צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד שֶׁיֹּאמַר תֵּבַת אָמֵן כְּתִקּוּנוֹ, שֶׁלֹּא יַחֲטֹף הָאָלֶף וְלֹא יַבְלִיעַ הַנּוּ"ן. גַּם יִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא יַעֲנֶה אָמֵן קֹדֶם שֶׁסִּיֵּם הַמְבָרֵךְ כָּל הַבְּרָכָה, כִּי זֶהוּ אָמֵן חֲטוּפָה. וְגַם לֹא יְאַחֵר מִלַּעֲנוֹת אָמֵן שֶׁזֶּהוּ אָמֵן יְתוֹמָה[1], אֶלָּא תֵּכֶף כְּשֶׁמְּסַיֵּם הַמְּבָרֵךְ אֶת הַבְּרָכָה, יַעֲנֶה אָמֵן. וְלֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר, גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו (קכד).
תבת אמן – המילה 'אמן'.
כתיקונו – כראוי, בדקדוק.
יחטוף האלף – כאילו האות אל"ף היתה מנוקדת בחטף קמץ או בחטף פתח.
יבליע הנו"ן – שמאריך במ"ם ואינו מבטא את הנו"ן.
כל הברכה – וגם אם מאריך באותיות האחרונות של סיום הברכה, אסור לענות אמן עד שיסיים לגמרי. והוא מצוי כשמנגנים סוף הברכה, כמו בחזרת הש"ץ של יום טוב, וכן בברכת כהנים כאשר הכהנים מושכים את המילים.
יתומה – שהיא מנותקת מהברכה, כאילו אין לה הורים והיא עומדת לבדה.
לא יגביה קולו – אלא יתאים את ענייתו לברכה.
שנאמר – תהלים לד ד.
גדלו לה' אתי – תצטרפו אלי בזמן שאני מגדל את ה', וענו אחרי אמן.
יחדיו – באותו קול.
אֵין עוֹנִים אָמֵן עַל בִּרְכַּת עַצְמוֹ[2] (מִלְבַד בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן לְאַחַר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם). וַאֲפִלּוּ מְסַיֵּם בְּרָכָה אַחַת בְּשָׁוֶה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, לֹא יַעֲנֶה. אֲבָל אִם הוּא בֵרַךְ בְּרָכָה אַחַת וְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה אַחֶרֶת וְסִיְּמוּ בְשָׁוֶה, עוֹנֶה אָמֵן עַל בִּרְכַּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר. וְאִם סִיֵּם בִּרְכַּת יִשְׁתַּבַּח אוֹ בִרְכַּת שׁוֹמֵר עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל לָעַד אוֹ בִרְכַּת יְהַלְלוּךָ שֶׁלְּאַחַר הַלֵּל בְּשָׁוֶה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, עוֹנֶה גַם כֵּן אָמֵן (כֵּיוָן דְּהַרְבֵּה פוֹסְקִים סְבִירֵי לְהוּ דַּאֲפִלּוּ לְאַחַר עַצְמוֹ עוֹנֶה בְאֵלּוּ אָמֵן[3]) (נ"א).
בשוה – בבת אחת.
סבירי להו – סוברים.
באלו – הברכת, שהם מסיימות קבוצה של ברכות, והן דומות בכך לבונה ירושלים שבברכת המזון. וכך נוהגים בני עדות המזרח, ולכן גם האשכנזים שאינם נוהגים כן, יכולים לענות אמן אחרי ברכת עצמם לכל הפחות כאשר ברכת עצמם מתלכדת עם ברכת השליח ציבור.
הקדמה לסימן ז
ברכות השחר הוא שם כולל לכל הברכות שמברכים בבוקר, עוד לפני סדר התפילה הקבוע. ומאחר והם מודפסים בסידורים, אין הקיצור שולחן ערוך מפרט אותם, ואינו כותב אלא פרטים הלכתיים מסוימים שמסביב לברכות אלו, ואותם לא ניתן להבין בלי לדעת מה הם בכלל ברכות השחר, אכתוב בקצרה מה הם כוללים:
- את ברכת על נטילת ידים שהיא ברכת המצוות, ודיני הנטילה והברכה התבארו בהרחבה בסימן ב
- את ברכת אשר יצר שמברכים במהלך כל היום כל פעם אחרי עשיית צרכים, כמבואר בסימן ד סעיף ו, אך מברכים אותה בבוקר על עצם תפקוד הגוף, כמו שביארתי בסימן ב סעיף ז
- את ברכות התורה, שהם ברכות שצריך לברך כל יום לפני שעוסקים בתורה, וכלול בהם ברכת המצוות וברכת שבח.
- שלוש ברכות שאדם צריך לברך כל יום להודות על כך שהוא נוצר כאיש יהודי, ולא כגוי, עבד או אשה [שיש לה פחות מצוות מלגבר].
- סדרה של ברכות, שבהם אנחנו מודים על כל פרט של שגרת החיים שלנו. א. ברכת 'אלהי נשמה...' על שהתעוררנו בבוקר וה' החזיר לנו את נשמתנו, כמו שביארתי בסימן ב סעיף ז. ב. ברכת 'אשר נתן לשכוי...' להודות על יכולת האבחנה בין היום ללילה. ג. ברכת 'פוקח עיוורים' על חוש הראיה. ד. 'מלביש ערומים' על שיש לנו במה לכסות את גופנו. ה. 'מתיר אסורים' על היכולת להזיז אברים. ו. 'זוקף כפופים' על היכולת להזדקף. ז. 'רוקע הארץ על המים' על שיש קרקע מוצקת תחת רגלנו. ח. 'שעשה לי כל צרכי' על שיש לנו נעליים. ט. 'אשר הכין מצעדי גבר' על היכולת ללכת. י. 'אוזר ישראל בגבורה' על חגירת החגורה. יא. 'עוטר ישראל בתפארה' על כיסוי הראש. יב. 'הנותן ליעף כח' על שעייפותו מאתמול פגה והוא רענן בבוקר כמו שהתבאר בסימן א סעיף ב. יג 'המעביר שנה מעיני...' על רחיצת הפנים להעביר את שרידי השינה מעל פניו.
כל הברכות הללו תיקנו דוד המלך ובית דינו, כמו שהתבאר בסימן ו סעיף ז, כדי שנרגיש מחוברים להקב"ה על כל צעד ושעל, כמו שהתבאר שם.
נוסח ברכות התורה [לאשכנזים, ובעדות האחרות עם שינויים קלים] 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה, והערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך [לשמה], ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה.
אַחַר לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה[4], יֵשׁ מַחֲלֹקֶת הַפּוֹסְקִים אִם הַשּׁוֹמֵעַ יַעֲנֶה אָמֵן אוֹ לֹא. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין כָּאן סִיּוּם הַבְּרָכָה אֶלָּא וְהַעֲרֵב נָא וְכוּ' גַּם כֵּן נִמְשָׁךְ לְמַעְלָה, וְהַכֹּל הִיא בְּרָכָה אֶחָת. וְעַל כֵּן אֵין לַעֲנוֹת אָמֵן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּכָאן הוּא סִיּוּם הַבְּרָכָה. וְהַעֲרֵב נָא, הִיא בְּרָכָה אַחֶרֶת, וּצְרִיכִים לַעֲנוֹת אָמֵן[5]. וְלָכֵן הַמְבָרֵךְ יֶשׁ לוֹ לוֹמַר בְּרָכָה זֹאת בְּלַחַשׁ, שֶׁלֹּא יִשְׁמַע חֲבֵרוֹ וְיָבֹא לִידֵי סְפֵקָא.
אם השומע יענה אמן – אין עונים אמן אלא בסוף ברכה, ולא באמצע ברכה.
נמשך למעלה – הוא חלק מהקטע שלפני כן.
הכל היא ברכה אחת – שפותחת 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם...' וחותמת 'ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל', כמו הברכה שלאחריה, שלכל הדעות היא פותחת 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו...' וחותמת 'ברוך אתה ה' נותן התורה', והוא המבנה של ברכות רבות, שיש להם פתיחה וחתימה.
והערב נא היא ברכה אחרת – שאינה פותחת בברוך מפני שהיא סמוכה לברכה אחרת, כמו ברכות שמונה עשרה חוץ מהראשונה שבהם, וכמו ברכה שניה ושלישית של ברכת המזון. ולדעה זו יש לומר 'הערב נא' ולא 'והערב נא'.
בלחש – בשקט.
יבוא לידי ספיקא – יהיה לו ספק כיצד לנהוג. ולמעשה אם שמע מי שבירך בקול, הסכימו רוב הפוסקים שיותר טוב שלא לענות אמן.
בִּרְכַּת הַנוֹתֵן לַשֶֹכְוִי בִינָה וְכוּ', לֹא יְבָרֵךְ עַד שֶיָאִיר הַיוֹם[6].
הנותן לשכוי בינה – הוא לשון הפסוק באיוב לח לו [מילת 'לשכוי' היא מלעיל]. יש מפרשים ששכוי הוא כינוי ללב שניתן בו כושר האבחנה, ויש אומרים ששכוי הוא תרנגול.
עד שיאיר היום – עד האור הראשון של הבוקר [=עלות השחר]. ובדיעבד אם בירך קודם לכן יצא ידי חובתו.
בִּרְכַּת פּוֹקֵחַ עִוְרִים, יָכוֹל גַּם סוּמָא לְבָרֵךְ, שֶׁיֶּשׁ לוֹ הֲנָאָה שֶׁאֲחֵרִים מַרְאִים לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ[7]. [אִם קָדַם וּבֵרַךְ זוֹקֵף כְּפוּפִים קֹדֶם שֶׁבֵּרַךְ מַתִּיר אֲסוּרִים, שׁוּב לֹא יְבָרֵךְ מַתִּיר אֲסוּרִים, שֶׁכְּבָר נִכְלַל בְּזוֹקֵף כְּפוּפִים, שֶׁבִּכְלַל זְקִיפַת הַקּוֹמָה הִיא הַתָּרַת הָאֵבָרִים] (רז"ש סִימָן מ"ו סָעִיף ה').
סומא – עיוור.
שיש לו הנאה שאחרים מראים לו את הדרך – מברכים את ברכות השחר גם כאשר לא נהנים ישירות מהנושא שעליו מברכים, וגם מי ששוכב במיטה ערום מברך מלביש ערומים וזוקף כפופים, כיון שכך הוא מנהג העולם שנהנים מדברים אלו כל יום, אבל עיוור שאין לו יכולת לראות כלל, יש פוסקים שסברו שאינו מברך פוקח עוורים [וכן משותק לא יברך מתיר אסורים וזוקף כפופים], ולכן כתב הקיצור שולחן ערוך, שמאחר והעיוור נהנה מכך שאחרים רואים, יכול לברך לכל הדעות.
קדם ובירך – שהפך את הסדר.
התרת האיברים – היכולת להזיז איברים.
אַחַר הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה מֵעֵינַי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפַּי, אֵין עוֹנִין אָמֵן, כִּי אֵין כָּאן סִיּוּם בְּרָכָה, אֶלָּא וִיהִי רָצוֹן וְכוּ', שַׁיָּךְ גַם כֵּן לִבְרָכָה זֹאת. וְסִיּוּם הַבְּרָכָה הוּא, הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל.
הַנֵּעוֹר כָּל הַלַּיְלָה מְבָרֵךְ בַּבֹּקֶר כָּל בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר, חוּץ מִבִּרְכַּת עַל נְטִילַת יָדַיִם שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ[8]. וּבִרְכַּת אֱלֹהַי נְשָׁמָה וְהַמַּעֲבִיר שֵׁנָה וְכֵן בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה, יֵשׁ סָפֵק אִם יְבָרֵךְ אוֹ לֹא, וּלְכָךְ יֵשׁ לוֹ לְהַדֵּר לִשְׁמֹעַ אוֹתָן מִפִּי אֲחֵרִים וְלַעֲנוֹת אָמֵן[9] (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ו' סָעִיף ט).
הנעור כל הלילה – ועיניו פקוחות, והוא לבוש והולך ונשמתו בקרבו, ויש פוסקים שסוברים שאין מברכים את הברכות הללו אלא אם נהנה בעצמו מן ההתחדשות של כל הדברים שמברך עליהם. אבל להלכה יכול לברך כמעט את כולם.
על נטילת ידים – שהיא ברכת המצוות, והרי אין זה ברור שהוא חייב ליטול את ידיו כמו שהתבאר בסימן ב סעיף ח.
יש לו להדר... – ואם אי אפשר, יברך אלהי נשמה והמעביר שנה, אבל לא ברכות התורה. ובני עדות המזרח מברכים גם ברכות התורה.
הערות:
- הספק בברכות התורה נובע מכך שלא ברור לנו מה הגורם לכך שצריך כל בוקר מחדש לברך ברכות התורה. שהרי בעצם היה מתבקש שצריך לברך כל פעם שלומדים, כמו שצריך לברך כל פעם שמניחים תפילין כמבואר בסימן י סעיף טו, וכל פעם שלובש ציצית, כמבואר בסימן ט סעיף י, וכל פעם שנכנס לאכול בסוכה כמבואר בסימן קלה סעיף יב. והפוסקים כתבו סברות שונות להסביר מדוע אנו מברכים רק פעם אחת ביום, וכל הסבר יוצר מערכת שונה של הלכות, ורק אם ישן שינת קבע בלילה וקם ללמוד שוב למחרת, צריך לברך לכל הדעות.
כָּל בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר אִם לֹא אֲמָרָן קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל, יָכוֹל לְאָמְרָן לְאַחַר הַתְּפִלָּה חוּץ מִבִּרְכַּת עַל נְטִילַת יָדַיִם (מִכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים דִּנְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית נִתְקְנָה מִשּׁוּם הַתְּפִלָּה, אִם כֵּן לְאַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל אֵין עוֹד מָקוֹם לִבְרָכָה זֹאת), וְחוּץ מִבִּרְכַּת אֱלֹהַי נְשָׁמָה (שֶׁכְּבָר יָצָא בְּבִרְכַּת מְחַיֵּה הַמֵּתִים).
קודם שיתפלל – תפילת שמונה עשרה.
לאחר התפילה – שאמנם לכתחילה יש להסמיך את ברכות השחר לשעת הקימה ממיטתו, אבל בדיעבד זמנם כל היום.
יש אומרים... – התבאר בסימן ב סעיף א.
יצא בברכת מחיה המתים – שבשמונה עשרה, ואף שברכת אלהי נשמה מדברת על החזרת הנשמה כל יום אחרי שנת הלילה, וברכת מחיה המתים מדברת על תחיית המתים לעתיד לבוא, אבל סוף סוף כלולה ההודיה על החזרת הנשמות בבוקר בתוך ההודיה על תחיית מתים.
הערות:
- פוסקים רבים חולקים על דין זה וסוברים שאין שום שייכות בין ברכת אלהי נשמה לבין ברכת מחיה המתים, ולכן מן הראוי שאם לא הספיק או שכח לומר ברכת אלהי נשמה וכבר התחיל לומר ברוך שאמר..., יאמרנה בין ברכת ישתבח לבין ברכת יוצר אור, ואם שכח לאומרה שם, יתכוון בפירוש לפני ברכת מחיה המתים שאינו רוצה לצאת בה ידי חובת אלהי נשמה, וכך יוכל לברכה לאחר התפילה.
וּבִרְכוֹת הַתּוֹרָה אִם לֹא אֲמָרָן קֹדֶם הַתְּפִלָּה, נֶחְלְקוּ הַפּוֹסְקִים אִם יֹאמְרָן לְאַחַר הַתְּפִלָּה אוֹ לֹא. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא יֹאמְרָן, מִשּׁוּם דִּכְבָר נִפְטַר בְּאַהֲבָה רַבָּה (אוֹ אַהֲבַת עוֹלָם), שֶׁיֵּשׁ בִּבְרָכָה זֹאת גַּם כֵּן מֵעֵין בִּרְכַּת הַתּוֹרָה, וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִּינָה לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל לִשְׁמֹעַ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד וְכוּ'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאֵין בִּרְכַּת אַהֲבָה רַבָּה פּוֹטֶרֶת מִבִּרְכוֹת הַתּוֹרָה, אֶלָּא אִם לוֹמֵד לְאַחַר הַתְּפִלָּה מִיָּד בְּלִי הֶפְסֵק. לָכֵן לְכַתְּחִלָּה צְרִיכִים לִזָּהֵר לְבָרֵךְ בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה קֹדֶם הַתְּפִלָּה. וּבְדִיעֲבַד אִם שָׁכַח לְבָרֵךְ קֹדֶם הַתְּפִלָּה, יִלְמַד אֵיזֶה דָבָר מִיָּד אַחַר הַתְּפִלָּה. וְאִם גַּם זֹאת שָׁכַח, אֲזַי מִסְּפֵקָא גַּם כֵּן אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עוֹד בִּרְכַּת הַתּוֹרָה (מ"ו מ"ז נ"ב).
אהבה רבה או אהבת עולם – הברכה השניה שלפני קריאת שמע, והיא פותחת בנוסח אשכנז במילים 'אהבה רבה אהבתנו', ובנוסח ספרד ובני עדות המזרח היא פותחת 'אהבת עולם אהבתנו'.
מעין ברכת התורה – ובמקור לא תיקנו את ברכות התורה אלא למי שלומד לפני התפילה.
וכו' – לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה, והאר עינינו בתורתך...
לאחר התפילה – לאחר שמסיים את כל סדר התפילה הרגיל, צריך מיד ללמוד מעט, כדי להראות שהוא רוצה שברכת אהבה רבה תיחשב לו כברכת התורה, ולא רק כברכה לקריאת שמע.
לכן לכתחילה צריכים להיזהר... – כי אולי הוא ישכח שהוא צריך ללמוד מיד לאחר התפילה, ואז יש מחלוקת בין הפוסקים האם ברכת אהבה רבה נחשבת לו לברכת התורה או שצריך לברך שוב, ומספק לא יוכל לברך.
איזה דבר – ודי בכמה פסוקים, ומן הראוי שיאמר את פסוקי ברכת כהנים ומשנה של 'אלו דברים שאין להם שיעור...' וברייתא של 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם...', כמו שרגילים לומר אחרי ברכות התורה כשמברכים אותם לפני התפילה.
אִם קְרָאוּהוּ לַעֲלוֹת לַתּוֹרָה קֹדֶם שֶׁבֵּרַךְ בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה, אִם אֶפְשָׁר לוֹ לְבָרֵךְ קֹדֶם, כָּל בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה, וְגַם לוֹמַר לְכָל הַפָּחוֹת פָּסוּק אֶחָד כְּגוֹן יְבָרֶכְךָ וְגוֹ', יַעֲשֶׂה כֵּן וְאַחַר כָּךְ יַעֲלֶה לַתּוֹרָה וִיבָרֵךְ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן, יַעֲלֶה כָּךְ לַתּוֹרָה. וְכֵיוָן שֶׁבֵּרַךְ אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ וְכוּ', לֹא יֹאמַר אַחַר כָּךְ, רַק בִּרְכַּת אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ וְכוּ' וְהַעֲרֵב נָא וְכוּ' עַד לְעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל, וְיֹאמַר יְבַרְכְךָ וְכוּ' (חיי אדם).
קודם שברך ברכות התורה – ויש כאן שתי בעיות, א. שהרי אסור ללמוד תורה לפני שאומר ברכות התורה. ב. ברכת העולה לתורה היא זהה לברכה האחרונה מתוך ברכות התורה, ונמצא שאם יעלה בלי לברך לפני כן ברכות התורה, הוא בירך אותם באופן חלקי.
אפשר לו לברך קודם – בלי שהדבר יגרום לכך שהציבור יצטרך להמתין לו, כגון שהגבאי עוסק בלברך את העולה לפניו, או שיש מרחק גדול ממקומו בבית הכנסת עד שמגיע למקום הקריאה.
כגון יברכך – הוא פסוק קצר בן שלוש מילים, 'יברכך ה' וישמרך' (במדבר ו כד).
ויברך – ואף שלפני רגע בירך את ברכת אשר בחר בנו, חוזר ומברך אותה, כי ברכות העולה לתורה נתקנו לכבוד התורה, וצריך לברכם בציבור ובקול רם, ולא די בכך שהוא בירך לעצמו על הלימוד של כל היום.
יעלה כך לתורה – בלי לברך קודם ברכות התורה.
עד לעמו ישראל – וידלג על ברכת אשר בחר בנו, שהרי כבר בירך אותה, והסדר אינו מעכב.
[1] השומע ברכה מהשליח ציבור, ואינו יודע איזה ברכה היא, לא יענה. היות ויש ראשונים הסוברים, שכל ברכה שלא יודע השומע מה היא ועונה אמן, הוי אמן יתומה. (ילקוט יוסף קכד, ח).
[2] וכל העונה אמן אחר ברכת עצמו הרי זה מגונה.(ועיין בהערה הבאה)
[3] נוהגים הספרדים לענות אמן אחר עצמם במקומות הבאים: אחר ברכת ישתבח (שולחן ערוך נא, ג), אחר ברכת השומר את עמו ישראל לעד, אחר יהללוך שאחר ההלל. ואחר ברכת מקדש השבת שבהפטרה. ואחר בונה ירושלים בברכת המזון.(יחוה דעת ב, כג).
[4] מנהגנו לברך 'על דברי תורה'.
[5] ומנהג הספרדים כדעת רבנו האר"י שברכות התורה הן שלש ברכות, ועונין אמן אחר ברכת על דברי תורה. ולמרות שזה ברכה בפני עצמה, אומרים 'והערב נא' עם וא"ו. (הלכה ברורה מז, יב. ילקוט יוסף מז, כב).
גם הנשים מברכות בכל יום ברכות התורה. ואשה שמסתפקת אם ברכה, אינה צריכה לברך ברכות התורה. (ילקוט יוסף מז, יח)
כתב היביע אומר (ב קח כח) שהנשים חייבות בברכות השחר. הנשים יברכו שלא עשני שפחה ושלא עשני גויה בשם ומלכות. ובמקום 'שלא עשני אשה' יאמרו ברוך שעשני כרצונו בלי שם ומלכות. (יחוה דעת ד, ה).
[6] כתב בשו"ת 'יביע אומר' (ה, ו) שאפשר לומר את ברכות השחר מחצות הלילה גם אם לא ישן, חוץ מברכות התורה, שאם לא ישן מברך אותה רק בעלות השחר.
ואף שלדעת השולחן ערוך מברך רק אם התחייב בהם, כגון שרק אם שמע תרנגול וכו' מברך הנותן לשכוי, הנה כבר פשט המנהג לא כך, ומברכים גם אם לא התחייב. (יחוה דעת ד, כה).
[7] סומא, אם מברך 'פוקח עורים' יש לו על מה שיסמוך. אך אם שואל, יש להורות לו שלא יברך, שספק ברכות להקל. (הליכות עולם א, נא).
[8] וגם ברכת אשר יצר, יברך רק אם עשה צרכיו. (ילקוט יוסף ד, ט).
המנהג לברך ברכת 'שעשה לי כל צרכי' אף בתשעה באב ויום הכפורים. (הליכות עולם א, נג).
[9]בליל הושענא רבה ובליל שבועות ובלילי תקון כרת וכדומה, שנשארים ערים כל הלילה, חייב לברך ברכות התורה לאחר שיעלה עמוד השחר. (הליכות עולם א, מה).
הלילה הולך אחר היום שלפניו, לכן יכול ללמוד בלילה על סמך הברכות שברך ביום הקודם, כל זמן שלא ישן שינת קבע בלילה.(ילקוט יוסף מז, טז)
אדם שישן ביום לפחות חצי שעה על מטתו, והמשיך לישון קצת גם בלילה, אסור לו ללמוד עד שיברך ברכות התורה. (אור לציון ב ד, ו).
מי שלא ברך ברכות השחר בבוקר, יכול לברכם במשך כל היום.(יחוה דעת ד, ד).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך