הלימוד היומי י"ב סיוון

סעיף ז

תַּלְמִיד חָכָם הַמְזַלְזֵל בַּמִצְוֹת וְאֵין בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, הֲרֵי הוּא כְּקַל שֶׁבַּצִבּוּר (רמ"ג).

 

המזלזל במצוות – אבל אם אפשר לתלות את הנהגתו בכך שטעה בדין, דינו כתלמיד חכם.

כקל שבציבור – ואין לו שום פריבילגיות של תלמיד חכם, שהרי הוא מחלל שם שמים.

 

סעיף ח

כֹּהֵן וְיִשְֹרָאֵל שֶׁהֵם שָׁוִים בַּחָכְמָה, מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְהַקְדִּים אֶת הַכֹּהֵן, שֶׁנֶאֱמַר, וְקִדַּשְׁתּוֹ, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. כְּלוֹמַר, בְּכָל דָּבָר שֶיֵרָאֶה גָּדוֹל הוּא מְקֻדָּשׁ, לִהְיוֹת רִאשׁוֹן לִקְרִיאַת הַתּוֹרָה, וְלִהְיוֹת רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים בְּכָל קִבּוּץ עָם, לְדַבֵּר וְלִדְרוֹשׁ תְּחִלָּה. וְכֵן בִּישִיבָה יְדַבֵּר בָּרֹאשׁ. וְכֵן בִּסְעוּדָה הוּא קוֹדֵם לְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וְלִתֵּן לוֹ מָנָה יָפָה תְּחִלָּה לְכָל הַמְּסֻבִּין, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ יִשְֹרָאֵל גָּדוֹל מִמֶּנוּ בַּחָכְמָה, אֲזַי יִתְּנוּ לְהֶחָכָם הַמָּנָה הַיָפָה תְּחִלָּה. אֲבָל כְּשֶׁהַכֹּהֵן חוֹלֵק אֵיזוֹ שֻׁתָּפוּת עִם חֲבֵרוֹ יִשְֹרָאֵל, אֵינוֹ צָרִיךְ לִתֵּן הַחֵלֶק הַיָפֶה, שֶׁאֵין זֶה דֶרֶךְ כָּבוֹד שֶׁיִטּוֹל אֶת הַחֵלֶק הַיָפֶה. שֶׁכָּל הַנּוֹתֵן עֵינָיו בְּחֵלֶק הַיָפֶה, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כֹּהֵן, טוֹב לְהַקְדִּים הַלֵּוִי בְּכָל אֵלּוּ, אֵם הֵם שָׁוִים בַּחָכְמָה.

 

להקדים – לענייני כבוד, שיתבארו לפנינו.

גדול הוא מקודש – צריך לומר גדול ומקודש, בכל דבר שיכולה לבוא לידי ביטוי חשיבותו של הכהן וקדושתו.

ראשון לקריאת התורה – כמבואר בסימן כג סעיפים ט-יב. והמבקשים מהכהנים לצאת מבית הכנסת כדי שלא יצטרכו להעלותם לתורה, מבטלים מצוה מן התורה.

קודם לברך המוציא – ולהוציא אחרים ידי חובתם, ודין זה נוהג רק כאשר אין בעל הבית אוכל עמהם, אבל אם אוכל עמהם, בעל הבית מברך המוציא ובוצע.

ברכת המזון – לזמן. ועיין גם בסימן מה סעיף ה.

וליתן לו מנה יפה – כשמגישים אוכל לשולחן, וכן בכל דבר המתחלק בין כמה אנשים.

גדול ממנו בחכמה – כי יותר מצוה לכבד את החכם מלכבד את הכהן. ובבית הכנסת נהגו שכהן קורא ראשון אפילו אם יש שם חכם גדול, כמו שהתבאר בסימן כג סעיף ט.

שיטול – הכהן.

הנותן עיניו בחלק היפה – מי שבחלוקת רכוש מנסה לקחת לעצמו את השווה יותר, אינו רואה בכך ברכה, כי זו התנהגות קטנונית ומזלזלת, ולכן גם לאפשר לכהן לעשות זאת אין בכך שום כבוד.

הערות:

-       אם יש כהן תלמיד חכם, וישראל גדול ממנו, אף שמן הדין הישראל קודם, טוב שהישראל יכבד את הכהן ויקדימו לפניו.

-       אם הכהן הוא עם הארץ, אסור להקדימו על פני תלמיד חכם, ואסור לישראל להסכים לכך שמקדימים את הכהן בזכות שהוא כהן, שזה ביזוי כבוד התורה, אבל מותר לישראל לתת רשות לכהן עם הארץ להקדימו, שמאחר והכהן צריך ליטול רשות מן החכם, אין בכך בזיון כבוד התורה.

 

 סעיף ט

אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֹהֵן אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה, וּכְמוֹעֵל בַּהֶקְדֵֹּש הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר, וְקִדַּשְתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב. וְאַף עַכְֹשָו, שֶׁאֵין לָנוּ קָרְבָּנוֹת, בִּקְדֻשָׁתוֹ הוּא עומֵד. וְאִם הַכֹּהֵן מוֹחֵל עַל כְּבוֹדוֹ, מֻתָּר, כִּי הַכְּהֻנָּה שֶׁלּוֹ הִיא, וְיָכוֹל לִמְחוֹל עַל כְּבוֹדָהּ וְלִתֵּן רְשׁוּת לְיִשְֹרָאֵל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ. וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁיָכוֹל לַחֲלוֹק כָּבוֹד לְיִשְֹרָאֵל לְהַקְדִּימוֹ בַּדְּבָרִים הַנֶאֱמָרִים לְעֵיל (סי' קכ"ח ר"א).

 

להשתמש בכהן – לבקש ממנו לעשות דברים עבור הישראל, כאשר לא נעים לו לסרב.

מוחל על כבודו – שהיה יכול לסרב והוא מסכים, או שמציע מעצמו.

בדברים הנאמרים לעיל – בסעיף הקודם, חוץ מבקריאה בתורה, שחייב הכהן לקרוא ראשון ואינו יכול לכבד ישראל לקרוא במקומו, אבל יכול לצאת מבית הכנסת כמבואר בסימן כג סעיף טו ובסימן ריט סעיף ב.

 

סימן קמה - הלכות אישות ובו כו סעיפים:

סעיף א

חָיָּב כָּל אָדָם לִשָּׂא אִשָּׁה, כְּדֵי לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת[1]. וּמִצְוָה זוֹ חָלָה עַל הָאָדָם מִשֶּנִּכְנַס לִשְׁנַת הַשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. וְעַל כָּל פָּנִים לֹא יַעֲבוֹר מֵעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּלֹא אִשָּׁה, רַק אִם עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּהַתְמָדָה וּמִתְיָרֵא לִשָּׂא אִשָּׁה, כְּדֵי שֶלֹּא יִתְבַּטֵּל עַל יְדֵי כָּךְ מִלִּמּוּדוֹ, מֻתָּר לוֹ לְהִתְאַחֵר. וְהוּא, כְּשֶׁאֵין יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו[2].

 

כדי לפרות ולרבות – הוא לשון הפסוק בבראשית (א כח) 'ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה'. וגדרי מצווה זו יתבארו בהמשך הסימן.

משנכנס לשנת השמונה עשרה – זאת אומרת מגיל שבע עשרה. ויש פוסקים שסוברים שרק מגיל שמונה עשרה חייב בכך.

שלא יתבטל על ידי כך מלימודו – כיון שיצטרך לדאוג לפרנסתה. ואם יש לו מהיכן להתפרנס, אסור לשהות יותר מגיל עשרים אפילו אם לומד תורה.

יצרו מתגבר עליו – להרהר בנשים, או להוציא זרע לבטלה ח"ו.

הערות:

-       מותר לאדם להמתין עד שיזדמן לו זיווג הראוי לו, אפילו אם מחמת זה יעבור את גיל עשרים, ובתנאי שעושה את ההשתדלות המקובלת במקומו על מנת למצוא זיווג הגון. ואין לו להתחיל לחפש רק בגיל עשרים, אלא יעשה השתדלות מתאימה שיוכל בדרך הטבע לישא אשה לפני גיל עשרים. ועיין עוד בסעיף כה.

-       הפוסקים כותבים שהיה מן הראוי, שכל בחור שהגיע לגיל עשרים ואינו רוצה לשאת אשה, יכריחו אותו לעשות זאת, אלא שלא נוהגים כן בזמננו.

-       יש ראשי ישיבה שאוסרים על הבחורים להתחתן לפני גיל עשרים, ומטילים עליהם סנקציות שונות, ומי שחושש שיתגבר עליו יצרו אסור לו להיכנע להם, ולא יחשוש מאיומיהם, אלא הוא יעשה כדין וישא אשה, וישא ברכה מאת ה', והם שמכשילים את הבחורים בהרהורי עבירה ובביטול פריה ורביה עתידים ליתן את הדין. ואם לומד בהתמדה ואינו בא לידי הרהור עבירה כלל [דבר שאינו מצוי בזמננו, וגם בזמן חז"ל אמרו 'בן עשרים ולא נשא אשה כל ימיו בהרהור עבירה'], אף שיכול לעסוק בתורה לאחר נישואיו, ומן הדין היה לו לישא אשה לפני גיל עשרים, אבל אם הדבר גורם לו צער גדול יתכן שמותר לו להמתין ולא לישא אשה עד שיאפשרו לו מטעם הישיבה.

 

סעיף ב

כֵּיוָן שֶׁהוֹלִיד בֵּן וּבַת, קִיֵם מִצְוַת פְּרִיָה וּרְבִיָה. וְהוּא, שֶׁלֹּא יְהֵא הַבֵּן סָרִיס אוֹ הַבַּת אַיְלוֹנִית. נוֹלְדו לוֹ בֵּן וּבַת וָמֵתוּ, אִם הִנִּיחוּ בָּנִים, הֲרֵי זֶה קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָה וּרְבִיָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְשֶׁהָיוּ בְּנֵי הַבָּנִים בֵּן וּבַת, וְנוֹלְדוּ מִן הַבֵּן וּמִן הַבַּת. אַף עַל פִּי שֶׁבְּנוֹ הוֹלִיד בַּת וּבִתּוֹ יָלְדָה בֵּן, הוֹאִיל וּבָאִים מִבְּנוֹ וּבִתּוֹ, קִיַּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָה. אֲבָל אִם אֶחָד מֵהֶם לֹא הִנִּיחַ זֶרַע, אַף עַל פִּי שֶׁהַשֵּנִי הִנִּיחַ כַמָּה בָנִים וּבָנוֹת, לֹא קִיַּם הַמִּצְוָה.

 

והוא – ובתנאי.

סריס – שאינו ראוי להוליד.

איילונית – שאינה ראויה ללדת.

בנים – ילדים.

הואיל ובאים מבנו ובתו – שגם לבן וגם לבת יש דור המשך.

לא קיים המצוה – וצריך להשתדל ככל יכולתו להוליד ילדים נוספים, ואסור לו לישא אשה שאינה יכולה ללדת, ואם אינו יכול לעמוד בהוצאות הכלכליות הכרוכות בכך, צריך אפילו למכור ספר תורה כדי לשאת אשה בת בנים, אבל אם הוא נשוי אין צריך לגרש את אשתו כדי שיוכל לקיים את המצווה אם יש לו בן או בת. ועיין סעיף ג וד.

 

סעיף ג 

אַף עַל פִּי שֶׁקִּיֵם מִצְוַת פְּרִיָה וּרְבִיָה, אָסוּר לוֹ לַעֲמֹד בְּלֹא אִשָּׁה. וְצָרִיךְ שֶיִשָּׂא אִשָּׁה בַּת בָּנִים אִם אֶפְשַׁר לוֹ. אַךְ אִם הוּא מֵבִין בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ רָאוּי עוֹד לְהוֹלִיד, טוֹב לוֹ יוֹתֵר לִשָּׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ בַּת בָּנִים, וְכֵן אִם יֶשׁ לוֹ בָּנִים הַרְבֵּה, וּמִתְיָרֵא שֶׁאִם יִשָׂא אִשָּׁה בַּת בָּנִים, יָבוֹאוּ קְטָטוֹת וּמְרִיבוֹת בֵּין הַבָּנִים וּבֵין אִשְׁתּוֹ, מֻתָּר לוֹ לִשָׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ בַּת בָּנִים. אֲבָל אָסוּר לוֹ לֵישֵׁב בְּלֹא אִשָׁה מִשׁוּם חֲשָׁשָׁא זֹאת.

 

אסור לו לעמוד בלא אשה – אם אשתו מתה, או שגירשה, שהרי נאמר (בראשית ב יח) 'לא טוב היות האדם לבדו', ומי שאין לו אשה לא נקרא אדם שנאמר (בראשית ה ב) 'זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם'. ועוד, שלא יבוא לידי הרהורי עבירה.

צריך שישא אשה בת בנים – שראויה עדיין ללדת, שנאמר (קהלת יא ו) 'בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים', ופירשוהו חז"ל 'היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו'.

אם אפשר לו – אם מצליח מבחינה כלכלית שאשה בת בנים תסכים להינשא לו. ואם לא קיים פריה ורביה צריך לישא אשה בת בנים גם אם אי אפשר לו, ומוכר אפילו ספר תורה בשביל זה, כמו שכתבנו בסעיף ב.

לישא אשה שאינה בת בנים – אם היא רגועה יותר ואינה מתקוטטת בקלות.

משום חששא זאת – שאם חושש שעצם נישואיו יגרמו מריבות וקטטות, אין זאת סיבה להימנע מלישא אשה, אלא ישתדל בכל יכולתו הוא והיא לשמור על השלום.

הערות:

-       מחבר ספר קיצור שולחן ערוך, ליקט כאן מתוך המקורות מקרים שבהם אשה אינה 'בת בנים', והם: אשה שהתאלמנה או התגרשה, ועברו עשר שנים שבהם חשבה שלא תינשא שוב, וכן אשה שנישאה אחרי גיל עשרים, והתאלמנה או התגרשה [או שלא נישאה מעולם], ועכשיו עברה כבר את גיל ארבעים.

 

סעיף ד

נָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהֲתָה עִמוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, יֶשׁ לוֹ לְגָרְשָׁהּ[3], וְיֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה חִלּוּקֵי דִינִים.

 

לגרשה – ולישא אחרת במקומה, שמא יזכה לבנים ממנה.

חילוקי דינים – אם שהה מחוץ לבית או אחד מהם חלה לתקופה ממושכת במהלך עשר שנים אלו, ואם הם מתגוררים בארץ ישראל או בחו"ל, אם הפילה בשנים אלו, וכמה פעמים, וכמה זמן עבר מאז, ועוד פרטים.

 

סעיף ה

אִשָּׁה אֵינָהּ מְצֻוָּה עַל פְּרִיָה וּרְבִיָה. וּמִכָּל מָקוֹם לֹא תַעֲמֹד בְּלֹא בַּעַל, מִשׁוּם חֲשָדָא (סימן א').

 

לא תעמוד בלא בעל – אין זאת הלכה, אלא עצה טובה.

משום חשדא – שיחשדו בה שהיא מזנה. והכל לפי העניין, אם אכן יש חשש כזה מצוה עליה למנוע את החשדות אפילו במחיר שתינשא לאיש.

 

סעיף ו

יִשְׁתַּדֵּל כָּל אָדָם לִקַּח אִשָּׁה הֲגוּנָה מִמִּשְׁפָּחָה הֲגוּנָה. שְׁלֹשָׁה סִימָנִים יֵשׁ לָהֶם לְיִשְֹרָאֵל, בַּיְשָׁנִים, רַחֲמָנִים, גּוֹמְלֵי חֲסָדִים. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ סִימָנִים אֵלּוּ, אֵינוֹ רָאוּי לִדָּבֵק בּוֹ[4].

 

הגונה – מתאימה לו בגיל.

משפחה הגונה – שאינם פסולי חיתון, שאין ברקע ממזרים או גוים, וכן לא ממשפחה שיש בה מחלות תורשתיות. ואם הוא כהן, צריך לברר שאין האשה ממשפחת חללים, זאת אומרת ממשפחה של כהנים שלא נזהרו בדיני פסולי חיתון לכהנים שיתבארו בסעיף יב.

אינו ראוי לידבק בו – והוא סימן לכך שמשפחה זו אין לה ייחוס נקי, והתערבו בה גוים או ממזרים, או גרים שלא היתה כוונתם לשם גרות אמיתית.

הערות:

-       כתב בספר חיי אדם: 'ולעולם ישתדל אדם לישא בת תלמיד חכם ולהשיא בתו לתלמיד חכם, ויבדוק באחיה אם הם יראי ה' וצדיקים ולומדים, כי רוב הבנים הולכין אחר אחי האם. לא מצא בת תלמיד חכם, ישא בת מי שהוא ירא ה' אף על פי שאינו יכול ללמוד, וטוב יותר מי שהוא ירא ה' אף על פי שהוא עם הארץ מתלמיד חכם ומיוחס ... ואינו ירא ה' '.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] ומי שאינו עוסק בפו"ר גורם לשכינה שתסתלק מישראל, וממעט את הדמות.

ומותר אפילו למכור ספר תורה, כדי לקיים מצות פו"ר. (שולחן ערוך אהע"ז א, ב).

[2] בזמן הזה אין מי שפטור מלישא אשה, וגם מי שחשקה נפשו בתורה יזדרז לישא אשה כדי שיצרו לא יתגבר עליו. ונכון שבני ישיבות ינשאו בגיל 20, אך יש בחורים שצריכים להנשא יותר מאוחר, והכל לפי הבחור.(ילקוט יוסף אהע"ז א, ג)

[3] ואם אין האשה רוצה להתגרש, יש לבית הדין להתיר לו לישא אשה אחרת בנוסף על אשתו. ואף שיש שבועה בחופה, שלא ישא אשה אחרת, על דעת זה לא נשבע. (יביע אומר ז, אעה"ז ב).

 

[4] ואם ראית שתי משפחות המתגרות זו בזו, שמץ פסול יש באחת מהן. (קידושין עא:) והפוסל אחרים תמיד, (כגון שנותן שמץ ביחידים או במשפחות שהם ממזרים), במומו הוא פוסל. (וחוששים שהוא ממזר) (קידושין ע:).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר