הלימוד היומי ט"ו אדר

לימוד מהספר:

סעיף ה


מִצְוָה עַל כָּל אָדָם שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ לוֹ כַּמָּה מְשָׁרְתִים, מִכָּל מָקוֹם יַעֲשֶׂה גַּם הוּא בְּעַצְמוֹ[1] אֵיזֶה דָּבָר לִכְבוֹד שַׁבָּת כְּדֵי לְכַבְּדוֹ, כִּדְמָצִינוּ בַּאָמוֹרָאִים, רַב חִסְדָּא הָיָה מְחַתֵּךְ אֶת הַיֶּרֶק דַּק דַּק, וְרַבָּה וְרַב יוֹסֵף הָיוּ מְבַקְּעִים עֵצִים, וְר' זֵירָא הָיָה מַדְלִיק אֶת הָאֵשׁ, וְרַב נַחְמָן הָיָה מְתַקֵּן אֶת הַבַּיִת וּמַכְנִיס כֵּלִים הַצְּרִיכִים לַשַׁבָּת, וּמְפַנֶּה כְּלֵי הַחֹל. וּמֵהֶם יִלְמַד כָּל אָדָם וְלֹא יֹאמַר לֹא אֶפְגֹם בִּכְבוֹדִי, כִּי זֶהוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁהוּא מְכַבֵּד אֶת הַשַׁבָּת (ר"נ).


סעיף ו


הַמִּנְהָג בְּכָל יִשְֹרָאֵל לֶאֱפוֹת בְּבָתֵּיהֶם לְחָמִים לִכְבוֹד שַׁבָּת[2], לֹא מִבַּעְיָא אִם אוֹכְלִים בִּימֵי הַחֹל פַּת פַּלְטֵר עוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁיֵּשׁ לִזָּהֵר לֶאֱכוֹל בְּיוֹם הַשַׁבָּת קֹדֶשׁ פַּת יִשְֹרָאֵל, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם בְּחֹל אוֹכֵל פַּת פַּלְטֵר יִשְֹרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם לִכְבוֹד שַׁבָּת יֹאפוּ בְּבֵיתָם כְּדֵי שֶׁתְּקַיֵּם הָאִשָּׁה מִצְוַת הַפְרָשַׁת חַלָּה, כִּי אָדָם הָרִאשׁוֹן נִבְרָא בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְהָיָה חַלָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְהָאִשָּׁה בְּחֶטְאָה אִבְּדַתּוֹ, וְעַל כֵּן צְרִיכָה הִיא לְתַקֵּן דָּבָר זֶה. וְעושִׁין שָׁלשָׁה לְחָמִין, גָּדוֹל וּבֵינוֹנֵי וְקָטָן. הַבֵּינוֹנִי לִסְעוּדַּת הַלַּיְלָה, וְהַגָּדוֹל לִסְעוּדַּת הַיּוֹם, לְהַרְאוֹת כִּי כְּבוֹד הַיּוֹם עָדִיף, וְהַקָּטָן לִסְעוּדָּה שְׁלִישִׁית.


סעיף ז


יָכִין בָּשָׂר וְדָגִים יָפִים וּמַטְעַמִּים וְיַיִן מְשֻׁבָּח כְּפִי יְכָלְתּוֹ, כִּי מִצְוָה לֶאֱכוֹל בְּכָל סְעוּדָּה מִסְּעוּדּוֹת שַׁבָּת דָּגִים, אִם אֵינָם מַזִּיקִין לוֹ. אֲבָל אִם מַזִּיקִין לוֹ אוֹ שֶׁאֵינָם עֲרֵבִים לוֹ, לֹא יֹאכְלֵם, כִּי הַשַׁבָּת לְעֹנֶג נִתַּן וְלֹא לְצַעַר. וְיַשְׁחִיז אֶת הַסַּכִּין, שֶׁזֶהוּ גַּם כֵּן מִכְּבוֹד הַשַׁבָּת, וִיתַקֵּן אֶת הַבַּיִת, וְיַצִּיעַ אֶת הַמִּטוֹת, וְיִפְרֹס מַפָּה עַל הַשֻּׁלְחָן, וּתְהֵא פְּרוּסָה כָּל יוֹם הַשַׁבָּת. וְיֵשׁ מְדַקְדְּקִין לִפְרֹס שְׁתֵּי מַפּוֹת. וְיִשְׂמַח בְּבִיאַת הַשַׁבָּת. וְיַחְשׁוֹב בְּדַעְתּוֹ, אִלּוּ הָיָה מְצַפֶּה שֶׁיָּבוֹא אֵלָיו אֵיזֶה אָדָם יָקָר וְחָשׁוּב, אֵיךְ הָיָה מְתַקֵּן אֶת הַבַּיִת לִכְבוֹדוֹ, וּמִכָּל שֶׁכֵּן לִכְבוֹד שַׁבָּת מַלְכְּתָא, בִּקְצָת מְקוֹמוֹת עוֹשִׂין פַּשְׁטִידָא אוֹ מֻלַיְתָא לִסְעוּדַּת לֵיל שַׁבָּת, זֵכֶר לַמָּן שֶׁהָיָה מֻנָּח כְּמוֹ בְּקֻפְסָה, טַל לְמַטָּה וְטַל לְמַעְלָה. יֵשׁ לִטְעֹם בְּעֶרֶב שַׁבָּת אֶת הַתַּבְשִׁילִין שֶׁנַּעֲשׂוּ לְשַׁבָּת[3] (רמ"ב ר"נ רס"ב).


סעיף ח


אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְֹרָאֵל יִזְדָּרֵז וְיִתְאַמֵּץ לְעַנֵּג אֶת הַשַׁבָּת. וִיצַמְצֵם בְּכָל הַשָּׁבוּעַ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מָעוֹת לִכְבוֹד שַׁבָּת. וְאִם אֵין לוֹ מָעוֹת, יִלְוֶה אֲפִלּוּ עַל מַשְׁכּוֹנוֹת לְצָרְכֵי שַׁבָּת. וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בָּנַי, לְווּ עָלַי וַאֲנִי פּוֹרֵעַ. וְכָל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה, חוּץ מֵהוֹצָאוֹת שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב שֶׁאִם מוֹסִיף מוֹסִיפִין לוֹ. וְאִם הַשָּׁעָה דְּחוּקָה לוֹ בְּיוֹתֵר, עַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, עֲשֵׂה שַׁבָּתְךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֶפְשָׁר לוֹ, יִרְאֶה עַל כָּל פָּנִים לַעֲשׂוֹת לִכְבוֹד שַׁבָּת אֵיזֶה דָּבָר מֻעָט, כְּגוֹן דָּגִים קְטַנִּים וְכַדּוֹמֶה. מִי שֶּׁשָּׁלְחוּ לוֹ אֵיזֶה דָּבָר לְאָכְלוֹ בְּשַׁבָּת, יֵשׁ לוֹ לְאָכְלוֹ בַשַׁבָּת וְלֹא לְהַשְׁאִירוֹ לַחֹל.


סעיף ט


אֵין לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּדֶרֶךְ קֶבַע בְּעֶרֶב שַׁבָּת[4], מִמִּנְחָה קְטַנָּה וּלְמַעְלָה (עַיֵן לעֵיל סִימָן ס"ט סָעִיף ב'). אֲבָל בְּדֶרֶךְ אֲרַעי, מֻתָּר[5]. וּלְצֹרֶךְ שַׁבָּת, גַּם אַחַר כָּךְ מֻתָּר[6]. וְלַעֲשׂוֹת בִּגְדֵי חֲבֵרוֹ בְּשָׂכָר, אָסוּר. אַךְ מִי שֶׁהוּא עָנִי וְרוֹצֶה לְהִשְׂתַּכֵּר לְצֹרֶךְ שַׁבָּת, מֻתָּר לוֹ כָּל הַיּוֹם, כְּמוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד. לְסַפֵּר אֶת יִשְֹרָאֵל, מֻתָּר כָּל הַיּוֹם, אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂה אֻמָּן, אֲפִלּוּ בְּשָׂכָר, מִפְּנֵי שֶׁהַתִּסְפֹּרֶת נִכֶּרֶת שֶׁנַּעֲשִֵית עַכְשָׁו בִּשְׁבִיל הַשַׁבָּת. יֵשׁ לְסגור אֶת הַחֲנֻיּוֹת שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַשַׁבָּת (אִם הוּא בַּדֶּרֶךְ, עַיֵן לְעֵיל סִימָן ס"ח סָעִיף י"ב רנ"א רנ"ו).


סעיף י


מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת זְמַנִּיּוֹת וּלְמַעְלָה, מִצְוָה לְהִמָּנַע מִסְעוּדָּה, אֲפִלּוּ מַה שֶּׁהוּא רָגִיל בְּחֹל[7]. וּסְעוּדָּה שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בָּהּ בַּחֹל אֲפִלּוּ הִיא סְעוּדַּת מִצְוָה, אִם הָיָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ בְּיוֹם אַחֵר, אָסוּר לַעֲשׂוֹתָהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת כָּל הַיּוֹם, אֲפִלּוּ בַּבֹּקֶר. אַךְ סְעוּדַּת מִצְוָה שֶׁזְּמַנָּהּ קָבוּעַ הַיּוֹם, כְּגוֹן מִילָה וּפִדְיוֹן הַבֵּן[8] וְכַדּוֹמֶה, מֻתָּר. וּמִכָּל מָקוֹם נָכוֹן לְהַקְדִּימָהּ בַּבֹּקֶר וְלֹא יַרְבֶּה בָּהּ, וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל אֲכִילָה גַּסָּה, כְּדֵי שֶׁיֹּאכְלוּ סְעוּדַּת שַׁבָּת לְתֵאָבוֹן (רמ"ט).

סעיף ה


הערות:


גם אם האשה מכינה הכל, והוא חוזר מהעבודה מאוחר, בכל זאת מצוה שיהיה לפחות דבר אחד שהוא התפקיד של הבעל להכינו. ובהרבה משפחות נוהגים שהבעל מכין את הנרות להדלקה. וכן נכון לחנך את הילדים שכל אחד מהם יעזור במשהו לכבוד שבת.


סעיף ו


לא מבעיא – אין צריך לומר


פת פלטר עובד כוכבים – חכמים אסרו [בין היתר] לאכול לחם של גוים, גם במקרה שהוא מכיל חומרים כשרים בלבד, כדי למנוע ידידות קרובה בין יהודים לגוים שעלולים להוביל לנישואי תערובת. ועם זאת, מאחר ולחם הוא מוצר יסוד חשוב, הקלו כבר בתקופת המשנה לאכול "פת פלטר", זאת אומרת לחם של אופה מקצועי אף על פי שהוא גוי, במקום שאין לחם של יהודים מצוי, או שהוא יקר יותר, כמבואר בסימן לח סעיף א.


חלתו של עולם – החלק המובחר ביותר שהורם על ידי הקב"ה מן העולם מיד לאחר שנברא.


הערות:



  • צריכה היא לתקן דבר זה – נימוק זה נאמר במקורות לעצם חיוב האשה במצוות הפרשת חלה, כאשר היא לשה בצק. אבל עם השנים התפתח מנהג להפריש חלה בערב שבת דוקא, בגלל שהקלקול של חוה היה ביום שישי. ובזמננו שאפשר בקלות להקפיא ולחמם, אם האפייה ביום שישי תגרום לעומס יתר ולכעסים, יש להקדים את האפייה ליום אחר, שהשלום והשלוה בבית חשובים הרבה יותר.

  • בזמננו לא נהוג להקפיד על גודל הלחמים לסעודות השונות.


סעיף ז


וישחיז את הסכין – כדי שלא ייווצר מצב שבשבת ירצה לחתוך בשר, והסכין אינה חותכת, ויכעס, ויפגע הדבר בשלום ביתו.


ויציע את המטות – הכוונה לבית מסודר ואוירה מזמינה ונעימה, והביטוי הוא מתקופה שבה היו אוכלים בחצי שכיבה על מיטות.


פשטידא או מולייתא – מיני מאכלים ממולאים [לא מה שנקרא פשטידא בעברית].


הערה:



  • אם הסכין אינו צריך השחזה [או שהוא סוג סכין שהשחזה לא תועיל לו] אינו צריך להשחיז.


סעיף ח


ילווה אפילו על משכונות – אפילו אם אינו מוצא מי שמוכן להלוות לו אלא אם כן מניח אצלו משכון.


מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה – כל ההכנסות שיש לאדם במהלך השנה, נקבעים מראש בראש השנה, ולכן ראוי לאדם שיצמצם את הוצאותיו, כי אם לא, יתכן שהוא יגמור את "התקציב השנתי" לפני סוף השנה.


השעה דחוקה לו ביותר – שאין מי שמוכן להלוות לו כסף, או שלא יוכל להחזיר את ההלואה אלא אם יקח כסף של צדקה.


עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות – שלא יקח כספי צדקה כדי לכבד את השבת. אבל אם בכל מקרה לוקח כספי צדקה להוצאות השוטפות, יכבד את השבת ויתנו לו יותר כסף לכבוד שבת.


יש לו לאכלו בשבת – כיון שרצון הנותן היה שיעשה בזה מצוה, אם אוכלו ביום חול הרי הוא עובר על דעת בעל הבית, ונקרא גזלן, אלא אם כן יודע שלא יקפיד הנותן.


סעיף ט


ממנחה קטנה ולמעלה – כשעתיים וחצי לפני שקיעת החמה, אך הזמן המדויק נקבע ייחסית לאורך היום, כאשר כל שעה אינה של 60 דקות, אלא של 1/12 מאורך היום מהנץ החמה עד שקיעתה, ושעה כזאת נקראת "שעה זמנית" [בין 50 ל72 דקות, ושעתיים וחצי "זמניות" הם בין שעתיים וחמש דקות בשיא החורף לשלוש שעות בשיא הקיץ].


כמו בחול המועד – שמבואר בסימן קד סעיף ה שמי שאין לו מה לאכול מותר לו לעשות כל מלאכה בחול המועד.


אם הוא בדרך – ויש עמו כסף שחושש שייגנב, כיצד יעשה.


סעיף י


שעות זמניות – נתבאר בסעיף ט', ושלוש שעות זמניות הם רבע היום.


אם היה אפשר לעשותה ביום אחר – למשל מסיבת בר/בת מצוה כאשר אינם נחגגים ביום הולדת עצמו.


אכילה גסה – אכילה אחרי שהאדם שבע לגמרי וכבר אינו נהנה באכילה.


הערות:



  • הרבה נכשלים בזה, וקובעים כל הסעודות שאין להם זמן קבוע, כמו יום הולדת, "בריתה" ועוד, ליום שישי דוקא, כי נוח לעשות אז סעודה כיון שרוב האנשים לא עובדים. ויש לדעת שהדבר אסור.

תוספת פסקי ספרד:

[1] המחזיק ברכה בשם ספר הכוונות כתב שהזיעה שאדם מזיע כשעוסק לכבוד שבת, הקב"ה לוקחה ומוחק בה עוונותיו.(בן איש חי ש"ב לך לך ד)


[2] וגם בימינו שהמאפיות אופים חלות לצורך שבת, ראוי לכל אחד לאפות חלות בביתו לכבוד שבת, ולהפריש חלה. (הלכה ברורה רמב,יב. ילקוט יוסף רמב, ח).


[3] והטועם לכבוד שבת, אם כוונתו לראות אם צריך מלח, אינו צריך לברך. ולכתחילה יתכוון ליהנות מהתבשיל ויברך. (חזון עובדיה שבת א, כב-כג בהע'). והרגיל לטעום, גם בערב 'שבת חזון' מותר לו לטעום מתבשיל בשרי. (חזון עובדיה שם).


ואם חל י' בטבת ביום שישי, לספרדים מותר לטעום בלי ברכה ולפלוט, ובלבד שיהיה פחות מכזית. (הלכה ברורה רנ, יא).


[4] גם לנשים אסור לעשות מלאכה בערב שבת. (הלכה ברורה רנא, א). מותר לגהץ בגדים אחר זמן מנחה קטנה בערב שבת. (אור לציון ב, טז, ט).


לדברי הזוהר אחר שיטבול אסור לו להתעסק במלאכה, אלא בתיקון צרכי שבת.(כף החיים רנא, ג).


[5] ואפילו נוטל שכר על מלאכת ארעי, מותר. (כף החיים רנא, י).


[6] גם אחר המנחה מותר לתקן בגדיו וכליו לצורך שבת, שלא נאסר אלא כשעושה מלאכה להרוויח ממון. והוא הדין לתקן בגדי חבירו כשאינו נוטל שכר. ולכתוב איגרת שלומים מותר. וכן מותר לכתוב חידושי תורה כשבאו לו דרך לימודו. וכל מלאכה שמותר לעשותה בחול המועד מותר לעשותה בערב שבת. (חזון עובדיה שבת א, מג).


מותר לתקן את הפלאטה או לשטוף רצפות עד סמוך לכניסת שבת, אפי' אם מקבל שכר על זה, כיון שניכר שהוא לכבוד שבת, ובלבד שיספיק להגיע לביתו להתכונן לשבת.


וכן מותר להסתפר בערב שבת לכבוד שבת אפי' אחר חצות, ואף בשכר מותר. (ילקוט יוסף רנא, ד-ה).


[7] אסור לקבוע בערב שבת סעודה גדולה שאין רגיל בה ביום חול, וכל היום בכלל האיסור. ולאכול ולשתות ולקבוע סעודה שרגיל בה ביום חול מצוה להמנע ממנה מתשע שעות ולמעלה. ואף שלהלכה מותר להתחיל סעודה עד שתחשך, לעשות כך תמיד, יש לאסור מתשע שעות ולמעלה, שנראה כמזלזל בשבת. (חזון עובדיה שבת א, לב).


אכילת ארעי מותרת במשך כל היום, כגון לאכול פירות, בשר, ואורז, ושאר מאכלים שאינם ממין דגן. וכן יכול לאכול לחם עד כביצה (50 סמ"ק), ועוגה פחות משלש ביצים. ומכל מקום החכם לא ימלא כרסו כדי שלא יכנס לשבת כשהוא שבע. (הלכה ברורה רמט, ה).


[8] מותר לעשות את סעודת פדיון הבן בע"ש, אך יעשו  את הסעודה בבוקר משום כבוד השבת. ואם אפשר טוב לעשות את הפדיון בליל שישי. (חזון עובדיה שבת א, לז).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר