הלימוד היומי ו סיוון - שבועות

 

 

 

 

סעיף ו

 

מִי שֶׁמְאַחֵר לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹ שֶׁמַּמְשִׁיךְ סְעוּדָּתוֹ בַלַּיְלָה, מֻתָּר לוֹ לוֹמַר אֲפִלּוּ לְיִשְֹרָאֵל שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל וְהִבְדִּיל בַּתְּפִלָּה, שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ מְלָאכָה. וּמֻתָּר לוֹ לֵהָנוֹת וְלֶאֱכוֹל מִמְּלַאכְתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ מַזְכִּיר עֲדַיִן שֶׁל שַׁבָּת בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן.

 

 

 

אפילו לישראל – ואין צריך לומר שמותר לומר לגוי.

 

מזכיר עדיין של שבת בברכת המזון – כמבואר בסימן מד סעיף יז, שאם מברך לפני שמתפלל ערבית, אומר רצה בברכת המזון, כיון שהתחיל לאכול בשבת. אבל אם התפלל ערבית שוב אינו יכול להזכיר את של שבת, שהרי עשאו חול בתפילתו. ואם אמר ברוך המבדיל בין קודש לחול באמצע סעודתו נחלקו הפוסקים אם מזכיר את של שבת בברכת המזון, אבל אם רק נהנה ממלאכה של יהודי אחר שכבר הבדיל, מזכיר את של שבת בברכת המזון לכל הדעות.

 

 

 

סעיף ז

 

כְּשֶׁמּוֹזֵג אֶת הַכּוֹס לְהַבְדָלָה, יְמַלְּאוֹ עַל כָּל גְּדוֹתָיו עַד שֶׁיִּשָׁפֵךְ קְצָת מִמֶּנּוּ, וְזֶהוּ לְסִימָן בְּרָכָה. וְנוֹטֵל אֶת הַכּוֹס בַּיָמִין וְאֶת הַבְּשָׂמִים בַּשְׂמֹאל עַד אַחַר שֶׁמְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן, וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל אֶת הַכּוֹס בַּשְׂמֹאל וְהַבְּשָׂמִים בַּיָמִין וּמְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַנֵּר, וְאַחַר כָּךְ שׁוּב נוֹטֵל אֶת הַכּוֹס בִּימִינוֹ וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמַּבְדִּיל. וּלְאַחַר הַגְּמָר, יוֹשֵׁב[1] וְשׁוֹתֶה כָּל הַכּוֹס כֻּלּוֹ בְּעַצְמוֹ, וְהַמְּעַט שֶׁנִּשְׁאַר בַּכּוֹס, שׁוֹפְכוֹ וּמְכַבֶּה בּוֹ אֶת הַנֵר, וְרוֹחֵץ בּוֹ עֵינָיו לְחִבּוּב מִצְוָה. וְנוֹהֲגִין שֶׁאֵין הַנָּשִׁים שׁוֹתוֹת מִכּוֹס הַבְדָּלָה[2].

 

 

 

לסימן ברכה – שאמרו חז"ל כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים אינו בכלל ברכה.

 

ואת הבשמים בשמאל – אם אין לו מקום להניחם.

 

הכוס בשמאל – אם אין לו מקום להניחו.

 

מברך על הנר – ואין צריך להחזיקו בידו.

 

יושב ושותה – ואת ההבדלה עצמה נהגו לעשות בעמידה, כדי ללוות את המלך, ויש שכתבו שיותר נכון להבדיל בישיבה, וכל אחד יעשה כמנהגו.

 

הכוס כולו – כאשר הכוס מחזיק רביעית מצומצמת, אם ישקה לבני ביתו לא יוכל לברך ברכה אחרונה. ובזמננו שרוב הכוסות מכילים הרבה יותר משיעור רביעית, מצוה להשקות לבני ביתו.

 

ונוהגין – על פי הסוד.

 

הערות:

 

-       בארץ ישראל מצוי בשנים מסוימות יין שיש בו קדושת שביעית, ואסור להפסידו. והעושה הבדלה על יין זה, לא ישפוך ממנו, ולא יכבה בו את הנר, ולא ירחץ בו עיניו.

 

-       גם בשאר שנים כתבו הפוסקים שייזהר שלא לשפוך אלא כמות קטנה של יין, כי אסור להפסיד אוכל אפילו לשם סימן ברכה.

 

 

 

סעיף ח

 

יֵשׁ לִתֵּן בְּתוֹךְ הַבְּשָׂמִים קְצָת פִיזֶעם [מוּשׂק][3], לְפִי שֶׁעָלָיו מְבָרְכִין לְכֻלֵּי עָלְמָא בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים. וְיֵשׁ לִקַּח גַּם הֲדַס, הוֹאִיל וְאִתְעָבִיד בֵּהּ מִצְוָה חֲדָּא זִמְנָא, לִתְעָבִיד בֵּהּ נַמִי מִצְוָה אַחֲרִיתָא[4].

 

 

 

פיזעם – בושם שמופק מן החי.

 

לפי שעליו מברכין – כיון שנהגו האשכנזים לברך במוצאי שבת בורא מיני בשמים, אפילו אם מברכים על דברים שברכתם בורא עצי או עשבי בשמים, לכן נכון להדר שהבשמים שמברכים עליהם תהיה ברכתם באמת בורא מיני בשמים. ודיני הברכות על סוגי בשמים שונים מתבארים בסימן נח.

 

לכולי עלמא – לכל הדעות.

 

גם הדס – שקיימו בו מצוות ארבעת המינים בסוכות.

 

הואיל ואיתעביד בה מצוה חדא זימנא לתעביד בה נמי מצוה אחריתא – הואיל ונעשה בו בעבר כבר מצוה אחת, מן הראוי לעשות בו מצוה אחרת. ורעיון זה מתבאר בהרחבה בסימן קב סעיף ב.

 

 

 

סעיף ט

 

הַנֵּר, מִצְוָה שֶׁיְהֵא מִשַּׁעֲוָה מֵאֵיזֶה נֵרוֹת קְלוּעִים יַחַד, שֶׁהוּא אֲבוּקָה. וְאִם אֵין לוֹ, יְבָרֵךְ עַל שְׁנֵי נֵרוֹת אֲחֵרִים שֶׁיִּתְקָרְבוּ יַחַד בְּשַׁלְהֶבֶת, שֶׁתְּהֵא אֲבוּקָה. וְנוֹהֲגִין שֶׁלְּאַחַר בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ, מִסְתַּכְּלִין בַּצִּפָּרְנַיִם. וְיֵשׁ לִרְאוֹת בְּצִּפָּרְנֵי יַד יָמִין. גַּם נוֹהֲגִין לְהִסְתַּכֵּל בְּכַף יַד יָמִין. וְיֵשׁ לִכְפֹּף אַרְבַּע הָאֶצְבָּעוֹת עַל הָאֲגוּדָל לְתוֹךְ כַּף הַיָּד, וְיִסְתַּכֵּל בַּצִּפָּרְנַיִם וּבְכַף הַיָד בְּבַת אַחַת, וְאַחַר כָּךְ פּוֹשֵׁט אֶת הָאֶצְבָּעוֹת וּמִסְתַּכֵּל בַּצִפָּרְנַיִם מֵאֲחוֹרֵיהֶן.

 

 

 

מצוה שיהא משעוה מאיזה נרות קלועים יחד – כי האור הרבה יותר חזק.

 

שיתקרבו יחד בשלהבת – שיצמיד אותם בצורה ששתי הלהבות ייהפכו ללהבה אחת גדולה.

 

בכף יד ימין – מלבד הציפורניים.

 

ומסתכל בציפורניים מאחוריהן – אבל לא יסתכל על אצבעותיו מצידם הפנימי.

 

הערות:

 

-       כל סדר ההסתכלות בכף היד ובציפורניים המוזכר כאן, הוא על פי תורת הסוד. ועל דרך הפשט יש עניין לראות האם האור חזק דיו כדי להבחין בין הצפורניים לבשר, או להחשיך עם האצבעות על כף היד ואחר כך לפשוט את האצבעות לראות את ההבדל בין החושך לאור, כי אין מברכין על הנר אלא אם כן ניתן להנות מאורו. ועל פי זה נכון יותר להסתכל לפני הברכה. והמהדרין מסתכלים בציפורניים לפני הברכה, ושוב עושים כסדר הכתוב כאן אחרי הברכה.

 

 

 

סעיף י

 

סוּמָא אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל הַנֵּר. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מֵרִיחַ לֹא יְבָרֵךְ עַל הַבְּשָׂמִים.

 

 

 

סומא – עיוור.

 

אינו מברך – ואפילו אם מוציא אחרים יותר נכון שהם יברכו בעצמם.

 

שאינו מריח – שאין לו חוש ריח, או שמקורר.

 

לא יברך – אפילו אם מוציא אחרים, צריך שהם יברכו בעצמם.

 

 

 

סעיף יא

 

אִם לְאַחַר שֶׁבֵּרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאוֹחֵז אֶת הַבְּשָׂמִים בְּיָדוֹ וְנִתְכַּוֵּן לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, טָעָה בִּלְשׁוֹנוֹ וְאָמַר, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ, וְתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר נִזְכַּר וְסִיֵּם עוֹד בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים, עָלְתָה לוֹ הַבְּרָכָה לְהַבְּשָׂמִים, וּמְבָרֵךְ אַחַר כָּךְ עַל הַנֵּר. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן בְּבִרְכָתוֹ עַל הַנֵּר, עָלְתָה לוֹ עַל הַנֵּר, וּמְבָרֵךְ אַחַר כָּךְ עַל הַבְּשָׂמִים.

 

 

 

תוך כדי דיבור – התבאר בסימן עו סעיף כג.

 

וסיים עוד – בנוסף, שאמר "בורא מאורי האש בורא מיני בשמים".

 

נתכוון בברכתו על הנר – אפילו אם נזכר שהיה צריך לברך קודם על הבשמים ותיקן את עצמו תוך כדי דיבור, ולכן ייזהר במקרה כזה שלא לתקן את עצמו, אלא להנות מן הנר, ואחר כך לברך על הבשמים.

 

 

 

סעיף יב

 

מִצְוָה לְהַרְבּוֹת קְצָת בְּנֵרוֹת בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, וְלוֹמַר הַזְּמִירוֹת לְלַוֹּות אֶת הַשַׁבָּת בִּיצִיאָתָהּ דֶּרֶךְ כָּבוֹד כְּדֶרֶךְ שֶׁמְלַוִין אֶת הַמֶּלֶךְ בִּיצִיאָתוֹ מִן הָעִיר. וּמַזְכִּירִין אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וּמִתְפַּלְּלִין שֶׁיָּבֹא וִיבַשֵּׂר לָנוּ הַגְּאֻלָּה, לְפִי שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָּא בְּעֶרֶב שַׁבָּת, שֶׁלֹּא לְבַטֵּל אֶת יִשְֹרָאֵל מֵעִסְקֵי צָרְכֵי הַשַׁבָּת. וְגַם בַּשַׁבָּת אֵין מִתְפַּלְּלִין שֶׁיָּבֹא, כֵּיוָן דְּמִסַפְּקָא לָן, דִּלְמָא יֵשׁ תְּחוּמִין לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לָבֹא בַּשַׁבָּת, וְעַל כֵּן לְאַחַר שֶׁעָבְרָה הַשַׁבָּת שֶׁיָּכוֹל לָבוֹא, אָנוּ מִתְפַּלְּלִים שֶׁיָּבוֹא וִיבַשֵּׂר לָנוּ טוֹב. וְעוֹד אִיתָא בַּמִּדְרָשׁ, דִּבְכָל מוֹצָאֵי שַׁבָּת אֵלִיָּהוּ נִכְנַס לְגַן עֵדֶן וְיושֵׁב תַּחַת עֵץ חַיִּים, וְכוֹתֵב זְכוּתָן שֶׁל יִשְֹרָאֵל הַמְשַׁמְּרִים אֶת הַשַׁבָּת, וְלָכֵן מַזְכִּירִין אוֹתוֹ אָז לְטוֹבָה.

 

 

 

הזמירות – כל אחד לפי מנהגו.

 

דמספקא לן דילמא יש תחומין למעלה מעשרה – ספק לנו שאולי נוהגים דיני תחום שבת גם למעלה מעשרה טפחים. ואף שלמדנו בסימן צה סעיף יח שלהלכה אין תחומין למעלה מעשרה, אין זה אלא מספק, כי ספק דרבנן להקל, אבל אליהו מסתבר שאין לו בזה ספק, ויתכן שהוא יודע שיש תחומין למעלה מעשרה, ולכן אין ראוי להתפלל על זה.

 

איתא – יש.

 

 

 

סעיף יג

 

מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ[5], יְקַיֵּם סְעוּדַּת מְלַוֵּה מַלְכָּה בְּפַת וְתַבְשִׁיל חַם, וִיסַדֵּר שֻׁלְחָנוֹ יָפֶה לִכְבוֹד הַלְוָיַת הַשַׁבָּת. וּמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לֶאֱכֹל פַּת, יֹאכַל לְכָל הַפָּחוֹת מִינֵי מְזוֹנוֹת אוֹ פֵּרוֹת.

 

 

 

מלווה מלכה – סעודה שבה מלווים את שבת המלכה שנפרדה מאיתנו.

 

חם – כי על פי דברי חז"ל בגמרא פת חמה ומים חמים במוצאי שבת בריאים לגוף.

 

יפה – כמו שעורכים לסעודה מכובדת.

 

 

 

סעיף יד

 

מִי שֶׁהִבְדִּיל כְּבָר, יָכוֹל לְהַבְדִּיל בִּשְׁבִיל בָּנָיו שֶׁהִגִּיעוּ לְחִנּוּךְ לְהוֹצִיאָן יְדֵי חוֹבָתָן, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁבִיל גָּדוֹל. וְדַוְקָא כְּשֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְהַבְדִּיל בְּעַצְמָן. אֲבָל מִי שֶׁיוֹדֵעַ לְהַבְדִּיל בְּעַצְמוֹ, יַבְדִּיל בְּעַצְמוֹ. וְהַמַּבְדִּיל בִּשְׁבִיל אֲחֵרִים, כְּשֶׁמְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים, צָרִיךְ לְהָרִיחַ בָּהֶם, שֶׁלֹּא תְּהֵא בִרְכָתוֹ לְבַטָּלָה, (דְּבִרְכַּת בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים בְּהַבְדָּלָה, לֹא נִתְקְנָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל הֲנָאַת אָדָם). וּבִשְׁבִיל נָשִׁים לְחוּד, אֵין לְהַבְדִּיל מִי שֶׁהִבְדִּיל כְּבָר[6] (מִשּׁוּם דְּיֵשׁ אוֹמְרִים דִּפְּטוּרוֹת).

 

 

 

בשביל בניו שהגיעו לחינוךהגיעו לגיל שבו האב חייב לחנכם לקיים מצוות, והוא משתנה מילד לילד וממצוה למצוה, ונקבע לפי הבנת הילד ובגרותו, ויכולתו לקיים כראוי את המצוה. וחינוך לברכות הוא כשהם בגיל שהם מבינים מה המשמעות של ברכה ולמי מברכים, והוא ברוב הילדים בסביבות גיל 7-8.

 

מכל שכן בשביל גדול – כי הגדול חייב במצוות, וכל יהודי אחראי על כך שכל היהודים יקיימו את כל המצוות. ולכן יכול אדם לברך כל ברכה מחוייבת עבור יהודי אחר שאינו יודע לברך, גם אם הוא כבר קיים את החובה לברך, חוץ מברכות הנהנין, שהם אינם חובה אלא בגלל החלטתו לאכול, ובזה אסור לברך עבור השני בלבד.

 

יבדיל בעצמו – לכתחילה. ואם הדבר מקשה עליו, מותר להבדיל אפילו עבור מי שיודע להבדיל, למשל עבור חילוני שרוצה לשמוע הבדלה, אפילו אם הוא יודע לקרוא.

 

המבדיל בשביל אחרים – אינו חייב הוא בעצמו לשתות מיין הבדלה, ודי בכך שהשומע שותה את היין על סמך הברכה שלו, כיון שברכת היין מחוייבת להבדלה, אבל כשמברך....

 

אלא בשביל הנאת אדם – כדי להקל על המעבר מיום של עונג ליום חול רגיל.

 

אין להבדיל מי שהבדיל כבר – אבל אשה יכולה להבדיל לעצמה.

 

דיש אומרים דפטורות – אף שלמדנו בסעיף ג שנשים חייבות בהבדלה, אין הדבר מוסכם לגמרי, ועל הצד שהם פטורות, אף שמותר להם להבדיל בעצמם, אבל אין לאנשים אחריות על ההבדלה שלה, ולכן אסור למי שכבר קיים את המצוה לברך עוד הפעם.

 

 

 

סעיף טו

 

שָׁכַח אוֹ נֶאֱנַס אוֹ הֵזִיד וְלֹא הִבְדִּיל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, יָכוֹל לְהַבְדִּיל עַד סוֹף יוֹם שְׁלִישִׁי[7]. אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ לֹא עַל הַבְּשָׂמִים וְלֹא עַל הַנֵּר, רַק בִּרְכַּת בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן וּבִרְכַּת הַמַּבְדִּיל. וּלְאַחַר שֶׁכָּלָה יוֹם הַשְׁלִישִׁי, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַבְדִּיל עוֹד, כִּי שְׁלשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל הַשָּׁבוּעַ, נִקְרָאִים יָמִים שֶׁלְּאַחַר שַׁבָּת, וַהֲרֵי הֵן בִּכְלַל מוֹצָאֵי שַׁבָּת. אֲבָל שְׁלשָׁה יָמִים הָאַחֲרוֹנִים, נִקְרָאִים, יָמִים שֶׁלִּפְנֵי שַׁבָּת הַבָּאָה, וְאֵין לָהֶם עִנְיָן לַשַׁבָּת שֶׁעָבְרָה.

 

 

 

במוצאי שבת – עד האור הראשון של הבוקר.

 

סוף יום שלישי – לפני שקיעת החמה.

 

עניין – קשר.

 

 

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] ובשולחן ערוך (רצו, ו) כתב שאומרים את ההבדלה מיושב.

[2]    האשה יכולה לעשות הבדלה לעצמה על הכוס ולשתות ממנו. (חזון עובדיה שבת ב, שסא, תח).

[3] אין אנו נוהגים בזה.(כף החיים רצז, לא)

[4] אם אין לו בשמים או אש להבדלה, יעשה הבדלה על הכוס בלי בשמים או בלי אש, וכשיזדמן לו במוצ"ש יברך על אש ובשמים . (חזון עובדיה שבת ב, תכה).

[5] וראוי מאוד להזהר ולעשות סעודה רביעית בכל מוצ"ש, ולדעת הגר"א יש חיוב לעשותה בפת. ומי שאין לו תאבון רשאי לעשותה בפירות או עוגה. ולכתחילה יעשה הסעודה לפני חצות הלילה.(ילקוט יוסף ש א) ואף נשים חייבות בסעודה רביעית.(יביע אומר ט, קח קמד)

 

[6] אם האשה יודעת להבדיל בעצמה, והבעל עשה כבר הבדלה, נכון שתבדיל לעצמה. ואם הבעל מבדיל לה, נכון שתברך לעצמה על הבשמים ועל האש. (הליכות עולם ג, קסא).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר