הלימוד היומי כ"ו שבט

לימוד מהספר:

סעיף א

לְפִי שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם בְּטִבְעוֹ חוֹמֵד וּמִתְאַוֶּה אֶל הַמָּמוֹן, וְקָרוֹב יוֹתֵר שֶׁיְהֵא הָאָדָם נִכְשָׁל בְּאִסּוּר רִבִּית מִבִּשְׁאַר אִסּוּרִין שֶׁבְּמָמוֹן, כִּי בְּגֶזֶל וְאוֹנָאָה וְכַדּוֹמֶה, הֲרֵי מַשְׁגִּיחַ עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יְהֵא נִגְזָל וְשֶׁלֹּא יִתְאַנֶּה, וְגַם זֶה שֶׁהוּא רוֹצֶה לִגְזוֹל אוֹ לְהוֹנוֹת אֶת חֲבֵרוֹ, לִפְעָמִים הוּא נִמְנָע מֵחֲמַת בּוּשָׁה אוֹ מֵחֲמַת יִרְאָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּרִבִּית, כִּי הַלֹוֶה נוֹתֵן לוֹ בִּרְצוֹנוֹ הַטּוֹב, וְהוּא שָׂמֵחַ, כִּי מָצָא מָקוֹם לִלְווֹת עַל כָּל פָּנִים בְּרִבִּית, וְגַם הַמַּלְוֶה חושֵׁב בְּדַעְתּוֹ, כִּי הֲרֵי הוּא עוֹשֶׂה טוֹבָה גְּדוֹלָה עִם הַלֹּוֶה שֶׁיּוּכַל לְהַרְוִיחַ בְּמָמוֹן זֶה כִּפְלֵי כִּפְלַיִם יוֹתֵר מִן הָרִבִּית, וְלָכֵן נָקֵל מְאֹד שֶׁיְהֵא אָדָם נִתְפַּתֶּה חַס וְשָׁלוֹם מִן הַיֵּצֶר הָרַע לִהְיוֹת נִכְשָׁל בְּאִסּוּר זֶה. עַל כֵּן הֶחְמִרָה תוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה מְאֹד בְּאִסּוּר זֶה, וְהַרְבֵּה לָאוִין נֶאֶמְרוּ בּוֹ, הַמַּלְוֵה עוֹבֵר בְּשִׁשָּׁה לָאוִין[1], וְלֹא יָקוּם בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר בְּנֶשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי, לֹא יִחְיֶה. הַלֹּוֶה עוֹבֵר בִּשְׁלשָׁה לָאוִין, הַסּוֹפֵר, וְהָעֵדִים וְהֶעָרֵב עוֹבְרִים כָּל אֶחָד בְּלָאו אֶחָד. וְכֵן הַסַּרְסוּר שֶׁהָיָה בִּינֵיהֶם אוֹ שֶׁסִּיַּע לְאֶחָד מֵהֶם, כְּגוֹן שֶׁהוֹרָה מָקוֹם לְהַלֹּוֶה לִלְווֹת אוֹ שֶׁהוֹרָה מָקוֹם לְהַמַּלְוֵה לְהַלְווֹת, גַּם כֵּן עוֹבֵר בְּלָאו אֶחָד (יו"ד קס).

סעיף ב

מִי שֶׁנִּכְשַׁל וְלָקַח רִבִּית מְחֻיָּב לְהַחְזִירָהּ[2] (מִלְּבַד רִבִּית מֻקְדֶּמֶת וְרִבִּית מְאֻחֶרֶת דִּלְקַמָּן עַיֵּן סָעִיף ו') (קס"א).

סעיף ג

אֲפִלּוּ לֹא פָּסַק עִמּוֹ אֶת הָרִבִּית בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, אֶלָּא שֶׁהִלְוָה לוֹ בְּחִנָּם עַד זְמַן פְּלוֹנִי, אוֹ שֶׁמָּכַר לוֹ אֵיזֶה סְחוֹרָה בְּהַקָּפָה עַד זְמַן פְּלוֹנִי, אוֹ שֶׁחַיָּב לוֹ בְּעִנְיָן אַחֵר לְשַׁלֵּם לוֹ, יִהְיֶה מֵאֵיזֶה עִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה, וּבְהַגִּיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן פּוֹסֵק לוֹ אֵיזֶה דָּבָר בִּשְׁבִיל שֶׁיַּרְחִיב לוֹ אֶת הַזְּמָן, גַּם זֹאת הִיא רִבִּית[3].

סעיף ד

אֲפִלּוּ אִם הַלֹּוֶה נוֹתֵן לוֹ יוֹתֵר מִדַּעְתּוֹ בִּשְׁעַת הַפֵּרָעוֹן, שֶׁלֹּא הִתְנָה עִמּוֹ, וְאֵינוֹ אוֹמֵר שֶׁנּוֹתְנוֹ לוֹ בִּשְׁבִיל רִבִּית, גַּם כֵּן אָסוּר[4].

סעיף ה

אֲפִלּוּ אוֹמֵר לוֹ הַלֹּוֶה בִּשְׁעַת נְתִינַת הָרִבִּית שֶׁהוּא נוֹתְנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה, גַּם כֵּן אָסוּר לְקַבְּלָהּ מִמֶּנּוּ[5]. אֲבָל אִם כְּבָר לָקַח מִמֶּנּוּ רִבִּית, וְהַמַּלְוֵה עוֹשֶׂה תְשׁוּבָה, וְרוֹצֶה לְהַחְזִירָה לְהַלֹּוֶה וְהוּא מוֹחֵל לוֹ, מֻתָּר[6].

סעיף ו

אָסוּר לְהַקְדִּים אֶת הָרִבִּית אוֹ לְאַחֵר אוֹתָה. כֵּיצַד. הָיָה רְאוּבֵן רוֹצֶה לִלְווֹת מִשִּׁמְעוֹן מָעוֹת, וּמַקְדִּים וְשׁוֹלֵחַ לוֹ מַתָּנָה וּפֵּרַשׁ לוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיַּלְוֶהוּ[7], אוֹ שֶׁהִיא מַתָּנָה מְרֻבָּה, דְּמִסְּתָמָא הֲוֵי כְּאִלּוּ פֵּרַשׁ לוֹ שֶׁהִיא בִּשְׁבִיל שֶׁיַּלְוַהוּ, זוֹהִי רִבִּית מֻקְדֶּמֶת. לָוָה מִמֶּנּוּ וְהֶחְזִיר לוֹ מְעוֹתָיו, וְהָיָה שׁוֹלֵחַ לוֹ מַתָּנָה בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁהָיוּ בְּטֵלוֹת אֶצְלוֹ, זוֹהִי רִבִּית מְאֻחֶרֶת.

סעיף ז

אִם אֶחָד מַלְוֵה מְעוֹתָיו לַחֲבֵרוֹ עַל זְמַן מָה, כְּדֵי שֶׁיַּחֲזוֹר זֶה וְיַלְוֵהוּ פַּעַם אַחֶרֶת סַךְ יוֹתֵר לִזְמַן כָּזֶה אוֹ סַךְ כָּזֶה לִזְמַן אָרֹךְ יוֹתֵר, זוֹהִי רִבִּית גְּמוּרָה. וְאִם מַלְוֵה לוֹ עַל מְנָת שֶׁיַּלְוֵה לוֹ פַּעַם אַחֶרֶת סַךְ כָּזֶה לִזְמַן כָּזֶה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם כֵּן אָסוּר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר. וְיֵשׁ לְהַחְמִיר[8]. אַךְ אִם לֹא הִתְנוּ כֵּן אֶלָּא שֶׁהוּא מַלְוֵה לוֹ בִּרְצוֹנוֹ פַּעַם אַחֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כֵן, אֶלָּא מֵחֲמַת שֶׁזֶּה גַּם כֵּן כְּבָר הִלְוָהוּ, בָּזֶה יֵשׁ לְהָקֵל[9].

סעיף ח

צָרִיךְ הַמַּלְוֵה לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת מִן הַלֹּוֶה, שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ כָּל זְמַן שֶׁמְּעוֹתָיו בְּיָדוֹ, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה לוֹ אַף אִם לֹא הִלְוָהוּ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתוֹ, נִרְאֶה שֶׁסּוֹמֵךְ עָלָיו שֶׁבִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁבְּיָדוֹ יִמְחַל לוֹ. אֲבָל אִם נֶהֱנָה מִמֶּנּוּ מִדַּעְתּוֹ, מֻתָּר בַּדָּבָר שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה לוֹ אַף אִם לֹא הִלְוָהוּ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר שֶׁל פַּרְהֶסְיָא (ק"ס).

תוספת פסקי ספרד:

[1] ששת הלאוים הם: לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך, אל תקח מאתו נשך ותרבית, את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך, ולפני עיור לא תתן מכשול.

[2] ריבית מדאורייתא שהיא בדרך הלואה בדבר קצוב יוצאה בדיינים שכופין ומכין אותו עד שתצא נפשו, אבל אין יורדין לנכסיו. (שולחן ערוך יו"ד קסא, ה).

אבל אבק ריבית אינה יוצאה בדיינין, ואם בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר. וריבית מוקדמת או מאוחרת אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר. (הליכות עולם ח, כג).

מי שעבר ולוה בריבית, אסור לו לתת למלוה את הריבית, ואפי' אם היא 'רק' ריבית דרבנן. וכן למלוה אסור לקחת את הריבית מהלווה. (אפיקי מים ז, א). אבק ריבית לא יוצאת בדיינים, ואם המלוה הוציאה ממנו בעל כרחו, יוצאת מהמלוה בדיינים. (שולחן ערוך קסא, ד).

ואפילו אם הלווה יכל להשיג הלואה בריבית מישראל אחר, עובר המלוה בזה על ריבית. ואם יכל הלווה להשיג ההלוואה בריבית מגוי, לא עובר הישראל על ריבית אך עדיין עובר על איסור דרבנן שמסייע לדבר עבירה. (הליכות עולם ח, א).

בדבר המפורש ברמב"ם או בשולחן ערוך שהוא ריבית מהתורה, נהגו בא"י לחייב את המלוה להחזיר את הריבית, אך בדבר שיש בו מחלוקת ואינו מפורש בשולחן ערוך וברמב"ם אם יש בו איסור תורה של ריבית, אי אפשר לחייב את הלווה לשלם, אם יש שני פוסקים הסוברים שזה לא ריבית מהתורה. ומכל מקום, לצאת ידי שמים צריך להחזיר. (מלוה ה' ד, כה).

שטר שיש בו גם ריבית, גובה הקרן ולא הריבית. ואם כלל הקרן עם הריבית, אינו גובה בשטר זה  אפי' את הקרן. (שולחן ערוך קסא, יא). (אבל החוב אינו פוקע. ועי' חו"מ סי' נב)

[3] ולדעת השולחן ערוך (קסו, ב) הוי ריבית קצוצה.

[4] אבל במכר מותר לעשות כך. (רמ"א קס, ד).

ואפילו אם אין כוונתו לריבית אסור. ואם היה רגיל לתת לו מתנות קודם להלואה, יש אוסרים ויש מתירים. (אפיקי מים ג. ב,ד). והיינו בשעת פרעון אבל אחר פרעון מבואר לקמן.

[5] אפילו בריבית דרבנן. (טור יו"ד, קס).

[6] ואפילו בריבית דאורייתא מותר בזה. (ש"ך קס, ז).

[7] ובשולחן ערוך (קס, ו) סתם כלשון הרמב"ם שגם אם אין מפרש כוונתו לשם ריבית, אסור. ואם מפרש על מנת שילוהו יש אופנים שהוא ריבית קצוצה.(רע"א קס ד פת"ש קס ז).

[8] והוא ספק ריבית קצוצה.(ב"י ומהריקריאת שמע קס,ט)

[9] רק לא יאמר לו, אני מלווך בגלל שהלותני. (שולחן ערוך הרב קס, ו).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר