כתוב בתורה בכמה מקומות (שמות כב כד, ויקרא כה לו-לז, דברים כג כ-כא) שאסור ללוות ולהלוות כסף בריבית. מלבד המקרה הפשוט, שבו אדם מלוה סכום כסף ומסכם עם הלווה שהוא יחזיר לו יותר ממה שהוא קיבל, איסור ריבית כולל המון מקרים שבהם הריבית פחות ניכרת. הכלל הוא שכל תמורה שניתנת על כך שהכסף של הזולת היה אצלי במשך תקופה מסוימת, נחשבת כריבית ואסורה, לפעמים מן התורה ולפעמים מדרבנן, וזאת גם בדרך מסחר רגיל. למשל אם אדם קונה חפץ במחיר מסוים, ומאפשרים לו לשלם בתשלומים ולוקחים על כך סכום גבוה מעט יותר, או אם אדם מקדים כסף ומקבל תמורת זה הנחה בקניית המוצר, ועוד מקרים רבים מאד, שחלקם יתבארו בסימנים אלו.
כיון שעולם המסחר השתנה מאד בשנים האחרונות, הצטברו נושאים חדשים שלא נידונו בפוסקים, ויתכן שיש בהם בעיה של ריבית. לכן יש ללמוד את הסימנים הללו בתשומת לב, לא רק לפרטים, אלא גם ואולי בעיקר לעקרונות שעומדות מאחורי הפרטים, כדי שאם בחיי המסחר היום-יומיים הוא ייפגש עם מקרה דומה, לכל הפחות יידע שצריך לשאול שאלת רב.
לְפִי שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם בְּטִבְעוֹ חוֹמֵד וּמִתְאַוֶּה אֶל הַמָּמוֹן, וְקָרוֹב יוֹתֵר שֶׁיְהֵא הָאָדָם נִכְשָׁל בְּאִסּוּר רִבִּית מִבִּשְׁאַר אִסּוּרִין שֶׁבְּמָמוֹן, כִּי בְּגֶזֶל וְאוֹנָאָה וְכַדּוֹמֶה, הֲרֵי מַשְׁגִּיחַ עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יְהֵא נִגְזָל וְשֶׁלֹּא יִתְאַנֶּה, וְגַם זֶה שֶׁהוּא רוֹצֶה לִגְזוֹל אוֹ לְהוֹנוֹת אֶת חֲבֵרוֹ, לִפְעָמִים הוּא נִמְנָע מֵחֲמַת בּוּשָׁה אוֹ מֵחֲמַת יִרְאָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּרִבִּית, כִּי הַלֹוֶה נוֹתֵן לוֹ בִּרְצוֹנוֹ הַטּוֹב, וְהוּא שָׂמֵחַ, כִּי מָצָא מָקוֹם לִלְווֹת עַל כָּל פָּנִים בְּרִבִּית, וְגַם הַמַּלְוֶה חושֵׁב בְּדַעְתּוֹ, כִּי הֲרֵי הוּא עוֹשֶׂה טוֹבָה גְּדוֹלָה עִם הַלֹּוֶה שֶׁיּוּכַל לְהַרְוִיחַ בְּמָמוֹן זֶה כִּפְלֵי כִּפְלַיִם יוֹתֵר מִן הָרִבִּית, וְלָכֵן נָקֵל מְאֹד שֶׁיְהֵא אָדָם נִתְפַּתֶּה חַס וְשָׁלוֹם מִן הַיֵּצֶר הָרַע לִהְיוֹת נִכְשָׁל בְּאִסּוּר זֶה. עַל כֵּן הֶחְמִרָה תוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה מְאֹד בְּאִסּוּר זֶה, וְהַרְבֵּה לָאוִין נֶאֶמְרוּ בּוֹ, הַמַּלְוֵה עוֹבֵר בְּשִׁשָּׁה לָאוִין[1], וְלֹא יָקוּם בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר בְּנֶשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי?! לֹא יִחְיֶה! הַלֹּוֶה עוֹבֵר בִּשְׁלשָׁה לָאוִין, הַסּוֹפֵר, וְהָעֵדִים וְהֶעָרֵב עוֹבְרִים כָּל אֶחָד בְּלָאו אֶחָד. וְכֵן הַסַּרְסוּר שֶׁהָיָה בִּינֵיהֶם אוֹ שֶׁסִּיַּע לְאֶחָד מֵהֶם, כְּגוֹן שֶׁהוֹרָה מָקוֹם לְהַלֹּוֶה לִלְווֹת אוֹ שֶׁהוֹרָה מָקוֹם לְהַמַּלְוֵה לְהַלְווֹת, גַּם כֵּן עוֹבֵר בְּלָאו אֶחָד (יו"ד קס).
משגיח – הנגזל, וממילא קשה יותר לגזול.
בושה – נקיפות מצפון על כך שהוא לוקח ממון שאינו שלו שלא ביושר.
יראה – שיתפסו אותו ויענישו אותו.
על כל פנים בריבית – בוודאי שהיה מעדיף ללוות בלי ריבית, אבל אדם שזקוק להלוואה, ואינו מוצא מי שילווה לו בלי ריבית, שמח מאד לתת ריבית, ובלבד שיקבל את ההלואה.
הרי הוא עושה טובה גדולה – ולכן אין לו שום נקיפות מצפון.
שיוכל להרויח בממון זה... – כאשר הלוה משקיע את הכסף בעסק, הוא עשוי להרויח פי כמה מתשלומי הריבית שהוא משלם, ומאחר והלווה בעצמו רואה בתשלומי ריבית חלק מהוצאות העסק, המלווה שמאפשר לו את ניהול העסק מרגיש מאד בנוח.
בששה לאוין – 'לא תהיה לו כנושה' (שמות כב כד), 'לא תשימון עליו נשך' (שם), 'אל תקח מאיתו נשך ותרבית' (ויקרא כה לו), 'את כספך לא תתן לו בנשך' (ויקרא כה לז), 'ובמרבית לא תתן אכלך' (שם), 'לפני עיוור לא תתן מכשול' (ויקרא יט יד).
תחיית המתים – אחרי ביאת המשיח יקומו המתים לתחיה, כמו שקיבלנו במסורת איש מפי איש עד משה רבינו ששמע מפי ה', והוא נרמז בתנ"ך בכמה מקומות.
שנאמר – יחזקאל יח יג.
בשלשה לאווין – 'לא תשיך לאחיך' (דברים כג כ), 'ולאחיך לא תשיך' (דברים כג כא), 'ולפני עיור לא תתן מכשול' (ויקרא יט יד).
הסופר – שכותב את הסכם ההלואה.
העדים – החתומים עליו.
הערב – שמתחייב לשלם במקום הלווה אם לא יצליח לעמוד בתשלום כפי שסוכם.
בלאו אחד – 'לא תשימון עליו נשך' (שמות כב כד). ואם בלעדיהם ההלואה לא היתה יוצאת לפועל, עוברים גם על 'לפני עיור לא תתן מכשול', כמו שהתבאר בסימן קמג סעיף יח.
סרסור – מתווך.
הורה מקום להלווה ללוות – עזר ללווה למצוא מישהו שיסכים להלוות לו.
לאו אחד – 'לפני עיור לא תתן מכשול', אם בלעדיו ההלוואה לא היתה מתבצעת.
מִי שֶׁנִּכְשַׁל וְלָקַח רִבִּית מְחֻיָּב לְהַחְזִירָהּ[2] (מִלְּבַד רִבִּית מֻקְדֶּמֶת וְרִבִּית מְאֻחֶרֶת דִּלְקַמָּן, עַיֵּן סָעִיף ו') (קס"א).
אֲפִלּוּ לֹא פָּסַק עִמּוֹ אֶת הָרִבִּית בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, אֶלָּא שֶׁהִלְוָה לוֹ בְּחִנָּם עַד זְמַן פְּלוֹנִי, אוֹ שֶׁמָּכַר לוֹ אֵיזֶה סְחוֹרָה בְּהַקָּפָה עַד זְמַן פְּלוֹנִי, אוֹ שֶׁחַיָּב לוֹ בְּעִנְיָן אַחֵר לְשַׁלֵּם לוֹ, יִהְיֶה מֵאֵיזֶה עִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה, וּבְהַגִּיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן פּוֹסֵק לוֹ אֵיזֶה דָּבָר בִּשְׁבִיל שֶׁיַּרְחִיב לוֹ אֶת הַזְּמָן, גַּם זֹאת הִיא רִבִּית[3].
פסק – סיכם.
פוסק לו איזה דבר – מסכם איתו שיתן לו משהו.
ירחיב לו את הזמן – ידחה לו את התשלום.
אֲפִלּוּ אִם הַלֹּוֶה נוֹתֵן לוֹ יוֹתֵר מִדַּעְתּוֹ בִּשְׁעַת הַפֵּרָעוֹן, שֶׁלֹּא הִתְנָה עִמּוֹ, וְאֵינוֹ אוֹמֵר שֶׁנּוֹתְנוֹ לוֹ בִּשְׁבִיל רִבִּית, גַּם כֵּן אָסוּר[4].
מדעתו – מרצונו.
התנה – סיכם מראש.
אינו אומר – אפילו עכשיו כשנותנו לו.
אֲפִלּוּ אוֹמֵר לוֹ הַלֹּוֶה בִּשְׁעַת נְתִינַת הָרִבִּית שֶׁהוּא נוֹתְנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה, גַּם כֵּן אָסוּר לְקַבְּלָהּ מִמֶּנּוּ[5]. אֲבָל אִם כְּבָר לָקַח מִמֶּנּוּ רִבִּית, וְהַמַּלְוֵה עוֹשֶׂה תְשׁוּבָה, וְרוֹצֶה לְהַחְזִירָה לְהַלֹּוֶה, וְהוּא מוֹחֵל לוֹ, מֻתָּר[6].
במתנה – ולא כשכר על ההלוואה.
ריבית – אפילו ריבית גמורה שסיכמו עליה מראש.
הוא מוחל לו – הלווה אומר למלווה בפירוש שאינו חייב להחזיר, ומבחינתו הכסף הזה יכול להיות מתנה.
אָסוּר לְהַקְדִּים אֶת הָרִבִּית אוֹ לְאַחֵר אוֹתָה. כֵּיצַד. הָיָה רְאוּבֵן רוֹצֶה לִלְווֹת מִשִּׁמְעוֹן מָעוֹת, וּמַקְדִּים וְשׁוֹלֵחַ לוֹ מַתָּנָה וּפֵרַשׁ לוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיַּלְוֶהוּ[7], אוֹ שֶׁהִיא מַתָּנָה מְרֻבָּה, דְּמִסְּתָמָא הֲוֵי כְּאִלּוּ פֵּרַשׁ לוֹ שֶׁהִיא בִּשְׁבִיל שֶׁיַּלְוַהוּ, זוֹהִי רִבִּית מֻקְדֶּמֶת. לָוָה מִמֶּנּוּ וְהֶחְזִיר לוֹ מְעוֹתָיו, וְהָיָה שׁוֹלֵחַ לוֹ מַתָּנָה בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁהָיוּ בְּטֵלוֹת אֶצְלוֹ, זוֹהִי רִבִּית מְאֻחֶרֶת.
אסור להקדים... – אסור לתת ריבית גם אם אינו נותנו בשעת ההלואה או בשעת הפירעון, אלא מקדימו להלוואה או מאחרו לפרעון.
פירש לו בשביל שילווהו – אמר בפירוש שהוא נותן את המתנה הזאת כדי שכאשר בעתיד הוא יבקש הלוואה יסכים המקבל להלוות לו.
מתנה מרובה – שברור שלא היה נותן לו אם לא היה מצפה להלואה, וזאת גם אם הלווה אינו מודע לכך שנותנו עבור ההלואה. ואם הלווה נותנו לו כתמורה על ההלואה, אסור גם מתנה מועטת גם כשאינו מפרש.
מסתמא – מן הסתם.
שולח לו מתנה – לאחר זמן. אבל אם נותן לו בשעת הפרעון, למדנו בסעיף ד שהוא אסור.
בשביל – אם אומר לו כן בפירוש, או שמדובר במתנה מרובה שבלי זה לא היה נותן, או שברור ללוה שזאת הסיבה שנותן לו את המתנה.
היו בטלות אצלו – המלווה היה יכול להשקיע את הכסף בעסק, ובמקום זה הכסף סתם שכב אצל הלווה.
הערות:
- כאשר הלווה נותן למלוה מתנה מועטת שלא בשעת הפרעון בלי לפרש, מותר למלוה לקבל את המתנה, ואינו צריך לחשוש שמא כוונת הלוה היתה עבור ההלוואה.
אִם אֶחָד מַלְוֵה מְעוֹתָיו לַחֲבֵרוֹ עַל זְמַן מָה, כְּדֵי שֶׁיַּחֲזוֹר זֶה וְיַלְוֵהוּ פַּעַם אַחֶרֶת סַךְ יוֹתֵר לִזְמַן כָּזֶה אוֹ סַךְ כָּזֶה לִזְמַן אָרֹךְ יוֹתֵר, זוֹהִי רִבִּית גְּמוּרָה. וְאִם מַלְוֵה לוֹ עַל מְנָת שֶׁיַּלְוֵה לוֹ פַּעַם אַחֶרֶת סַךְ כָּזֶה לִזְמַן כָּזֶה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם כֵּן אָסוּר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר. וְיֵשׁ לְהַחְמִיר[8]. אַךְ אִם לֹא הִתְנוּ כֵּן, אֶלָּא שֶׁהוּא מַלְוֵה לוֹ בִּרְצוֹנוֹ פַּעַם אַחֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כֵן אֶלָּא מֵחֲמַת שֶׁזֶּה גַּם כֵּן כְּבָר הִלְוָהוּ, בָּזֶה יֵשׁ לְהָקֵל[9].
כדי – כשהם מסכמים על כך מראש.
זוהי ריבית גמורה – כי לא רק כסף אסור לתת בתמורה להלוואה, אלא גם טובת הנאה כלשהי.
שגם כן אסור – שגם מחוייבות להלוות כסף באותו סכום, היא דבר נוסף על תשלום החוב, ואם סיכמו על כך מראש הוא ריבית.
יש להחמיר – כיון שלדעת האוסרים מדובר באיסור ריבית מן התורה.
בזה יש להקל – אפילו אם עושה זאת כתמורה על ההלוואה שקיבל, מאחר שמדובר בריבית דרבנן, ניתן להקל במחלוקת זו במקרה זה, ובתנאי שההלואה השנייה אינה על סכום גבוה יותר או לטווח ארוך יותר מהראשונה. אבל אם הסכום גבוה יותר או הטווח ארוך יותר, אם הוא מלווה לו רק בגלל ההלואה שקיבל – אסור, ואם עושה כן בלי קשר להלוואה הראשונה, מותר, כמו במתנה מועטת בסעיף ו [בדרך כלל גם הלוואה על סכום גבוה ייחסית נחשבת כמתנה מועטת, כי הלוואה הוא דבר שנותנים אותו גם בסכומים שאין מקובל לתת מתנות].
צָרִיךְ הַמַּלְוֵה לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת מִן הַלֹּוֶה שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ כָּל זְמַן שֶׁמְּעוֹתָיו בְּיָדוֹ, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה לוֹ אַף אִם לֹא הִלְוָהוּ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתוֹ, נִרְאֶה שֶׁסּוֹמֵךְ עָלָיו שֶׁבִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁבְּיָדוֹ יִמְחַל לוֹ. אֲבָל אִם נֶהֱנָה מִמֶּנּוּ מִדַּעְתּוֹ, מֻתָּר בַּדָּבָר שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה לוֹ אַף אִם לֹא הִלְוָהוּ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר שֶׁל פַּרְהֶסְיָא (ק"ס) [קס"ו].
כל זמן שמעותיו בידו – שאם נהנה ממנו אחר הפרעון, מותר כשמדובר בדבר מועט אם אינם מתכוונים שההנאה תהיה כתמורה על ההלוואה, כמו שלמדנו בסעיף ו.
אפילו בדבר שהיה עושה לו – גם אם מדובר בדבר שברור שהוא היה מרשה לו, גם ללא קשר להלוואה, למשל להשתמש בעט שלו או למזוג לעצמו כוס מים בביתו.
נראה... – אף אם אין הדבר כן, הרואה אותו נהנה ללא בקשת רשות, חושב שהוא מרשה לעצמו בגלל ההלוואה.
שהיה עושה לו אף אם לא הלווהו – אבל בדבר שאינו עושה לו אלא בגלל ההלוואה, אסור, כמבואר בסעיף ט.
דבר של פרהסיא – דבר מפורסם. למשל לא יגור ביחידת דיור של הלווה בחינם, אף אם אכן הם ידידים טובים, ואין ספק שהלווה היה מאפשר למלוה לגור אצלו גם בלי קשר להלוואה, מפני שהרואים אינם יודעים את טיב הייחסים שביניהם, ועלולים לחשוד שמדובר בריבית. וכן לא ישאיל הלווה למלווה את רכבו. ובמקרה שהיה נוהג בפועל מדי פעם בעבר לשאיל לו את רכבו, או שהלווה אירח את המלווה כבר בעבר ללא תשלום, והדבר ידוע למכרים שלהם, מותר להמשיך לנהוג כן גם עכשיו, כמו שיתבאר בסעיף ט, ובתנאי שבאמת אין כוונתם בגלל ההלוואה.
[1] ששת הלאוים הם: לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך, אל תקח מאתו נשך ותרבית, את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך, ולפני עיור לא תתן מכשול.
[2] ריבית מדאורייתא שהיא בדרך הלואה בדבר קצוב יוצאה בדיינים שכופין ומכין אותו עד שתצא נפשו, אבל אין יורדין לנכסיו. (שולחן ערוך יו"ד קסא, ה).
אבל אבק ריבית אינה יוצאה בדיינין, ואם בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר. וריבית מוקדמת או מאוחרת אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר. (הליכות עולם ח, כג).
מי שעבר ולוה בריבית, אסור לו לתת למלוה את הריבית, ואפי' אם היא 'רק' ריבית דרבנן. וכן למלוה אסור לקחת את הריבית מהלווה. (אפיקי מים ז, א). אבק ריבית לא יוצאת בדיינים, ואם המלוה הוציאה ממנו בעל כרחו, יוצאת מהמלוה בדיינים. (שולחן ערוך קסא, ד).
ואפילו אם הלווה יכל להשיג הלואה בריבית מישראל אחר, עובר המלוה בזה על ריבית. ואם יכל הלווה להשיג ההלוואה בריבית מגוי, לא עובר הישראל על ריבית אך עדיין עובר על איסור דרבנן שמסייע לדבר עבירה. (הליכות עולם ח, א).
בדבר המפורש ברמב"ם או בשולחן ערוך שהוא ריבית מהתורה, נהגו בא"י לחייב את המלוה להחזיר את הריבית, אך בדבר שיש בו מחלוקת ואינו מפורש בשולחן ערוך וברמב"ם אם יש בו איסור תורה של ריבית, אי אפשר לחייב את הלווה לשלם, אם יש שני פוסקים הסוברים שזה לא ריבית מהתורה. ומכל מקום, לצאת ידי שמים צריך להחזיר. (מלוה ה' ד, כה).
שטר שיש בו גם ריבית, גובה הקרן ולא הריבית. ואם כלל הקרן עם הריבית, אינו גובה בשטר זה אפי' את הקרן. (שולחן ערוך קסא, יא). (אבל החוב אינו פוקע. ועי' חו"מ סי' נב)
[3] ולדעת השולחן ערוך (קסו, ב) הוי ריבית קצוצה.
[4] אבל במכר מותר לעשות כך. (רמ"א קס, ד).
ואפילו אם אין כוונתו לריבית אסור. ואם היה רגיל לתת לו מתנות קודם להלואה, יש אוסרים ויש מתירים. (אפיקי מים ג. ב,ד). והיינו בשעת פרעון אבל אחר פרעון מבואר לקמן.
[5] אפילו בריבית דרבנן. (טור יו"ד, קס).
[6] ואפילו בריבית דאורייתא מותר בזה. (ש"ך קס, ז).
[7] ובשולחן ערוך (קס, ו) סתם כלשון הרמב"ם שגם אם אין מפרש כוונתו לשם ריבית, אסור. ואם מפרש על מנת שילוהו יש אופנים שהוא ריבית קצוצה.(רע"א קס ד פת"ש קס ז).
[8] והוא ספק ריבית קצוצה.(ב"י ומהריקריאת שמע קס,ט)
[9] רק לא יאמר לו, אני מלווך בגלל שהלותני. (שולחן ערוך הרב קס, ו).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך