וְאִם עוֹשֶֹה אוֹצָר בַּבּוֹר מֵחִטִּים שֶׁאֵינָן מְחֻמָּצוֹת, וְאַחַר כָּךְ מֵחֲמַת לַחוּת הַבּוֹר נִתְחַמְּצוּ הַחִטִּים שֶׁבְּקַרְקָעִית הַבּוֹר וְשֶׁבְּקִירוֹתָיו, אַף עַל פִי שֶׁאֲצָרָן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֵין צָרִיךְ לְפַנּוֹת אֶת הַבּוֹר בְּלֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר וּלְבָדְקוֹ, אֶלָּא דַּי לוֹ בַּבִּטּוּל, כֵּיוָן שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָצַר, אָצַר בְּהֶתֵּר. וְאִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם חִטִּים מְחֻמָּצוֹת, יֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה חִלוּקֵי דִּינִים, וְיַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם (תל"ו).
ואם עושה אוצר בבור – מדובר שהבור עצמו בדוק, או שהוא היה עד היום מקום שאין מכניסין בו חמץ, ולכן גם תוך שלושים יום לפני הפסח הוא נהג כדין, שהרי הכניס חיטים שאינם חמץ לתוך בור שאין בו חמץ.
בתוך שלושים יום – לפני פסח, עיין בסעיף הקודם.
אין צריך לפנות... – כמו בעשה אוצר יותר משלושים יום קודם הפסח על דעת שלא לפנותו עד לאחר הפסח בסעיף יג.
ואם יש ביניהם חיטים מחומצות – בזמן שהכניס את החיטים לבור, היו בין החיטים כבר גרגירים מחומצים. אבל אין צורך לחשוש שמא יש חיטים מחומצות אם אינו יודע זאת בבירור.
כמה חילוקי דינים – האם חייב לפנות ולבער את המחומצות לפני פסח, ומה דינם של המחומצות אם פינה את האוצר לאחר הפסח, אם הם אסורים באכילה ובהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח.
לֹא יַשְׁלִיךְ גַּרְעִינֵי תְּבוּאָה לַתַּרְנְגוֹלִים בִּמְקוֹם לַח תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח מִלְבַעֲרָם.
במקום לח – שהחיטים עלולים להתבקע ולהתחמץ בגלל הלחות.
הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ[1], קֹדֶם לֶכְתּוֹ יְמַנֶּה שְּׁלִיחַ שֶׁיִּבְדֹּק וִיבַטֵּל חֲמֵצוֹ, וְיֹאמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ, שֶׁהוּא מְמַנֶּה אוֹתוֹ לְשְּׁלִיחַ עַל הַבְּדִיקָה וְגַם עַל הַבִּטּוּל. וְהַשְּׁלִיחַ יֹאמַר בַּבִּטּוּל[2]: חֲמֵצוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וְכוּ'. וּמִכָּל מָקוֹם גַם הוּא בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם, בְּעֶרֶב פֶּסַח בַּבֹּקֶר יְבַטֵּל חֲמֵצוֹ שֶבִּרְשוּתוֹ (תל"ב תל"ד תל"ו).
היוצא לדרך –.ומשאיר בביתו את בני משפחתו, ואינו מתכוון לחזור לפני הפסח.
ימנה שליח – אם יש בן גדול בבית ימנה אותו, ואם לא, ימנה את אשתו, או אדם מבחוץ. ואם לא מינה שליח, בכל זאת תבדוק אשתו עם ילדיו, וגם יבטלו.
גם על הביטול – שיש לחשוש שמא בעל הבית לא יזכור לבטל את החמץ, כיון שהוא בדרך ואינו עוסק בבדיקת חמץ ובביעורו.
חמצו של פלוני – 'כל שאור וכל חמץ שקיים ברשותו של פלוני'.
גם הוא – כיון שאין זה מוסכם בפוסקים שניתן למנות שליח לבטל את החמץ.
באשר הוא שם – במקום שבו הוא נמצא באותו בוקר.
הערות:
- ואם אינו משאיר בביתו אשה וילדים, אלא נסע עם כל המשפחה, אם נסע יותר משלושים יום לפני פסח, צריך לבער את החמץ שידוע לו שיש לו לפני שיוצא מן הבית, אבל אינו חייב לעשות בדיקת חמץ, אלא אם כן כוונתו לחזור באמצע פסח, שאז צריך לבדוק את החמץ אפילו אם יוצא מן הבית מיד לאחר הפסח.
- ואם נסע פחות משלושים יום לפני פסח עם כל המשפחה, חייב לעשות בדיקת חמץ בלילה שלפני יציאתו מן הבית, ולבער את כל החמץ. ואם שכח לבדוק, אם לא ידוע לו על חמץ גמור, ורק שכח לבדוק, יכול בדיעבד לסמוך על ביטול החמץ, ואם יודע שיש לו בוודאות חמץ בבית בכמות של נפח של ביצה או יותר, צריך לחזור לביתו ולבער את החמץ, אפילו אם הדבר כרוך בהפסד כספי גדול ובטירחה מרובה (לחזור מחו"ל למשל), אלא אם כן מצליח למכור את החמץ לגוי, או להטיל את מלאכת ביעור החמץ על חבר שנמצא במקום ביתו. אבל אם יצא לדבר מצוה, וחזרתו לביתו יפגע ביכולתו לקיים את המצוה, אינו חוזר, אלא מסתמך על הביטול.
מָצָא חָמֵץ בְּבֵיתוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד יוֹצִיאוֹ וְיִשְׂרְפֶנּוֹ. וְאִם יֵשׁ בּוֹ כַּזַּיִת, יְבָרֵךְ מִתְּחִלָּה עַל בִּעוּר חָמֵץ[3]. אֲבָל עַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת לֹא יְבָרֵךְ. וְאִם מְצָאוֹ בְּיוֹם טוֹב אוֹ בְּשַׁבָּת חֹל הַמּוֹעֵד, וְכֵן בַּשַׁבָּת שֶׁחָל בְּעֶרֶב פֶּסַח דְּאָסוּר לְטַלְטְלוֹ מִשּׁוּם דַּהֲוֵי מֻקְצֶה, יִכְפֶּה עָלָיו כְּלִי עַד מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב אוֹ מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְאָז יִשְׂרְפֶנּוּ. וְאִם מְצָאוֹ בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים, שֶׁאָז בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב כְּבָר עָבַר הַפֶּסַח, אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו, אֶלָּא שׂוֹרְפוֹ בְּלֹא בְּרָכָה, אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ כַּזַּיִת (תל"ה תמ"ו).
בחול המועד – ימות החול שבתוך הפסח, חמשת הימים שבין חג ראשון של פסח לחג אחרון של פסח, הם ימים שאמנם יש בהם קדושה, אבל ישנם מלאכות רבות שאסורות בשבת ובחג ומותרות בימים אלו, כפי שיתבארו פרטי הדינים בסימנים קד-קו.
יוציאו – מיד מביתו, ולא ישרוף אותו בתוך ביתו.
וישרפנו – במהירות האפשרית.
כזית – גודל של זית ממוצע, כ4 סמ"ק.
יברך מתחילה – אף שכבר ביטלו לפני פסח, ומן התורה החמץ נחשב כעפר בלבד, ואין חובת השריפה אלא מדרבנן.
ביום טוב או בשבת... – שבהם אסור לטלטל את החמץ, ולא לשרוף אותו אפילו בלי להזיזו ממקומו.
בשבת שחל בערב פסח – אחרי סוף זמן ביעור חמץ, שהחמץ אסור בהנאה.
מוקצה – חפץ שאין בו שימוש כלל, אסור לטלטלו בשבת וביום טוב, כמבואר בסימן פח סעיף ב.
בימים האחרונים – בחו"ל חוגגים את החג האחרון של פסח במשך יומיים.
שורפו – כי חמץ שהיה בביתו בפסח, אסור בהנאה גם לאחר הפסח, כמו שיתבאר בסימן קיד.
בלא ברכה – שאין מצוה לבערו אחרי פסח, ואם היה רוצה לשמרו למזכרת ולא לאכלו היה מותר.
הערות:
- מי שעשה מכירת חמץ כנהוג היום, ומצא חמץ בפסח במקום שלכאורה לא היה כלול במכירה, ישאל את הרב אם צריך לשורפו או לא, כי הדבר תלוי מאד בניסוח של שטר המכירה, אם היא כוללת גם חמץ במקומות אחרים שבבית או לא.
כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ, וַאֲפִלּוּ אֵין בּוֹ חָמֵץ בָּעֵין, רַק הַטַּעַם מֵחָמֵץ, כְּגוֹן שֶׁהֵסִירוּ אֶת הֶחָמֵץ, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ בַּפֶּסַח. אֲבָל דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ חָמֵץ כְּלָל, אֶלָּא שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בִּכְלֵי חָמֵץ, אֲפִלוּ הָיָה הַכְּלִי בֶּן יוֹמוֹ, אוֹ שֶׁנִּכְבַּשׁ בִּכְלִי חָמֵץ, מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתוֹ בַּפֶּסַח. וְדַוְקָא שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל אוֹ נִכְבַּשׁ קֹדֶם הַפֶּסַח, אֲבָל אִם נִתְבַּשֵּׁל אוֹ נִכְבַּשׁ בַּפֶסַח בִּכְלִי חָמֵץ, חַיָּבִין לְבַעֲרוֹ[4] (סי' תמ"ב מקו"ח חיי"א).
תערובת חמץ – דבר שמעורב בו חמץ.
חמץ בעין – בדרך כלל פירושו חמץ ניכר בפני עצמו, אבל כאן כוונתו שממשות החמץ מעורב בתערובת.
הטעם מחמץ – שהמאכל התבשל יחד עם חמץ, למשל תבשיל שהתבשלו בתוכו קציצות המכילות פירורי לחם, ובתנאי שכמות החמץ שבתבשיל הוא יותר מ1/60 בתבשיל כולו.
הסירו את החמץ – הוציאו את הקציצות מהתבשיל.
להשהותו – להשאירו בבית, שהתורה אסרה להשאיר חמץ בבית במהלך חג הפסח, שנאמר (שמות יג ז) 'ולא ייראה לך חמץ ולא ייראה לך שאור בכל גבולך'.
בכלי חמץ – בכלי שבישלו בו חמץ בעבר והחמץ בלוע בדפנות הכלי.
בן יומו – שבישלו בו חמץ ב24 שעות האחרונות, שאם אין הכלי בן יומו, הרי הטעם הבלוע בתוכו נפגם, ואם בישלו בו אחר כך תבשיל אחר לפני הפסח, מותר מעיקר הדין אפילו לאוכלו בפסח עצמו.
שנכבש בכלי חמץ – שהוא בן יומו, כי טעם החמץ עובר מן הכלי למאכל גם על ידי כבישה במלח או חומץ, ולאו דוקא על ידי בישול. וגם אם נכבש במים או נוזל אחר שאינו חריף, הטעם עובר למאכל, אבל רק אחרי 24 שעות, ואז כבר נפגם הטעם ודינו כבישול בכלי שאינו בן יומו.
מותר להשהותו – אבל לא לאוכלו, וצריך להניחו במקום סגור שאין אליו גישה בפסח כדי שלא יאכלנו בטעות.
בפסח בכלי חמץ – אפילו אם אין הכלי בן יומו, כי בני אשכנז אוסרים בפסח גם טעם פגום שמתערב בתבשיל.
תְּבוּאָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּרְעִינִים צְמוּחִים אוֹ מְבֻקָּעִים, וַאֲפִלּוּ הֵם מְעֹרָבִים מְעַט בְּהַרְבֵּה. וְכֵן תְּבוּאָה שֶׁנָּפְלוּ עָלֶיהָ מַיִם אוֹ שֶׁרְחָצָהּ בְּמַיִם, אָסוּר לְהַשְׁהוֹתָהּ. וְכֵן כָּל הַדְּבָרִים שֶׁנַעֲשׂוּ מִתְּבוּאָה זוֹ, אָסוּר לְהַשְׁהוֹתָן. וּמִי שֶׁמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ תְּבוּאָה שֶׁנִּתְלַחְלְחָה, צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לוֹ שֶׁלֹּא יַשְׁהֶה אוֹתָהּ בַּפֶסַח. וּלְנָכְרִי אָסוּר לְמָכְרָהּ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיִּמְכְּרֶנָּהּ הַנָּכְרִי לְיִשְֹרָאֵל וְיַשְׁהֶה אוֹתָהּ בַּפֶסַח.
צמוחים או מבוקעים – נתבאר בסימן קח סעיף ב.
מעט בהרבה – אין המועט בטל ברוב, כי הצמוחים והמבוקעים ניכרים, ואפשר להוציאם.
שנפלו עליה מים או שרחצה במים – אפילו אין ניכר שינוי בחיטים, חוששים שמא החמיצו.
מתבואה זו – שנפלו עליה מים או שרחצה במים, שיש חשש שכל התבואה החמיצה. אבל תבואה שיש בה חיטים מבוקעים וטחנוה, אם יש פי שישים חיטים רגילים מחיטים מבוקעים, מותר לאפות בקמח זה לפסח לכתחילה כמו שהתבאר בסימן קח סעיף ב. ואם אין פי שישים, אז הכל אסור בהנאה בפסח, ואין פתרון אחר אלא למכור את כל התבואה לגוי, ועיין בהערה.
שנתלחלחה – שנרטבה.
וישהה אותה בפסח – כי סתם תבואה או קמח, גם כאשר אינם שמורים וכשרים לפסח, מותר להשהותם בבית ואין צריך לחשוש שהחמיצו.
הערות:
- אסור למכור לגוי חמץ שאי אפשר לראות עליו שהוא חמץ, כגון תבואה שנפל עליה מים. אבל מותר למכור לו כמויות קטנות, שיש להניח שיאכל לפני פסח. ובמכירת חמץ, כאשר ברור שהגוי לא ימכור לישראל עד אחרי פסח, התירו הפוסקים למכור תבואה זו, כיון שמדובר בהפסד מרובה. ובזמננו שאין נוהגים לקנות במהלך הפסח לא חיטים ולא קמח כלל, אפשר להקל בזה.
- רחיצת התבואה במים [לתיתה] מן הדין אינה הופכת אותה לחמץ, אלא שכתבו הפוסקים שאנחנו לא בקיאים לדעת לכמה זמן ובכמה מים מותר ללתות, וחוששים שהלתיתה נעשית בצורה שגורמת לגרעינים להחמיץ. בזמננו הלתיתה נעשית במינימום לחות או במינימום זמן, ואין חשש חימוץ אמיתי בעקבות התהליך. ואם כי לא משתמשים בקמח לתות לאפיית מצות, אך אין צריך לבערו מן הבית ומותר להשהותו, ואפילו בלי למכור אותו לגוי.
בְּגָדִים שֶׁנִּתְכַּבְּסוּ וְנִתְקְנוּ בַּחֲלֵב חִטָּה (שטערק), מֻתָּר לְלָבְשָׁן בְּפֶסַח. אֲבָל אֵין לְהַצִּיעָן עַל הַשֻּׁלְחָן אִם יֵשׁ עֲלֵיהֶם אֵיזֶה מַמָּשׁוּת, שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁיִּתְפָּרֵר מֵהֶם אֵיזֶה פֵּרוּר, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לָתֵת לְתוֹכָן קֶמַח שֶׁל פֶּסַח.
חלב חיטה – עמילן חיטה, כדי להקשיח את הבגדים היו מעמלנים אותם.
להציען על השולחן – כמפה.
איזה ממשות – שהעמילן ניכר על הבגד.
לתוכן – שקי בד, שעומלנו עם עמילן חיטה.
מֻתָּר לְדַבֵּק נְיָרוֹת בַּחַלּוֹן, אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לַפֶּסַח, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא הֶחָמֵץ נִרְאֶה, דְּכֵיוָן שֶׁהַדֶּבֶק אֵינוֹ חָמֵץ גָּמוּר, וְגַם הוּא מְכֻסֶּה, לֹא הֶחְמִירוּ בּוֹ. אֲבָל אִם נִרְאֶה בַּחוּץ, אָסוּר[5]. וְקֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם, בְּכָל עִנְיָן מֻתָּר.
לדבק ניירות – הדבק שלהם היה עשוי מקמח ומים.
הדבק אינו חמץ גמור – חמץ שמהתחלה אינו ראוי לאכילה, מוגדר בהלכה כ"חמץ נוקשה", ודינו, שאמנם אסור לאוכלו בפסח, אבל מן התורה אין צריך לבערו. והחכמים הטילו חובת ביעור גם על חמץ נוקשה, בתנאי שהוא בעינו כמות שהוא [למשל צנצנת דבק העשוי מקמח ומים].
נראה בחוץ – שמבצבץ.
[1] והיוצא לחו"ל אם דעתו לחזור לקראת פסח, חייב לבדוק את החמץ קודם יציאתו, דיש לחשוש שיחזור קודם פסח ולא יספיק לבדוק. ואם אין דעתו לחזור לפני פסח, אם יוצא תוך שלושים יום לפני פסח, חייב לבדוק. ואם יוצא קודם שלושים יום לפסח, אינו חייב לבדוק. ואם מסופק כדאי שיבדוק, ויש חולקים. (ילקוט יוסף תלו, א).
וכן הדין למי שהולך לחוג פסח מחוץ לביתו, אם יוצא מביתו תוך 30 יום מפסח חייב לבדוק את ביתו. ואם יוצא קודם ואין דעתו לחזור בפסח, אינו צריך לבדוק. (ילקוט יוסף תלו, ב).
[2] ולא יברך בעל הבית, אלא השליח העושה את הבדיקה. (חזון עובדיה פסח, מט).
[3] אך אם בערב פסח בדק וביטל את החמץ, לא יברך כשמצא חמץ בפסח. (כף החיים תמו, יב).
[4] החזון עובדיה (פסח קיד) כתב, ע"פ השולחן ערוך(תמז י) שכשבישלו בפסח בכלי שאינו בן יומו, (אחרי כ"ד שעות מבישול החמץ בכלי), הוי נותן טעם לפגם והתבשיל מותר.
[5] ולדעת הב"י גם אם נראה מבחוץ מותר. (כף החיים בשם פר"ח תמב, לה).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך