותר, הברכה ששומע מהשליח ציבור תהיה לעיקר, ואם תיראה שוב הלבנה הברכה שיברך אז תהיה עיקר. (חזון עובדיה חנוכה, שכג).

[9] הנמצא במטוס, אם חושש שיפסיד ברכת הלבנה, יברך במטוס. (ילקוט יוסף תכו, כג).

[10] ויכול לקדשה גם כשהוא עומד תחת ענפי האילן. (ילקוט יוסף תקו, כד).

[11] לכתחילה עדיף לאמרה בעשרה, ואין זה מעכב. ואם לא מצא עשרה, יקדש הלבנה ביחיד. (ילקוט יוסף תכז, ל).והכף החיים(תכו, יג) כתב, שלפחות יברכה בשלושה אנשים.

 

 

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר