מִצְוָה לִבְצֹעַ עַל הַפַּת הַחֲשׁוּבָה יוֹתֵר. וְלָכֵן אִם יֵשׁ לְפָנָיו חֲתִיכַת פַּת וּפַת שְׁלֵמָה, וְדַעְתּוֹ לֶאֱכֹל תּוֹךְ הַסְּעוּדָּה מִשְּׁתֵּיהֶן, וּשְׁתֵּיהֶן מִמִּין אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁהַפַּת הַשְׁלֵמָה הִיא קְטַנָה יוֹתֵר מִן הַחֲתִיכָה, וְגַם אֵינָהּ נְקִיָה כְּמוֹ הַחֲתִיכָה, מִכָּל מָקוֹם יִבְצַע עַל הַשְׁלֵמָה[1] שֶׁהיִא חַשׁוּבָה יוֹתֵר. אֲבָל אִם אֵינָן מִמִּין אֶחָד, אֶלָּא שֶׁהַשְׁלֵמָה מִמִּין גָּרוּעַ, כְּגוֹן, שֶׁהַשְׁלֵמָה היִא פַּת כֻּסְמִין, וְהַחֲתִיכָה הִיא פַּת חִטִּים, אֲפִלּוּ הִיא קְטַנָּה, מְבָרֵךְ עַל שֶׁל חִטִּים. וְאִם הַשְׁלֵמָה הִיא שֶׁל שְׂעוֹרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא גָּרוּעָה מֵחִטִּין, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁגַּם שְׂעוֹרָה נִזְכְּרָה בְּפֵרוּשׁ בַּפָּסוּק, וְגַם הִיא שְׁלֵמָה, לָכֵן יְרֵא שָׁמַיִם יַחֲלוֹק כָּבוֹד גַּם לָזוֹ שֶׁל שְׂעוֹרִים וּשְׁלֵמָה. וְכֵיצַד עוֹשֶׂה, מַנִּיחַ אֶת הַחֲתִיכָה תַּחַת הַשְּׁלֵמָה וּבוֹצֵעַ מִשְּׁתֵּיהֶן יָחַד. אִם שְׁתֵּיהֶן שְׁלֵמוֹת אוֹ שְׁתֵּיהֶן חֲתוּכוֹת וּשְׁתֵּיהֶן מִמִּין אֶחָד, יְבָרֵךְ עַל הַנָּקִי יוֹתֵר. וְאִם שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת בִּנְקִיּוּת יְבָרֵךְ עַל הַיּוֹתֵר גְּדוֹלָה.
דעתו לאכול תוך הסעודה משתיהן – שאין חובה לבצוע על לחם שאין בתוכנית לאוכלו, אפילו אם הוא חשוב יותר, כמבואר בסעיף י.
ממין אחד – אותו סוג קמח.
נקיה – מקמח לבן יותר.
מין גרוע... – נראה שחשב שהכוסמין איכותי פחות מן החיטים, ומתוך דברי הפוסקים מתבאר שלא הכירו במזרח אירופה כוסמין כלל. אבל הדין נכון בכל מקרה, כיון שהחיטים משבעת המינים והכוסמין לא.
היא קטנה – החתיכה של פת חיטה מלבד שאינה שלמה היא גם קטנה יותר מהשלמה של כוסמין.
נזכרה בפירוש – בצורה מורחבת כוסמין מוגדרים כמין חיטה, ושבולת שועל ושיפון כמין שעורה, אבל בפירוש מוזכרים רק חיטה ושעורה ממש, ולכן אין עדיפות החיטה גדולה כל כך.
בפסוק – דברים ח ח, 'ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש'.
גם היא שלמה – שאם שניהם שלמות או שניהם חתוכות צריך לברך על פת חיטה.
מניח – בשעת הברכה.
הערות:
- סיכום של סדרי העדיפויות: מין התבואה הוא הקריטריון החשוב ביותר, החיטה קודמת להכל, ואחר כך השעורה. הקריטריון השני הוא השלמות, אם שתיהם מאותו מין [ואפילו בשלמה של שעורים ופרוסה של חיטים יש מקום להחמיר לבצוע משתיהן יחד]. הקריטריון השלישי, כאשר שניהם מאותו מין, ושניהם שלמים או שניהם חתוכים, נקיות הקמח, כלומר רמת הניפוי, כמה שהוא יותר לבן הוא קודם לברכה. ואם אין בכדי קריטריונים אלו להכריע, קובעים לפי הגודל של החתיכות. וכן זה כשרוצה בכל מקרה לאכול משניהם, אבל אם רוצה לאכול סוג אחד בלבד מברך עליו ואין בזה שום מגבלות.
אִם יֵשׁ לְפָנָיו פַּת יִשְֹרָאֵל וּפַת עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאֵינוֹ נִזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִם שְׁתֵּיהֶן שְׁלֵמוֹת אוֹ שְׁתֵּיהֶן פְּרוּסוֹת וְגַם שָׁווֹת בְּגַדְלוּת וְהֵם מִמִּין אֶחָד, יְבָרֵךְ עַל פַּת יִשְֹרָאֵל. וְאִם זוֹ שֶׁל יִשְֹרָאֵל אֵינָהּ נָקִי כְּמוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, יְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה. וְאִם בַּעַל הַבַּיִת נִזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֶלָּא שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִיל אוֹרֵחַ, יֵשׁ לְסַלְּקָּהּ מִן הַשֻּׁלְחָן עַד לְאַחַר בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא[2].
פת עובד כוכבים – כשר, שנאפה על ידי גוי. ודיניו מבוארים בסימן לח.
ואינו נזהר – כמו שהתבאר שם בסעיף א שהמנהג בהרבה מקומות שלא להימנע מפת גוים.
יברך על פת ישראל – יש לו עדיפות רק במקרה שאין שום קריטריון נוסף לקבוע איזה לחם חשוב יותר.
אינה נקי – וכן אם אינו גדול כמוהו ושניהם נקיים באותה רמה. אבל אם של גוים שלם או שהוא ממין חשוב יותר, מברך עליו.
על איזה מהן שירצה – שלכל אחד יש חשיבות.
הובא בשביל אורח – שמעדיף פת נקיה אפילו של גוים, כי הוא אינו נזהר מפת גוים.
לסלקה מן השולחן – לכתחילה, כדי לחשוש לדעות הפוסקים שסוברים שבמקרה כזה גם בעל הבית אמור לבצוע על הנקי של גוים, אפילו שהוא בדרך כלל נזהר שלא לאכלו.
כָּל דִּין קְדִימַת הֶחָשׁוּב, אֵינוֹ אֶלָּא אִם בְּדַעְתּוֹ לֶאֱכוֹל בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה מִשְּׁתֵּיהֶן. אֲבָל אִם אֵין דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה רַק מִפַּת אַחַת, יִבְצַע עַל זוֹ שֶׁהוּא רוֹצֶה לֶאֱכוֹל, וְאֵין מַשְׁגִּיחִין בָּזֶה עַל הַחֲשִׁיבוּת.
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּהֵמוֹת אוֹ עוֹפוֹת שֶׁמְּזוֹנוֹתֵיהֶן עָלָיו, אָסוּר לוֹ לֶאֱכוֹל כְּלוּם עַד שֶׁיִּתֵּן לָהֶם מַאֲכָל[3], דִּכְתִיב וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתְּךָ וְאָכַלָתָּ וְשָׂבַעְתָּ, הִקְדִּימָה הַתּוֹרָה מַאֲכַל בְּהֵמָה לְמַאֲכַל הָאָדָם. וְלִשְׁתִיָּה, הָאָדָם קוֹדֵם, דִּכְתִיב שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶיךָ אַשְׁקֶה. וְכֵן כְּתִיב וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם.
מזונותיהן עליו – האחריות להאכיל אותם מוטלת עליו.
עד שיתן להם מאכל – אם הם זקוקים לכך עכשיו. אבל בעלי חיים שאוכלים פעמייםביום, בוקר וערב, וכבר האכיל אותם בבוקר, מותר לו לאכול גם צהרים, ורק בערב משהגיע זמן האכלתם אסור לו לאכול.
דכתיב – דברים יא טו.
דכתיב – בראשית כד מו.
וכן כתיב – במדבר כ ח.
לֹא יֹאכַל אָדָם וְלֹא יִשְׁתֶּה דֶּרֶךְ רַעַבְתָנוּת. לֹא יֹאכַל מְעֻמָּד וְלֹא יִשְׁתֶּה מְעֻמָּד. וִיהֵא שֻׁלְחָנוֹ נָקִי וּמְכֻסֶּה יָפֶה, אֲפִלּוּ אֵין לוֹ לֶאֱכוֹל רַק דָּבָר שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב. לֹא יֶֹאֱחוֹז פְּרוּסָה גְּדוֹלָה כַּבֵּיצָה וְיֹאכַל מִמֶּנָּהּ[4]. וְלֹא יֶאֱחוֹז הַמַּאֲכָל בְּיָדוֹ אַחַת וְיִתְלושׁ מִמֶּנּוּ בְּיָדוֹ הַשֵּׁנִית. לֹא יִשְׁתֶּה כּוֹס יַיִן בְּפַעַם אֶחָת[5]. וְאִם שָׁתָה, הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן. בִּשְׁתֵּי פְּעָמִים, זֶהוּ דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וּבְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים, הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ, אִם לֹא כְּשֶׁהוּא כּוֹס גָּדוֹל בְּיוֹתֵר, יָכוֹל לִשְׁתּוֹתוֹ אֲפִלּוּ בְּכַמָּה פְּעָמִים. וְכֵן כּוֹס קָטָן מְאֹד, יָכוֹל לִשְׁתּוֹתוֹ בְּפַעַם אֶחָת (סִימָן ק"ע ובטור סִימָן קס"א).
דרך רעבתנות – יש דברים מוחלטים, כמו חלק ממה שיתבאר בסעיף זה, ויש דברים שתלויים בתרבות. וכתבו הפוסקים דוגמאות, לפי הרגלי האכילה שלהם, ורובם שייכים גם היום ברוב העדות, כמו לא ללקק את הצלחת, לא ללקק את האצבעות אלא לקנח אותם במפית, ודברים שמקובל לאוכלם בסכין ומזלג לא יאכל בידים, וכשצריך לאכול בידים לא יכלכלך את כל הידים אלא רק את ראשי אצבעותיו, ויזהר שלא יתלכלך שער זקנו ומלבושיו, ולא יפוצץ את הפה באוכל, ולא ימשיך לאכול אחרי ששאר המסובים הפסיקו.
נקי ומכוסה יפה – שיהיה נעים לאכול שם, כי כאשר אוכלים בתאנים נעימים, הדבר נראה מתורבת יותר, ופחות דרך רעבתנות
דבר שאינו חשוב – גם אם אוכל רק חתיכת עוגה או פרי, ישב ליד השולחן בשביל זה.
יאכל ממנה – ישירות, אלא יתלוש חתיכות ויאכלם, או יחתוך בסכין.
ויתלוש ממנו בידו השנית – בתוך הצלחת. אבל לתלוש חתיכה ממאכל שמחזיק ביד השניה באויר, כמו שעושים כשאוכלים לחם, מותר.
בפעם אחת – ברצף בלי להפסיק.
מגסי הרוח – גאוותן, שרוצה להראות לכולם שהוא לא גרגרן, והוא שותה לאט ובמתינות יותר מכל האחרים.
הערות:
- מאכלים כמו פיתה פלאפל אין לאכול בכלל, כי צורת אכילתם המקובלת נראית דרך רעבתנות, ואין כמעט דרך לאוכלם בצורה מתורבתת.
לֹא יִשׁוֹךְ פְּרוּסָה וִינִיחֶנָּה עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן[6], אוֹ יִתְּנֶנָּהּ לַחֲבֵרוֹ אוֹ לְתוֹךְ הַקְּעָרָה, כִּי שֶׁמָּא הוּא מָאוּס לַחֲבֵרוֹ. וְלֹא יִשְׁתֶּה מִכּוֹס וְיִתֵּן לַחֲבֵרוֹ לִשְׁתֹּת הַמּוֹתָר[7], כִּי יֵשׁ לְכָל אָדָם לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת מִשְּׁיוּוֹרֵי כּוֹס שֶׁשָּׁתָה חֲבֵרוֹ, וְזֶה שֶׁמָּא מֵחֲמַת הַבּוּשָׁה יִשְׁתֶּה בְּעַל כָּרְחוֹ.
הקערה – הצלחת, בצורה שנשיכה ניכרת לשאר המסובים.
ישתה בעל כרחו – ובכך יכול להידבק ממחלה שיש לראשון, או לחלות מרוב גועל.
לֹא יְהֵא אָדָם קַפְּדָן בִּסְעוּדָּתוֹ, כִּי הָאוֹרְחִים וּבְנֵי הַבַּיִת מִתְבַּיְשִׁים אָז לֶאֱכוֹל, כִּי חוֹשְׁבִים פֶּן מִתְרַגֵּז וּמַקְפִּיד עַל אֲכִילָתָן.
קפדן – שמקפיד ביותר על נימוסי שולחן ועל כל תקלה אפשרית שעלולה לקרות לאחד המסובים.
אֵין מְשִׂיחִין בַּסְּעוּדָּה אֲפִלּוּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לְוֶשֶׁט[8], וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁנִּתְעַטֵּשׁ, אָסוּר לוֹמַר לוֹ אָסוּתָא. אֲבָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת אֲכִילָה, מִצְוָה לוֹמַר עַל הַשֻּׁלְחָן דִּבְרֵי תּוֹרָה. וְיֵשׁ לִזָּהֵר בָּזֶה מְאֹד. וּמִנְהָג טוֹב לוֹמַר אַחַר אֲכִילַת פְּרוּסַת הַמּוֹצִיא, מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רוֹעִי לֹא אֶחְסַר, שֶׁהוּא תּוֹרָה וְגַם תְּפִלָּה עַל מְזוֹנוֹתָיו. וּלְאַחַר גְּמַר הַסְּעוּדָּה נוֹהֲגִין לוֹמַר בַּחֹל, עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל וְגוֹ'. וּבַשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְכָל הַיָּמִים שֶׁאֵין אוֹמְרִים בָּהֶם תַּחֲנוּן, אוֹמְרִים שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' וְגוֹ'[9]. וּכְשֶׁלּוֹמֵד עַל הַשֻּׁלְחָן מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר, צָרִיךְ לְהַשְׁגִּיחַ מְאֹד, כִּי שָׁכִיחַ לִהְיוֹת בַּסְּפָרִים תּוֹלָעִים קְטַנִּים וְיוּכַל לָבֹא לִידֵי אִסּוּר, חַס וְשָׁלוֹם.
משיחין – מדברים.
בסעודה – בעודו אוכל את המנה שעל הצלחת. אבל בין מנה למנה מותר. ובזמננו נהגו להקל ולדבר, אבל צריך להיזהר לכל הפחות שלא לדבר בשעת האכילה ממש, כשיש לו אוכל בפה.
יקדים קנה לושט – הוושט שדרכו מגיע האוכל מהפה לקיבה, הוא מאחורי קנה הנשימה, ובזמן שאדם אוכל יש מכסה שמכסה את קנה הנשימה כדי שלא ייכנס לשם אוכל. ואם מדבר בשעת האכילה, והדיבור יוצא מן הקנה, יכול האוכל להיכנס לקנה במקום לוושט, ולהביאו לסכנת חנק.
אסותא – רפואה. לבריאות.
מזמור לדוד – תהלים כג.
תפילה על מזונותיו – ה' רועי, כמו הרועה בהמה שדואג להם למרעה טוב.
על נהרות בבל – תהלים קלז.
תחנון – התבאר בסימן כב.
שיר המעלות – תהלים קכו.
להשגיח – להיזהר.
שכיח – מצוי.
לידי איסור – אם התולעים יפלו לתוך המזון.
[1] וכל זה רק לכתחילה, ופשוט שאם ברך על פת שאינה שלמה יצא.
[2] אולם השולחן ערוך (קסח, ה) כתב, 'יבצע מן הפת היפה של גוים, וכיון שהותר לו לבצוע, הותר לכל הסעודה'.
אך זה בימיהם שאחד מברך לכולם, אבל בזמנינו שכל אחד מברך 'המוציא' לעצמו, כל אחד מברך על הפת שאוכל. (מ"ב קסח סקכ"א).
וכל זה כשבעל הבית רוצה לאכול מפת עכו"ם, ואינו אוכלה רק מטעם שהיא פת עכו"ם, אבל אם אינו חפץ לאכלה, כוון שאינה חביבה בעיניו, יברך על הפת של ישראל. (הלכה ברורה קסח, יב).
[3] יש אומרים שדין זה מהתורה ויש חולקים, ולא חייב לתת להם לאכול בידיו, אלא די שיצוה לתת להם לאכול קודם שיאכל. (ילקוט יוסף קסז, טז).
[4] ואם כך הדרך לאכול, כגון שאוכלים סנדויץ או פיתה, מותר. (הלכה ברורה קע,יח. אור לציון ב, מו, ז).
[5] ואם השאיר מעט בכוס, אין זה גרגרן. ומוטב שישתה את הכוס בשתי לגימות, משישתה כל הכוס בלגימה אחת וישאיר קצת. ואם הוא איש גדול שדרכו לשתות הרבה בבת אחת, יכול לשתות את הכוס בבת אחת, ואינו נקרא גרגרן. (הלכה ברורה קע, טו).
וכל מה שאין לשתות הכוס בבת אחת, זה דווקא ביין ומשקאות חריפים, אבל במשקאות קלים או בבירה, שדרך בני אדם לשתות בבת אחת אין זה גרגרן. (הלכה ברורה קע, טו).
[6] ובזמנינו שרגילים לאכול סנדויץ או פלאפל ונוגסים מהם לא צריך להחמיר שלא להניח הנשאר בפני חבירו. (הלכה ברורה קע, יח).
[7] ומנהג רבים להקל לשתות משיירי כוס של ברכה או של שבע ברכות. וכן המנהג שהרב המסדר קידושין והחתן והכלה טועמים זה אחר זה. (הלכה ברורה קע, כז).
[8] ואפילו בזמן הזה שאין רגילין להסב בשעת הסעודה, אין משיחין בסעודה. ומנהג העולם להקל בזה. ומותר לדבר בין אכילת תבשיל לתבשיל. (הלכה ברורה קע, א. ילקוט יוסף קע, ב).
[9] ויש שנהגו לומר קודם ברכת המזון, למנצח בנגינות, ויש שאומרים אברכה את ה'. (הלכה ברורה קפא, ה).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך