הלימוד היומי י"ד אדר

לימוד מהספר:

סעיף ה

יַפְשִׁיט מַלְבּוּשָׁיו מֵעָלָיו וְלֹא יִישַׁן בְּמַלְבּוּשָׁיו. כְּשֶׁחוֹלֵץ מִנְעָלָיו וּפושֵׁט בְּגָדָיו, חוֹלֵץ וּפושֵׁט שֶׁל שְׂמֹאל תְּחִלָּה. וְלֹא יַנִּיחַ מַלְבּוּשָׁיו תַּחַת מְרָאשׁוֹתָיו, כִּי מְשַׁכֵּחַ לִמּוּדוֹ [1], וְצָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לִשְׁכַּב עַל צִדּוֹ. וְאִסּוּר גָּדוֹל לִשְׁכַּב פְּרַקְדָּן, דְּהַיְנוּ גַּבּוֹ לְמַטָּה וּפָנָיו לְמַעְלָה, אוֹ בְּהִפּוּךְ פָּנָיו לְמַטָּה וְגַבּוֹ לְמַעְלָה, אֶלָּא דַּוְקָא עַל צִדּוֹ. וְטוֹב שֶׁיִשְׁכַּב בִּתְחִלַּת שְׁנָתוֹ עַל צַד שְׂמֹאל, וּבַסוֹף עַל צַד יָמִין, וְהוּא טוֹב לִבְרִיאוּת הַגּוּף, כִּי הַכָּבֵד מֻנָּח בְּצַד יָמִין, וְהָאִצְטוֹמְכָא בְּצַד שְׂמֹאל. וְכַאֲשֶׁר יַטֶּה עַל צַד שְׂמֹאל, אֲזַי יְהֵא הַכָּבֵד עַל הָאִיצְטוֹמְכָא וִיחַמְּמָהּ בְּחֻמּוֹ, וּבָזֶה יִתְעַכֵּל הַמָּזוֹן מְהֵרָה. וְאַחֲרֵי שֶׁנִתְעַכֵּל הַמָּזוֹן רָאוּי לוֹ שֶׁיַּטֶּה עַל צַד יָמִין, כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ הָאִיצְטוֹמְכָא וְתֵרֵד פְּסוֹלֶת הַמַּאֲכָל. וְלֹא יִתְהַפֵּךְ מִצַד אֶל צַד פְּעָמִים הַרְבֵּה (אוֹרַח חַיִּים סִימָן ב', רמב"ם פרק ד' מהלכות דעות, מהריעב"ץ אה"ע סִימָן כג, שבילי אמונה). (הִלְכוֹת צְנִיעוּת תְּבֹאַרְנָה אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם בְּסִימָן ק"נ).

סימן עב :

סעיף א

שַׁבָּת קֹדֶשׁ הוּא הָאוֹת הַגָּדוֹל וְהַבְּרִית, שֶׁנָּתַן לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לָדַעַת כִּי בְּשֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְשַׁבת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְהוּא יְסוֹד הָאֱמוּנָה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שְׁקוּלָה שַׁבָּת כְּכָל הַמִצְוֹת. כָּל הַמְשַׁמֵּר אֶת הַשַׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ, כְּאִלּוּ מְקַיֵּם כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וְכָל הַמְחַלֵּל אֶת הַשַׁבָּת, כְּאִלּוּ כָּפַר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ (רמב"ם סוֹף הלכות שַׁבָּת ומגיד משנה שָׁם, וחיי"א ריש הלכות שַׁבָּת). וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּעֶזְרָא, וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְגוֹ' וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת וְגוֹ', וְאֶת שַׁבָּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעְתָּ לָהֶם.

סעיף ב

וְכָל הַמְחַלֵּל אֶת הַשַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא, הֲרֵי הוּא כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְכָל דְּבָרָיו. אִם נוֹגֵעַ בְּיַיִן אוֹסְרוֹ. וְהַפַּת שֶׁהוּא אוֹפֶה הֲוֵי כְּמוֹ פַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְכֵן הַתַּבְשִׁיל שֶׁהוּא מְבַשֵּׁל, הֲוֵי כְּמוֹ בִּשּׁוּלֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים[2] (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ל"ח). וּפַרְהֶסְיָא הֲוֵי בִּפְנֵי עֲשָׂרָה מִיִשְֹרָאֵל. וְלָאו דַּוְקָא שֶׁעושֶׁה בִּפְנֵיהֶם מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁיּוֹדְעִין מֵהָעֲבֵרָה (ש"ך סִימָן קנ"ז סָעִיף קטן ד'), דְּהָכִי מוּכָח בְּשַׁ"ס וּפוֹסְקִים, גַּבֵּי וְהָא אֶסְתֵּר פַּרְהֶסְיָא הֲוָה. וְכֵן כָּתַב הַפְּרִי מְגָדִים (יו"ד סִימָן ב'. שפ"ד סָעִיף קטן י"ז), פִּרְסוּם הֲוֵי עֲשָׂרָה מִיִשְֹרָאֵל אוֹ שֶׁיֵּדַע שֶׁיִּתְפַּרְסֵם (יו"ד סִימָן ב').

סעיף ג

לְפִיכָךְ מְשַׁבֵּחַ הַנָּבִיא וְאוֹמֵר, אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת וּבֶן אָדָם יַחְזִיק בָּהּ שׁוֹמֵר שַׁבָּת מחַלְּלוֹ וְגוֹ' וְכָל הַשּׁוֹמֵר אֶת הַשַׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ וּמְכַבְּדוֹ וּמְעַנְּגוֹ כְּפִי כֹּחוֹ, גַּם כֵּן מְפֹרָשׁ עַל פִּי הַנָּבִיא שְׂכָרוֹ גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, חוּץ מִן הַשָּכָר הָרַב הַצָּפוּן לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר, אִם תָּשִׁיב מִשַׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַׁבָּת עֹנֶג לִקְדושׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר, אָז תִּתְעַנַּג עַל ה', וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וְהאכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר (רמב"ם שָׁם).

סעיף ד

כְּתִיב זָכֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. פֵּרוּשׁ שֶׁיִּזְכּוֹר בְּכָל יוֹם וָיוֹם אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, שֶׁאִם נִזְדַּמֵּן לוֹ דְּבַר מַאֲכָל חָשׁוּב שֶׁאֵינוֹ שָׁכִיחַ בְּכָל יוֹם וְהוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַלְקֵל, יִקְנֵהוּ לִכְבוֹד שַׁבָּת. וּבְעֶרֶב שַׁבָּת, מִצְוָה שֶׁיַּשְׁכִּים בַּבֹּקֶר לִקְנֹת צָרְכֵי שַׁבָּת. וְיכוֹל לִקְנוֹת גַּם קֹדֶם הַתְּפִלָּה ובִלְבַד שֶׁלֹּא יְאַחֵר עַל יְדֵי זֶה תְּפִלַּת צִבּוּר. וְטוֹב יוֹתֵר לִקְנֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת לִכְבוֹד שַׁבָּת, מִלִּקְנֹת בְּיוֹם ה'. אַךְ דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ הֲכָנָה, יִקְנֶה בְּיוֹם ה'. וְעַל כָּל דָּבָר שֶׁהוּא קוֹנֶה, יֹאמַר לִכְבוֹד שַׁבָּת. מִתַּקָּנַת עֶזְרָא, שֶׁיִּהְיוּ מְכַבְּסִין הַבְּגָדִים בַּחֲמִשִּׁי בְּשַׁבָּת לִכְבוֹד שַׁבָּת[3]. וְלֹא בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁבְּעֶרֶב שַׁבָּת צָרִיךְ לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי שַׁבָּת[4].

סימן עב

סעיף א

עזרא מסכם את ההיסטוריה של עם ישראל, והוא מציין את מצוות השבת בנפרד מקבלת התורה כולה על מצוותיה. וניתן ללמוד מזה שהוא ייחס לשבת משקל שוה למשקל שייחס לשאר התורה כולה.

סעיף ב

בפרהסיא - בפרסום

אם נוגע ביין אוסרו – כך דין הגוי כמבואר בסימן מז.

סימן לח – ששם מתבארים הלכות פת ובישולי גוים.

בש"ס – ראשי תיבות של "ששה סדרים", ורגילים לכנות כך את התלמוד בבלי.

והא אסתר פרהסיא הוה – הגמרא במסכת סנהדרין (עד.) קובעת שכאשר גוי מכריח יהודי לעבור עברה, אם מדובר בצנעה, אין לו למסור את נפשו על כך, אלא יעבור את העברה, אבל אם מדובר בפרהסיא [והגמרא מסבירה שמדובר בפני עשרה מישראל], צריך היהודי ליהרג ולא לעבור עברה, אפילו אם מדובר בהנהגה טובה בלבד המקובלת אצל יהודים. ואז הגמרא מקשה, כיצד אסתר לא מסרה את עצמה למות כדי שלא להינשא לאחשוורוש, והרי לקיחת אסתר לבית המלך היה בפרהסיא? (הגמרא עונה שרק אם הגוי מכריח את היהודי בכוונה להעבירו על דתו צריך להיהרג בפרהסיא, אבל כאשר הגוי מתכוון להנאת עצמו – גם בפרהסיא מותר לעבור).
כוונת הקיצור שולחן ערוך להוכיח משאלת הגמרא, שכאשר מדובר על פרהסיא, לא צריך שעשרה יהודים יהיו נוכחים בפועל בזמן העברה, שהרי בוודאי אחשוורוש לא הכניס עשרה יהודים לחדר השינה שלו, ובכל זאת הגמרא קובעת שהדבר נעשה בפרהסיא, ומוכח מכאן כי די בכך שעשרה יהודים יודעים על כך שהעברה בוצעה.

סעיף ג

שנאמר אם תשיב משבת רגליך – בישעיה נח יג. כל קטע בפסוק זה מלמד כיצד יש להתנהג בשבת בתחום כלשהו, והפסוק מתבאר בהרחבה בסימן צ, ובסימן זה סעיף טז.

נחלת יעקב – לאברהם נאמר (בראשית יג יז) "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה – כי לך אתננה", ליצחק נאמר (בראשית כו ג) "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל", הרי שנחלותיהם תחומים בגבולות, אבל ליעקב נאמר (בראשית כח יד) "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" – נחלה ללא גבולות.

סעיף ד

שכיח – מצוי

גם קודם תפילה – על אף שמתבאר בסימן ח סעיף א שאסור לעסוק בעניינים אחרים לפני התפילה, קניית צרכי שבת מותרת, מאחר והיא מצוה.

וטוב יותר לקנות בערב שבת – כי יום שישי הוא הזמן המיועד להכנת צרכי שבת, שהרי כתוב (שמות טז ה) "והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו".

שיהיו מכבסים הבגדים בחמישי בשבת לכבוד שבת – הכוונה שיכבסו את הבגדים הנצרכים לכבוד שבת ביום חמישי [או קודם לכן – אם אינו לובשם עד שבת], ולא בשישי.

הערות:

  • בזמננו שנתרבו ההכנות, וקרוב הדבר שלא יספיק להכין הכל ביום שישי, נכון להקדים חלק מההכנות – וביניהם את הקניות – ליום חמישי, כדי שיכנס לשבת רגוע. וכל אחד ינהג כפי מה שנכון להתנהלות של הבית שלו, שלא יהיה לחץ ברגע האחרון, ועיקר הכוונה שיום שישי יהיה יום של הכנות, ולא יכין הכל בחמישי וביום שישי יצא לטיול.

תוספת פסקי ספרד:

[1] לא ישים בגדיו מתחת ראשו וישן עליהם, אבל אם מניחם תחת הכרית שישן עליה, מותר. (הלכה ברורה ב, ד).

 [2] בהליכות עולם (ז, צב) כתב, שישראל שחילל שבת בפהרסיא אוסר רק יין, ולא אוסר את פתו שאפה, וגם בישול שבישל לא אסור.

ואם הוא מחלל שבת אך עושה קידוש, נחלקו הפוסקים מה דינו. ובשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילים. (הליכות עולם ז, קנח).

[3] צריך לכבס הבגדים לכבוד שבת. ואם יש לו בגדים מכובסים, אין צריך לכבס עוד. (הלכה ברורה רמב,יא).

צריך לכבס רק הבגדים הפנימיים והחולצה, אבל מכנסיים ובגד עליון לא צריך לכבס אלא אם הם מלוכלכים. (אור לציון ב, טז, ב).

[4] בזמנינו שיש מכונות כביסה יש להקל לכבס במכונת כביסה לכתחילה. (הליכות עולם א, כד, בהע'). ובכל זאת כדאי להקדים לכבס, כדי שיום שישי יהיה פנוי. (הליכות עולם ג, נא). מותר לבני ספרד להכניס בגדים למכונת כביסה בערב שבת, והמכונה תפעל בשבת. ואם היא לא עושה רעש, אף לאשכנזים מותר. (הליכות עולם ג, נא).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר