מִצְוַת עֲשֵׂה מִדִּבְרֵי הַנְּבִיאִים לְהִתְעַנּוֹת בַּיָּמִים שֶׁאֵרְעוּ צָרוֹת לַאֲבוֹתֵינוּ. וְתַכְלִית הַתַּעֲנִית הִיא, כְּדֵי לְעוֹרֵר אֶת הַלְּבָבוֹת לְפַקֵּחַ עַל דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, וּתְהִי זֹאת זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים, וּמַעֲשֵׂי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה, עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. וּבְזִכְרוֹן הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, נָשׁוּב לְהֵיטִיב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עַָוֹן אֲבוֹתָם. וְלָכֵן חַיָּב כָּל אִישׁ לָשׂוּם אֶל לִבּוֹ בְּאוֹתָן הַיָּמִים וּלְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וְלָשׁוּב מֵהֶן, כִּי אֵין הָעִקָּר בְּתַעֲנִית, כְּמוֹ שֶנֶּאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה, וַיַרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵֹיהֶם, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וַיַרְא אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה. וְאֵין הַתַּעֲנִית אֶלָּא הֲכָנָה לִתְשׁוּבָה. לָכֵן אוֹתָן אֲנָשִׁים שֶׁכְּשֶׁמִּתְעַנִּים הוֹלְכִים בְּטִיּוּל וּמְבַלִּים אֶת הַיּוֹם בִדְבָרִים בְּטֵלִים, תָּפְסוּ אֶת הַטָּפֵל וְהִנִּיחוּ אֶת הָעִקָּר.
מדברי הנביאים – זכריה ח יט, שנאמר 'צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי'.
בימים – מסוימים שיפורטו בסעיפים ב-ה.
תכלית – מטרת.
לפקח – לפתוח עיניים ולחפש.
זאת – מצוות התענית.
זכרון – תזכורת.
שהיו כמעשינו עתה – כי אם מעשינו היו טובים משל אבותינו, היה בית המקדש נבנה בימינו, שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו.
נשוב להיטיב – נחזור לעשות טוב כמו בעבר הרחוק לפני שאירעו הצרות.
שנאמר – ויקרא כו מ.
אין העיקר בתענית – הצום אינו העיקר באותם ימי צום, אלא הוא רקע לתשובה שהיא העיקר.
נאמר באנשי נינוה – יונה ג י.
שקם – היו נוהגים בצומות ללבוש שק, שהוא אריג גס מאד ואינו מכבד את הלובשו. והיום אנחנו גאים יותר מדי, ואפילו בצומות שגוזרים על הציבור בצומות, אין מעלים אנו על דעתינו ללבוש שק במקום הלבוש הרגיל שלנו.
לא נאמר – כי אף שגזרו אנשי נינוה צום ולבשו שק, מן המלך עד הבהמות, לא זה מה שעזר להם לשנות את גזר הדין שלהם שנינוה תושמד תוך 40 יום.
שבו מדרכם הרעה – והם עשו זאת בצורה קיצונית, כמו שמתואר בגמרא.
דברים בטלים – קריאת ספר, או בילוי כלשהו.
וְאֵלּוּ הֵן הַיָּמִים: א. שְׁלשָׁה בְּתִשְׁרִי בּוֹ נֶהֱרַג גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם[1]. שֶׁלְאַחַר שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִשְׁאִירוֹ נְבוּכַדְנֶצַר בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, וַיְשִׂימֵהוּ לְרֹאשׁ עַל יִשְֹרָאֵל. וְעַל יְדֵי שֶׁנֶּהֱרַג, גָּלוּ כֻּלָּן וְנֶהֶרְגוּ מֵהֶם לַאֲלָפִים, וְנִכְבְּתָה גַּחֶלֶת יִשְֹרָאֵל הַנִּשְׁאֶרֶת.
א. שלשה בתשרי – הוא הנקרא בנביא 'צום השביעי'.
בו – כן הוא בכל הקדמונים ובכל פיוטי הסליחות, מלבד פוסק אחד שכותב שהוא נהרג בראש השנה והצום נדחה ליום חול.
נהרג גדליה – סיפור הריגת גדליה מופיע בספר מלכים (ב כה כה) בקצרה, ובספר ירמיהו (פרקים מ-מא) בהרחבה.
בית המקדש – הראשון.
נבוכדנצר – מלך בבל.
לראש על ישראל – לנציב ממונה מטעמו על שארית העם שנותרו בארץ ישראל, כמבואר בפסוקים (מלכים ב כה כב, ירמיה מ ה).
גלו כולן – שארית העם ברחו למצרים מפחד נקמת נבוכדנצר, כמבואר בירמיה (מא יז-יח) ובמלכים (ב כה כו).
נהרגו מהם – ירמיה ניבא שכל מי שיורד למצרים ייהרג, כמבואר בירמיהו (מב טז-כב).
נכבתה גחלת ישראל – לא נותר שום יהודי בארץ ישראל למשך 52 שנה.
הערות:
הקיצור שולחן ערוך העתיק כאן את דברי הרמב"ם, אבל במקורות אחרים נראה שצום גדליה נקבע על עצם מיתתו של גדליה, שהיה אדם צדיק, ואם היה הדבר אפשרי היינו צריכים לקבוע יום צום במיתת כל צדיק, אבל בחרו בגדליה דוקא בגלל קרבת המאורע לחורבן בית המקדש, וקבעו למיתתו צום שהוא מקביל בחומרתו לצומות שנקבעו על חורבן בית המקדש, ללמדנו ש'גדולה מיתת צדיקים כשרפת בית אלהינו!'.
ב. עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל, נְבוּכַדְנֶצַר הָרָשָׁע, עַל יְרוּשָׁלַיִם וְהֵבִיאָהּ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק, וּמִזֶּה נִמְשַׁךְ הַחֻרְבָּן.
ב. עשרה בטבת – הוא הנקרא בנביא 'צום העשירי'.
סמך מלך בבל – התקרב והביא את העיר במצור, כמסופר במלכים (ב כה א-ב), והוא לשון הפסוק ביחזקאל (כד ב), שהוא הצטווה לכתוב את התאריך כדי שלא יישכח, כמו שנאמר שם "ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית [למלכות צדקיהו] בחדש העשירי בעשור לחודש לאמר, בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלם בעצם היום הזה".
מצוק – מצוקה .
נמשך החורבן – של בית המקדש הראשון, לאחר כשנה וחצי של מצור.
ג. שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, בּוֹ אֵרְעוּ חָמֵשׁ צָרוֹת, נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת כְּשֶׁיָּרַד משֶׁה מִן הָהָר כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה, וְזֶה הָיָה בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז. וְנִתְבַּטֵּל קָרְבַּן הַתָּמִיד. וְהָבְקְעָה הָעִיר בְּחֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי. אַעַ"ג דִּבְחֻרְבָּן הָרִאשׁוֹן הָבְקְעָה בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, דִּכְתִיב (ירמיה נב), בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְגוֹ' וַתִּבָּקַע הָעִיר וְגוֹ'. אֲבָל בַּחֻרְבָּן הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בּוֹ הָבְקְעָה הָעִיר. וְחֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי חֲמִירָא לָן. (וְעוֹד אִיתָא בַּיְרוּשַׁלְמִי, דְּגַם בָּרִאשׁוֹן הָיָה בְּשִׁבְעָה עָשָׂר אֶלָּא שֶׁמִּפְּנֵי הַצָּרוֹת, טָעוּ בַּחֶשְׁבּוֹן). וְשָׂרַף אַפּוֹסְטוּמוּס הָרָשָׁע אֶת הַתּוֹרָה, וְהָעֳמַד צֶלֶם בַּהֵיכָל עַל יְדֵי רִשְׁעֵי יִשְֹרָאֵל, וְזֶה גָּרַם חֻרְבָּנוֹ וְגָלֻיּוֹתֵנוּ.
ג. שבעה עשר בתמוז – הוא הנקרא בנביא 'צום הרביעי'.
חמש צרות – במהלך ההיסטוריה של עם ישראל, עד תקופת המשנה.
הלוחות – לוחות הברית שנתן ה' למשה אחרי שכתב עליהם את עשרת הדברות.
ההר – הר סיני.
נאמר בתורה – שמות לב יט, דברים ט יז.
בשבעה עשר בתמוז – כי משה עלה להר מיד אחרי מתן תורה, שהיה בו' או בז' סיון, והיה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, כמבואר בפרשת משפטים (שמות כד טז-יח).
נתבטל קרבן התמיד – כל יום צריך להקריב על המזבח שני כבשים, כבש בבוקר וכבש אחר הצהריים, כמבואר בפסוק (שמות כט לח-מב, במדבר כח א-ח). ובחודשי המצור בסוף תקופת בית שני, אחרי שאזלו הכבשים בירושלים, היו הרומאים מבחוץ מספקים להם מדי יום שני כבשים תמורת שתי ארגזים מלאים זהב, עם חבלים מעל לחומת העיר, ובשבעה עשר בתמוז חדלו מלספק להם כבשים, ונאלצו לבטל את מצוות הקרבת קרבן התמיד.
הבקעה העיר – הצליחו לפרוץ את חומת העיר.
אע"ג – אף על גב. למרות ש...
ירמיה נב – פסוקים ו-ז, וכן במלכים ב כה ג-ד.
חמירא לן – חמור לנו יותר, ואנחנו מעדיפים להתאבל עליו כאשר הם מתנגשים, כי את תוצאות החורבן השני אנחנו מרגישים עד ימינו.
איתא – יש.
טעו בחשבון – ורשמו אז התאריך כט' בחודש, וכאשר ירמיהו כתב את ספר מלכים ואת ספר ירמיהו, הוא כתב את התאריך לפי החשבון שהם סברו, אף שידע שאין זה התאריך הנכון, ואכן את הצום קבעו בי"ז.
אפוסטומוס – שר יווני היה, ועשה כן בשנות שלטונו של אנטיוכוס, עיין מה שכתבתי בסימן קלט סעיף א.
על ידי רשעי ישראל – מנשה מלך יהודה, כמבואר במלכים (ב כא ז) ובדברי הימים (ב לג ז).
זה גרם חורבנו וגלותינו – חטאות מנשה מלך יהודה, אף שחזר בתשובה בסוף ימיו, ואחריו היו עוד מלכים צדיקים, הם אלו שגרמו את החורבן, כמבואר במלכים (ב כג כו-כז, כד ב-ד) ובירמיה (טו ד).
ד. וְתִשְׁעָה בְּאָב, בּוֹ בַיּוֹם נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁבַּמִּדְבָּר שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, כִּי אָז חָזְרוּ הַמְרַגְלִים, וּבָכוּ יִשְֹרָאֵל בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם, וְנִקְבַּע לִבְכִיָּה לְדוֹרוֹת. וּבוֹ בַיּוֹם הָיָה הַחֻרְבָּן הַגָּדוֹל שֶׁנֶּחְרַב בּוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָרִאשוֹן וְגַם הַשֵּׁנִי, וְנִלְכְּדָה הָעִיר בֵּיתָר, שֶׁהָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה, וְהָיוּ בָּהּ אֲלָפִים וּרְבָבוֹת מִיִשְֹרָאֵל. וּבוֹ בַיּוֹם חָרַשׁ טוּרְנוּסְרוּפוּס אֶת הַהֵיכָל וְאֶת סְבִיבָיו, וְנִתְקַיֵּם הַפָּסוּק צִיּוֹן שָׂדֶה תֵּחָרֵשׁ. (וְעוֹד יֵשׁ תַּעֲנִית צִבּוּר, תַּעֲנִית אֶסְתֵּר, לְקַמָּן סִימָן קמ"א סָעִיף ב') (תקמ"ט).
ד. תשעה באב – הוא הנקרא בנביא 'צום החמישי'.
שלא יכנסו לארץ ישראל – אלא רק בניהם אחרי ארבעים שנה, והדור הראשון של יוצאי מצרים ימותו במדבר בשנים הללו, כמו שנאמר בפרשת שלח-לך (במדבר יד כא-כג, כח-לה).
אז חזרו המרגלים – כי בכ' אייר נסעו ממדבר סיני (במדבר י יא), ונסעו שלושה ימים (במדבר י לג) עד כ"ב אייר, והתעכבו שלושים יום (במדבר יא כ), ונסעו לחצרות והתעכבו שם עוד שבעה ימים (במדבר יב טו), ובכ"ט סיון נסעו למדבר פראן ושלחו את המרגלים, והם תרו את הארץ ארבעים יום (במדבר יג כה), ונמצא שחזרו בתשעה באב.
בכו ישראל – במדבר יד א.
בכיה של חינם – בכי שאינו מוצדק, שנבע מחוסר אמונה בה' ובהבטחתו להביאם אל ארץ טובה, והם ביכרו להאמין לדברי המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ, ואמרו שלא יתכן לכבוש אותה.
הראשון – במלכים (ב כה ח-ט) כתוב שבשבעה בחודש נכנסו הבבליים לירושלים ושרף את בית המקדש, ובירמיהו (נב יב-יג) כתוב שזה היה בעשור לחודש, ופירשו חכמינו זכרונם לברכה שנכנסו למקדש בשביעי, השתוללו שם שלושה ימים, ובתשיעי לקראת הערב הציתו את האש, והוא דלק עד סוף העשירי באב.
ביתר – היתה עיר המבצר האחרונה של בן-כוזבא [המכונה בפי העם משום מה 'בר כוכבא'], שניהל את המרד בימי אדריאנוס קיסר, חמישים ושתים שנה אחרי חורבן בית המקדש.
טורנוסרופוס – נציב רומי, אחרי חורבן ביתר.
הפסוק – מיכה ג כב, ומצוטט גם בירמיה כו יח.
[1] רבנו ירוחם כתב שגדליה בן אחיקם נהרג בר"ה ונדחתה תעניתו לחול. (ב"י תקמט).
התשובות הנכונות הן:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך