הקדמה לסעיפים ג-ד:
בסימן עז סעיף ז כתב הקיצור שולחן ערוך: 'כל הדינים שהן בכוס של ברכת המזון (לעיל סימן מ"ה סעיף ג' וסעיף ד') יש גם בכוס של קידוש בין ביום בין בלילה, וכן בכוס של הבדלה'. וחשוב לדעת זאת, מאחר ומשום מה המצוה לברך ברכת המזון על כוס כמעט נשכחה בדורנו בעוונותינו הרבים, והלומד את ההלכות של כוס ברכת המזון מרגיש שאין זה נוגע כל כך להלכה למעשה, ואינו משנן את פרטי הדינים כראוי, וכשמגיע להלכות קידוש, ואין שם אלא הפנייה לכאן, הוא עלול שלא לטרוח לפתוח את הסימן הזה שוב, ונמצא שאינו יודע את ההלכות אפילו לכוס של קידוש והבדלה.
גם סעיף ח, ובמדה מסויימת סעיף ט, שייכים להלכות קידוש כמו להלכות ברכת המזון.
יַיִן שֶׁשָּׁתוּ מִמֶּנּוּ, כָּל הַנִּשְׁאָר בַּכְּלִי נַעֲשָׂה פָּגוּם, וּפָסוּל לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן עַד שֶׁיְתַקְּנוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁנּוֹתֵן לְתוֹכוֹ קְצָת יַיִן אוֹ קְצָת מַיִם שֶׁאֵינָם פְּגוּמִים, וְכֵיוָן שֶׁצָּרִיךְ לְמַלֹאת אֶת הַכּוֹס לְשֵׁם בְּרָכָה, לָכֵן אִם הַכּוֹס פָּגוּם וְהוּא מְתַקְנוּ, צָרִיךְ לְשָׁפְכוֹ לְתוֹךְ קַנְקַן, וּמִתּוֹךְ הַקַּנְקַן לְתוֹךְ הַכּוֹס לְשֵׁם בְּרָכָה.
ממנו – ישירות בפה.
לברכת המזון – וכן לקידוש ושאר ברכות שצריך לברך על הכוס, כמו שיתבאר בסימן עז סעיף ז.
שאינם פגומים – שאף אחד לא שתה מהם.
צריך – למצוה מן המובחר, כמבואר בסעיף הבא.
למלאות את הכוס – מהבקבוק.
צריך לשפכו לתוך קנקן – כי היין שבתוך הכוס לא נחשב כנמזג לשם ברכה, שהרי נפסל לברכה כשנפגם.
מתוך הקנקן לתוך הכוס – בחזרה.
הערות:
- בסעיף ח יתבאר, שגם טעימת המסובים צריכה להיות מכוס שאינה פגומה, ואיך עושים זאת.
הַכּוֹס שֶׁמְבָרְכִין עָלָיו צָרִיךְ שֶׁיְהֵא שָׁלֵם. וַאֲפִלּוּ נִשְׁבַּר רַק הַבָּסִיס שֶׁל מַטָּה, פָּסוּל[1]. וַאֲפִלּוּ פְּגִימָה כָּל שֶׁהִיא בִּשְׂפַת הַכְּלִי, אוֹ שֶׁנִּסְדַּק, פָּסוּל. וְטָעוּן הֲדָחָה מִבִּפְנִים וּשְׁטִיפָה מִבַּחוּץ, אוֹ מְקַנְּחוֹ יָפֶה שֶׁיְהֵא נָקִי, וְשׁוֹפֵךְ מִן הַקַּנְקַן לְתוֹכוֹ לְשֵׁם בְּרָכָה, וִיהֵא מָלֵא, וְהַמְבָרֵךְ מְקַבְּלוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו (לְהַרְאוֹת חֲבִיבוּת הַכּוֹס, שֶׁהוּא חוֹשֵׁק לְקַבְּלוֹ בְּכָל כֹּחוֹ) וּכְדִכְתִיב שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה'. וּמֵסִיר אַחַר כָּךְ יָדוֹ הַשְּׂמָאלִית וְאוֹחֲזוֹ רַק בִּיְמִינוֹ לְבַדָּה[2], בְּלִי סִיּוּעַ הַשְּׂמָאלִית (שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּמַשָּׂא עָלָיו). וְנוֹתֵן עֵינָיו בּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ. וּמַחְזִיקוֹ[3] לְמַעְלָה מִן הַשֻּׁלְחָן טֶפַח, דִּכְתִיב כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא, וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. וְאִטֵּר יָד יֹאחֲזוֹ בַּיָמִין דִּידֵיהּ[4], שֶׁהוּא שְׂמֹאל שֶׁל כָּל אָדָם. וְיֵשׁ לְהָסִיר מִן הַשֻּׁלְחָן הַכֵּלִים הָרֵיקִים (קפ"ג).
שלם – מפני כבוד הברכה.
נשבר רק הבסיס של מטה – אפילו אם הכוס יכולה לעמוד גם על הבסיס השבור.
פסול – אם יש לו כוס אחר, אבל אם אין לו כוס אחר, יברך על כוס זה, או על כוס פגומה או סדוקה, שגם הם פסולים רק אם אין לו כוס אחר
פגימה – חסרון.
בשפת הכלי – אבל בבסיס פגימה כל שהיא אינה פוסלת.
נסדק – אפילו אם לא חסר שום חומר.
הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ – הדחה ושטיפה הם מילים נרדפות, אלא שהשטיפה מבפנים נקראת הדחה, והשטיפה מבחוץ נקראת שטיפה.
מקנחו – מנגב את הלכלוך בסמרטוט.
לשם ברכה – לכתחילה. למצוה מן המובחר. והעיקר הוא שלא ישתמש ביין שכבר היה בכוס במשך הארוחה, אלא יקח יין טרי לצורך ברכת המזון.
מקבלו – אם אדם אחר מגיש לו, או שמגביהו מן השולחן בשתי ידיו.
כדכתיב – תהלים קלד ב.
ידיכם – בלשון רבים.
כמשא – כאילו החזקת הכוס כבד עליו.
נותן עיניו בו – בכוס, בזמן שהוא מברך, ואין צריך לראות את היין עצמו.
דכתיב – תהלים קטז יג.
אשא – ארים.
איטר יד – שמאלי.
ימין דידיה... – ימין שלו, כלומר, היד שהיא החזקה אצלו, אף שהיא נקראת שמאל.
אִם בְּנֵי הַמְסִבָּה שָׁוִים בַּמַעֲלָה, וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם כֹּהֵן, מִצְוָה לְכַבְּדוֹ בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר וְקִדַּשְׁתּוֹ. אֲבָל אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם אָדָם גָּדוֹל וְחָשׁוּב, יְבָרֵךְ הוּא. וְנוֹהֲגִין לָתֵת לְאָבֵל לְבָרֵךְ. וְדַוְקָא כְּשֶׁשָּׁוִים בַּמַעֲלָה. וְרָאוּי לְכַבֵּד בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן לְמִי שֶׁהוּא טוֹב עַיִן, שׂוֹנֵא בֶצַע וְגוֹמֵל חֶסֶד בְּמָמוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ אַל תִּקְרִי יְבֹרָךְ אֶלָּא יְבָרֵךְ (קפ"ג ר"א).
בני המסיבה – האנשים המסובים יחד.
במעלה – ברמת צדקותם וידיעותיהם בתורה.
מצוה לכבדו... – דיני קדושת כהן וכבודו מתבארים בהרחבה בסימן קמד סעיף ח.
שנאמר – ויקרא כא ח.
יברך הוא – אפילו אם יש כהן.
לאבל – תוך י"ב חודש אחרי פטירת אביו או אמו.
ודווקא כששוים במעלה – האבל ושאר המסובים, אבל אם אחד מהם תלמיד חכם והאבל עם הארץ יש לתת לתלמיד חכם לברך.
טוב עין – מפרגן לזולת.
שונא בצע – סולד ממתנות ואינו רודף ממון.
שנאמר – משלי כב ט.
אל תקרי – אל תקרא. אחת מצורות הדרש היא לקרוא את מילות הפסוק בניקוד שונה במקצת, כאשר יש סיבה לנטות מהפירוש הפשוט.
הערות:
כל דיני הקדימה המוזכרים כאן נאמרו דוקא כאשר כל אחד מהמסובים אכל משל עצמו, אבל אם הם מוזמנים אצל בעל הבית, זכותו של בעל הבית לברך, או לכבד בברכת המזון את מי שירצה.
הַמְבָרֵךְ יֹאמַר מִתְּחִלָּה, הַב לָן וּנְבָרֵךְ, כִּי כָּל מִלֵּי דִּקְדֻשָּׁה בָּעִי הַזְמָנָה (אוֹ יֹאמַר בלע"ז, בלשון אשכנז, "רַבּוֹתַי מִיר וֶועלֶען בֶּענְטְשֶׁען) וְהַמְסֻבִּין עוֹנִין, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם[5]. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר הַמְבָרֵךְ, בִּרְשׁוּת וְכוּ', נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ וְכוּ', וְהַמְסֻבִּין אוֹמְרִים, בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶׁלּוֹ וְכוּ'. וְחוֹזֵר הַמְבָרֵךְ וְאוֹמֵר גַּם הוּא, בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ וְכוּ'. וְנוֹהֲגִין בִּקְצָת מְקוֹמוֹת שֶׁלְּאַחַר שֶׁסִּיֵּם הַמְבָרֵךְ וּבְטוּבוֹ חָיִּינוּ עוֹנִין הַמְסֻבִּין אָמֵן. וּבִקְצָת מְקוֹמוֹת לֹא נָהֲגוּ לוֹמַר אָמֵן[6]. גַּם יֵשׁ מִנְהָגִים שׁוֹנִים בְּעִנְיַן אֲמִירַת בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ[7]. יֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁהַמְבָרֵךְ אוֹמְרוֹ כְּשֶׁמְזַמְּנִין רַק בִּשְׁלשָׁה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁאֵין לְאָמְרוֹ אֶלָּא כְּשֶׁמְּזַמְּנִין בַּעֲשָׂרָה, שֶׁמַּזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם, אָז יֹאמְרוֹ. וְכֵן יֵשׁ לִנְהוֹג. וְהַמְסֻבִּין לֹא יאמְרוּהוּ. וּמִכָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלֹא זִמּוּן שֶׁלֹּא יֹאמְרוֹ [קצ"ב].
הב לן – תביא לנו [כוס יין].
כל מילי דקדושה בעי הזמנה – כל דבר קדושה צריך הזמנה.
בלע"ז – בלשון עם זה.
אשכנז – אידיש, שהוא ניב של גרמנית.
מיר וועלען בענטשען – נברך. והוא הדין שאפשר לומר בלשון הקודש 'רבותי נברך'.
ברשות וכו' – אם בעל הבית נתן רשות למי שהוא, אומר 'ברשות בעל הבית', ואם הכהן נתן רשות לישראל לברך, אומר 'ברשות הכהן', וכן נוהגים לומר 'ברשות מרנן ורבנן ורבותי'.
נברך שאכלנו וכו' – משלו. והוא הזימון.
וכו' – ובטובו חיינו.
אמירת ברוך הוא וברוך שמו – לפני תחילת ברכת המזון, אחרי הזימון.
אומרו כשמזמנים רק בשלשה – אפילו כשמזמנים רק בשלשה.
המסובין לא יאמרוהו – בכל מקרה, בין בשלשה ובין בעשרה.
הַמְבָרֵךְ יְבָרֵךְ בְּקוֹל, וְהַמְסֻבִּין יֹאמְרוּ עִמּוֹ מִלָּה בְּמִלָּה בְּלַחַשׁ. וּבְסוֹף כָּל בְּרָכָה יַקְדִּימוּ לְסַיֵּם קֹדֶם לְהַמְבָרֵךְ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲנוּ אָמֵן עַל בִּרְכָּתו[8]ֹ (קפ"ג).
יברך בקול – את כל ברכת המזון.
עמו מילה במילה בלחש – כי הרעיון של הזימון הוא שיברכו כולם יחד, והמנהג המקורי היה שאחד היה מברך וכולם היו שומעים ועונים אמן, אלא שמפני שקשה לכוון לכל מילה של המברך כדי לצאת ממנו ידי חובה, נהגו לומר איתו בלחש.
כדי... – שאם יסיימו עמו ביחד לא יוכלו לענות אמן, כמבואר בסימן ו סעיף יא.
שיענו אמן על ברכתו – שכך תיקנו החכמים את סדר הזימון, כמו שביארתי, ואף שהיום נוהגים כולם לומר בעצמם את כל המילים, בכל זאת יש לשמר את התקנה המקורית, ולענות אמן על ברכות המברך כאילו הוא מברך לבדו ומוציא את כולם ידי חובתם.
אַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ עַל הַכּוֹס שֶׁבֵּרֵךְ עָלָיו, וְשׁוֹתֶה שִׁעוּר רְבִיעִית כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה. אִם הַכּוֹסוֹת שֶׁל הַמְסֻבִּין הֵן פְּגוּמוֹת, צָרִיךְ הַמְבָרֵךְ לִתֵּן מִכּוֹסוֹ מְעַט לְתוֹךְ כּוֹסוֹת שֶׁלָּהֶם אַחַר שֶׁבֵּרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן קֹדֶם שֶׁיִּשְׁתֶּה הוּא, כְּדֵי שֶׁיְבָרְכוּ גַּם הֵם עַל כּוֹסוֹת שֶׁאֵינָן פְּגוּמוֹת. וְכֵן אִם כּוֹסוֹת שֶׁלָּהֶן רֵיקָנוֹת, נוֹתֵן לְתוֹכָן מְעַט מִכּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, וְלֹא יִטְעֲמוּ עַד שֶׁיִּטְעוֹם הַמְבָרֵךְ. אֲבָל אִם יֵשׁ לָהֶן כּוֹסוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן וְאֵינָן פְּגוּמוֹת, אֵין הַמְבָרֵךְ צָרִיךְ לִתֵּן לָהֶם מִכּוֹס שֶׁלּוֹ, וִיכוֹלִין לִטְעֹם קֹדֶם שֶׁיִּטְעוֹם הוּא, וְכֵן נָכוֹן וְטוֹב אִם אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה לְכָל אֶחָד כּוֹס מָלֵא.
מברך – בורא פרי הגפן.
שיעור רביעית – קצת פחות מחצי כוס חד-פעמית.
כדי שיוכל לברך... – אף שמצד דין כוס של ברכה אין חייבים לשתות רביעית שלמה, ודי במלא לוגמיו כמו שיתבאר בסימן עז סעיף ט, אבל אז יש ספק אם אפשר לברך ברכה אחרונה או לא, כמבואר בסימן נא סעיף ב.
הכוסות של המסובין – אם לכל אחד מהמסובים היה כוס יין משלו בזמן ברכת המזון [והוא מצוי בליל הסדר].
ליתן מכוסו מעט לתוך כוסות שלהם – שבכך מתקן את הפגימה, כמו שלמדנו בסעיף ג.
קודם שישתה – לפני שהוא פוגם את הכוס שלו, שאחר כך כבר לא ניתן לתקן בו את פגימתם.
ריקנות – שמחלק להם בכוסיות כדי שיטעמו מן הכוס.
נותן לתוכן מעט – אחרי שבירך בורא פרי הגפן, לפני שטועם.
לא יטעמו עד שיטעום המברך – אבל לא יטעם לפני ששופך לתוך הכוסות שלהם, כדי שלא יטעמו יין פגום, ואם טעם צריך לתקן את היין שלו מתוך הבקבוק, לפני שמוזג לאחרים. וכן אם כולם טועמים מאותו כוס שבירך עליו המברך, צריך לתקנו.
הערות:
- גם הלכה זו מצוייה בעיקר בקידוש, ודעת הקיצור שולחן ערוך שאפילו אם שותים מהכוס של המברך, או שהוא מחלק מהיין לכוסיות, צריך להיזהר שלא יהיה פגום. ולמעשה ניתן להוסיף יין מהבקבוק לתוך הכוס אחרי שהמברך טעם ממנו, ובכך לתקן את פגימת היין שבכוס, ואחר כך לחלק לכל המסובים מהיין, ובכך מקיים דין זה לכל הדעות.
[1] אם נשבר הבסיס והכוס עצמה נשארה שלימה אין להשתמש בכוס זה, ויש מקילין כשאין לו כוס אחרת. (הלכה ברורה קפג, ח).
[2] נחלקו המקובלים אם יעמיד הכוס על כף ידו ויהיו אצבעותיו זקופות סביב הכוס, או שצריך שתהיה מונחת על חמש אצבעותיו ולא על כף ידו. (הלכה ברורה קפג, ב).
[3] וצריך להחזיק הכוס במשך כל ברכת המזון, ויש אומרים שיניח הכוס מידיו בשעת אמירת 'הרחמן', וקודם שמברך 'הגפן', חוזר ומרים את הכוס.(הלכה ברורה קפג, יב)
[4] אולם לדעת המקובלים גם איטר יאחז בימין של כל אדם, אא"כ חושש שישפך הכוס, וכן הלכה. (הליכות עולם ב, מז).
[5] למנהג הספרדים המזמן אומר: הב לן ונבריך למלכא עילאה קדישא, והעונים משיבים 'שמים', ואחר כך המזמן אומר: ברשותכם, (ואם יש בעל הבית, אומר ברשות בעל הבית. ואם זה שבת מוסיף 'ברשות שבת מלכתא' וביום טוב מוסיף 'ברשות יומא טבא (ובסוכות מוסיף 'אושפיזא') קדישא', ומוסיף 'נברך שאכלנו משלו'. והעונים משיבים 'ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו'. והמזמן חוזר 'ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו'. (הלכה ברורה קצב, ד-ה).
[6] וכן נוהגים הספרדים שלא לומר אמן.
[7] והספרדים לא נהגו כלל לומר ברוך הוא וברוך שמו. (הלכה ברורה קצב, ו).
[8] למנהג הספרדים בכל ענין אינו עונה 'אמן' אחר המזמן, ואפילו אם סיים הברכה קודם המזמן.
התשובות הנכונות הן:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך