אִם קוֹבֵעַ עִקַּר סְעוּדָּתוֹ עַל הַפֵּרוֹת שֶׁיֹּאכְלֵם עִם הַפַּת, כֵּיוָן שֶׁהֵם עִקַּר הַסְּעֻדָּה, נִפְטָרִים בְּבִרְכַּת הַמּוֹצִיא, אֲפִלּוּ לֹא הָיוּ אָז עַל הַשֻּׁלְחָן, רַק צָרִיךְ שֶׁתְּחִלַּת אֲכִילַת הַפֵּרוֹת יִהְיֶה עִם הַפַּת, וְאַחַר כָּךְ גַּם מַה שֶּׁיֹּאכַל בְּלֹא פַּת, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם (קע"ז).
עיקר סעודתו – כמעט ואינו אוכל מאכלים נוספים עם הלחם אלא פירות בלבד.
אז – בשעת ברכת המוציא.
תחילת אכילת הפירות יהיה עם הפת – שיהיה מוכח שבאמת הוא אוכל את הפירות רק כדי להטעים את הלחם.
פֵּרוֹת הַמְבֻשָּׁלִין לְצָרְכֵי הַסְּעוּדָּה[1], כְּמוֹ שֶׁרְגִילִין לְבַשֵּׁל קִנּוּחַ סְעוּדָה (צוּ שְׁפַּייז) בֵּין עִם בָּשָׂר בֵּין בְּלֹא בָּשָׂר, יֵשׁ לֶאֱכֹל מֵהֶם בַּתְחִלָּה וּבַסּוֹף קְצָת עִם פַּת, וּבְאֶמְצַע יָכוֹל לֶאֱכֹל מֵהֶן גַּם בְּלֹא פַּת, וְאֵין צְרִיכִין בְּרָכָה (עַיֵּן חי"א ומ"א ס' קעז).
קינוח סעודה (צו שפייז) – אין זה מה שנקרא בעברית קינוח בימינו, אלא הכוונה לתוספת שרגילים להגיש עם המנה העיקרית.
בין עם בשר בין בלא בשר – בדרך כלל אוכלים אותם עם הבשר, ולפעמים אוכלים מהם בלי בשר, וכל עוד שאוכלם עם הבשר אינו צריך לברך עליהם, שהרי הם טפלים לבשר, אבל אם אוכל קצת מהם בלי בשר יש בזה דעות שונות, ולכן...
בתחילה ובסוף – שבזה מוכח שבאמת הם חלק מסעודת הלחם. וכאן לא מספיק להתחיל את אכילת הפירות עם הלחם כמו בסעיף ד, כי פירות אלו אינם העיקר בסעודה.
מַעֲשֵׂה אוֹפֶה[2], כְּגוֹן עוּגַת סֻכָּר עוּגַת שְקֵדִים וְכַדּוֹמֶה, אִם אוֹכֵל מֵהֶן מֵחֲמַת רְעָבוֹן כְּדֵי לִשְׂבֹּוֹעַ מֵהֶן, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן. אֲבָל אִם אוֹכֵל מֵהֶן רַק לְתַעֲנוּג, יֵשׁ סָפֵק בַּבְּרָכָה. וְעַל כֵּן רָאוּי לָאָדָם לְכַוֵּן בִּשְׁעַת בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, לִפְטוֹר כָּל מַה שֶּׁיֹּאכַל מִמִּינִים אֵלּוּ (סִימָן קס"ח עַיֵּן שָׁם).
אינו צריך לברך עליהן – כמו שאין מברכים על דייסה ולביבות, כמבואר בסעיף א.
רק לתענוג – לקינוח.
יש ספק בברכה – כי רוב העוגות שמברכים עליהם בורא מיני מזונות, אין הדבר ברור שברכתם בורא מיני מזונות, אלא יש בהם מחלוקת אם הם נחשבים כסוג של לחם וברכתם המוציא או שאינם נחשבים כלחם וברכתם מזונות, ורק בגלל הספק אנחנו מברכים מזונות על כולם. אבל אם כבר בירך המוציא בתחילת הסעודה אי אפשר לברך עליהם שוב מזונות, שהרי יתכן שהם לחם ונפטרו בברכת המוציא.
לכוון בשעת ברכת המוציא לפטור... – אף שהתבאר בסעיף ג שפירות אינם נפטרים בברכת המוציא אפילו אם היו מונחים על השולחן מתחילת הסעודה ותכננו לאכול מהם, כאן שיש צדדים נוספים לומר שאין צריך לברך, אפשר לסמוך על הדעות שסוברים שאם התכוון בפירוש לפטור את העוגות בברכת המוציא הם נפטרים בכך.
הערות:
- עוגות בחושות שבלילתם רכה, ויש בהם יותר סוכר וביצים מאשר קמח, בוודאי אינם נחשבים כלחם, וברכתם בורא מיני מזונות, ולכן האוכלם לתענוג ולא לשבוע, לכל הדעות מברך עליהם בורא מיני מזונות גם בתוך הסעודה. וכן הדין בכדורי שוקולד, שנעשים מפירורי ביסקוויטים או עוגות שלשים אותם בתמיסה של שוקולד, שאין עליהם ספק בכלל שברכתם בורא מיני מזונות. וכן כל המאכלים המבוארים בסימן מח שאפילו אם אוכל מהם כדי שביעה מברך עליהם בורא מיני מזונות, צריך לברך עליהם בתוך הסעודה. וכן מיני פאי, שעשויים מבצק מתוק ופריך שמפוזרים עליו פירות, וכן עוגות תפוחים שעשויים מפירורי בצק מתוק ופריך ממולאים בתפוחים אפויים, מברכים עליהם גם בתוך הסעודה אם אוכלים אותם לתענוג, והרוצה להחמיר לא יאכלם בתוך הסעודה כלל, אבל לא יאכלם בלא ברכה.
אִם לְאַחַר גְּמַר הַסְּעוּדָּה קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שׁוֹתֶה קַאפֶע כְּדֵי לְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַל, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה[3], כִּי מַה שֶּׁהוּא בָּא לְעַכֵּל אֵינוֹ נֶחְשָׁב מִצָּרְכֵי הַסְּעוּדָּה. וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב לְבָרֵךְ עַל מְעַט סֻכָּר בִּרְכַּת שֶׁהַכֹּל לִפְטוֹר אֶת הַקָּפֶה (עַיֵּן חַיֵּי אָדָם ומגן אברהם סִימָן קע"ד).
קאפע – קפה.
כדי לעכל – ולא בגלל שהוא צמא.
טוב לברך – כיון שאין זה ברור שאכן שותים את הקפה רק כדי לעכל את המזון ולא מפני שהוא צמא אחרי האכילה.
סוכר – או ממתק אחר שברכתו שהכל נהיה בדברו, ויאכל ממנו מעט לפני שמתחיל לשתות את הקפה.
בְּדִין מַיִם אַחֲרוֹנִים, הַרְבֵּה מְקִלִּים, אֲבָל נָכוֹן לְכָל יְרֵא שָׁמַיִם לִזָּהֵר בָּהֶם[4]. וְאֵין צְרִיכִין לִטּוֹל אֶלָּא עַד פֶּרֶק שֵׁנִי מִן הָאֶצְבָּעוֹת[5], וְיַשְׁפִּיל יָדָיו קֹדֶם שֶׁמְנַגְּבָן. וְהַמְבָרֵךְ הוּא נוֹטֵל בָּרִאשׁוֹנָה.
הרבה מקילים – הסיבה לנטילת מים אחרונים היא מפני שהיה מצוי מלח סדומית [=מלח שמקורו מים המלח] והוא היה מזיק לעיניים, ולכן היה צריך לרחוץ את הידים אחרי הסעודה. כמו כן, אסור לברך ברכת המזון בידים מלוכלכות. ולכן באשכנז לא נהגו ליטול מים אחרונים, כיון שמלח סדומית לא היה מצוי שם, אלא אם כן הידים מלוכלכות בצורה שמרגישים צורך לרחוץ אותם, שאז צריך לעשות זאת לפני ברכת המזון.
נכון לכל ירא שמים ליזהר בהם – כי הרבה פוסקים סוברים שגם בזמננו חובה ליטול מים אחרונים.
ישפיל ידיו – כדי שהלכלוך יישטף וירד מידיו.
קודם שמנגבן – לדעת רוב הפוסקים אין חובה כלל לנגב את הידים, אבל לכתחילה כדאי לנגבם כדי לחשוש לדעת הפוסקים המצריכים ניגוב.
המברך – בסימן מה סעיפים ה-ז יתבאר שכאשר כמה אנשים אוכלים ביחד, אחד מהם הוא המברך, והאחרים שומעים את ברכתו או אומרים איתו בלחש, והמברך הוא המכובד מבין כל האוכלים.
בראשונה – כדי שלא יישארו ידיו מלוכלכות בזמן שהאחרים נוטלים, אחרי שכבר סילקו את האוכל מהשולחן והוא לא יכול בינתיים להמשיך לאכול.
אֵין נוֹטְלִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע בְּמָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם הוֹלְכִין, מִפְּנֵי שֶׁרוּחַ רָעָה שׁוֹרָה עַל מַיִם אֵלּוּ, אֶלָּא יִטּוֹל לְתוֹךְ כְּלִי אוֹ תַחַת הַשֻּׁלְחָן, וּמְנַגֵּב יָדָיו, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְלֹא יַפְסִיק בֵּין הַנְּטִילָה לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן[6] (קפ"א).
שרוח רעה שורה על מים אלו – והוא עלול להזיק למי שדורך בתוך המים.
תחת השולחן – מקום שלא דורכים בו, ועד שיזיזו את השולחן יתייבשו המים.
לא יפסיק – בדיבור, ואפילו בהמתנה בלי דיבור, אם אין בכך צורך.
אֵין לְהָסִיר הַמַּפָּה וְהַלֶּחֶם עַד לְאַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁיְהֵא פַּת מֻנַּחַת עַל הַשֻּׁלְחָן בִּשְׁעַת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, לְהַרְאוֹת כִּי יֵשׁ שֶׁפַע מֵאֵת ה' יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ לֶאֱכֹל וּלְהוֹתִיר, כְּמוֹ שֶׁאָמַר אֱלִישָׁע לִמְשָׁרְתוֹ, כִּי כֹּה אָמַר ה' אָכֹל וְהוֹתֵר. וְעוֹד מִשּׁוּם דְּהַבְּרָכָה אֵינָהּ שׁוֹרָה עַל דָּבָר רֵיק, אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם אֵיזֶה דָּבָר, כְּמוֹ שֶׁאָמַר אֱלִישָׁע לְאֵשֶׁת עוֹבַדְיָה, מַה יֵשׁ לָךְ בַּבָּיִת.
להראות כי יש שפע – יש די אוכל שאפשר לשבוע ועוד יישאר.
אמר אלישע למשרתו – מלכים ב ד מג.
אכול והותר – כאשר משרתו שאלו אותו איך אפשר לתת למאה איש עשרים לחם שעורים, לא הסתפק אלישע בברכה שיהיה די, ולא אמר 'אכול ושבוע' אלא 'אכול והותר' שבכך ניכרת הברכה.
כשיש שם איזה דבר – הברכה יכולה לפעול כדי להרבות את הקיים, אבל לא כדי ליצור יש מאין.
אמר אלישע – מלכים ב ד ב.
אשת עובדיה – אין זה מפורש בפסוק, אלא נאמר שם (פסוק א) 'ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה'...', ותיאור זה מתאים לעובדיה שנאמר עליו (מלכים א יח ג) 'ועובדיהו היה ירא את ה' מאד', והדבר היה ידוע כמבואר שם (פסוקים יב-יג).
מה יש לך בבית – כאשר עובדיה מת והשאיר אותה עם חובות כבדים [מהאכלת נביאים בשנות בצורת, כמבואר שם בפסוקים], ואלישע רצה לעזור לה, הוא היה חייב להתבסס על משהו שהיה קיים בביתה.
נוֹהֲגִין לְהָסִיר אֵת הַסַּכִּינִים מֵעַל הַשֻּׁלְחָן קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אוֹ לְכַסּוֹתָן[7], כִּי הַשֻּׁלְחָן דּוֹמֶה לְמִזְבֵּחַ, וּבַמִּזְבֵּחַ נֶאֱמַר, לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל, לְפִי שֶׁהַבַּרְזֶל מְקַצֵּר יָמָיו שֶׁל אָדָם, וְהַמִּזְבֵּחַ מַאֲרִיךְ יְמֵי הָאָדָם, וְאֵינוֹ בַּדִּין שֶׁיּוּנַף הַמְקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ. וְגַם הַשֻּׁלְחָן מַאֲרִיךְ יָמָיו שֶׁל אָדָם וּמְכַפֵּר עֲוֹנוֹתָיו בְּהַכְנָסַת אוֹרְחִים, שֶׁגָּדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל לְגִימָה שֶׁמַּשְׁרָה שְׁכִינָה. וְנָהֲגוּ בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא לְכַסּוֹתָן בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב כִּי בַּחֹל מְכַסִּין אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁהֵן כֹּחוֹ שֶׁל עֵשָׂו, וּבְשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע[8], וּמִנְהָגָן שֶׁל יִשְֹרָאֵל תּוֹרָה הִיא (ק"פ).
סכינים – שמשמשים לחיתוך. אבל סכינים שאינם מיועדים אלא למריחה ואינם יכולים לחתוך אינם נחשבים סכינים לעניין זה, אלא דינם כמזלגות וכפות מברזל.
דומה למזבח – ביארתי בסימן מא סעיף ו.
נאמר – דברים כז ה.
לא תניף עליהם ברזל – וכל נגיעה של ברזל באבני המזבח פוסל אותם.
מקצר ימיו של אדם – שממנו מייצרים כלי נשק.
מאריך ימי האדם – על ידי שהוא גורם לכפר על העברות.
גם השולחן – דומה למזבח גם במובן זה.
כוחה של לגימה – הזכות של לגימה אחת שנותנים לאורחים.
שמשרה שכינה – יש ביכולתה לגרום לאדם שאינו ראוי לכך לקבל נבואה ולהפוך לנביא, כמבואר במלכים א יג יא-כב.
כוחו של עשו – שנאמר לו (בראשית כז מ) 'ועל חרבך תחיה'.
אין שטן ואין פגע רע – כוחות הטומאה אינם שולטים בשבת.
מנהגן של ישראל תורה היא – גם אם ההסברים אינם ברורים ואינם מניחים את הדעת, יש לשמור על המנהגים העתיקים, כי יש להם ככל הנראה טעמים נסתרים.
[1] פירות מבושלים מברך עליהם, אלא א"כ אוכלם כחלק מהסעודה (למשל כמנה נוספת), או שהתבשלו יחד עם בשר או ירקות או שאוכלם עם פת, שאז לא מברך עליהם. (הלכה ברורה קעז, ו).
[2] האוכל עוגה בתוך הסעודה לא יברך עליה. וטוב שיכוין בהמוציא לפטרה. ולכתחילה לא יאכל עוגה בתוך הסעודה, מחמת ספק ברכה ראשונה. והאוכל עוגה שברכתה מזונות לכו"ע בסוף הסעודה, המברך עליה, יש לו על מה שיסמוך. (ילקוט יוסף קעז, ה).
עוד כתב בילקוט יוסף (קעז, יב) שלכתחילה יש להמנע מלאכול גלידה באמצע הסעודה או בסופה, אלא לאחר ברכת המזון.
[3] ולהלכה לא מברכים על קפה או תה לאחר הסעודה וכל שכן באמצע הסעודה, בגלל ספק על כל משקים הבאים בין לפני הסעודה ובין אחרי הסעודה, (הלכה ברורה קעד, יז. ילקוט יוסף קעד, ח).
השולחן ערוך (קעז, ב) כתב, 'דברים הבאים לאחר הסעודה קודם ברכת המזון, כמו שהיו מושכים ידיהם מהפת וקובעים לאכול פירות, בין דברים הבאים מחמת סעודה בין שלא באים מחמת הסעודה, צריך לברך לפניהם ואחריהם'. והיום שאנו לא מושכים ידינו עד ברכת המזון, האוכל פירות קודם ברכת המזון, מברך לפניהם ולא מברך לאחריהם. ומכל מקום אם סילקו את השולחן מלפניהם והביאו שולחן אחר או מפה אחרת, ועליה פירות לקינוח, מברכים על הפירות גם לפניהם וגם לאחריהם שברור שהסיחו דעתם. (הליכות עולם ב, לו).
ומה שמצוי היום בשמחת חתן וכלה שעוזבים את השולחן בסיום הסעודה ועוסקים בשמחת וכלה, והמלצרים מפנים את השולחן, הדבר נחשב סילוק שולחן, ואם ממשיך לאכול שם פירות, מברך עליהם תחלה וסוף. ולכן ראוי להנהיג ב'שמחות' לברך ברכת המזון קודם שקמים מהשולחן.(ילקוט יוסף קעז,ב)
[4] נחלקו הראשונים, אם היום שאין מלח סדומית צריך לעשות מים אחרונים, ופסק השולחן ערוך (קפא, א) 'מים אחרונים חובה'. ולהלכה גם הנשים צריכות ליטול מים אחרונים.
אדם שידיו מזוהמות, ירחץ ידיו לנקותם, ואחר כך יטול ידיו שנית למים אחרונים. (הליכות עולם ב, מד).
[5] גם השולחן ערוך כתב כדברי המחבר שדי ליטול עד פרק שני של האצבעות, אולם טוב להחמיר ליטול את כל האצבעות. וכן יש נוהגים לעשות ע"פ הסוד. ואם ידיו מלוכלכות, מן הדין צריך ליטול כל אותו מקום שידיו מלוכלכות. (הלכה ברורה קפא, יא. ילקוט יוסף קפא, י).
ומעיקר הדין במים אחרונים, אין צריך כח גברא ולא נטילה מכלי. ולכן אפשר לתת ידיו תחת ברז פתוח למים אחרונים. ולשכשך ידיו במים, יש אומרים שלא מועיל, ויש אומרים שמועיל למים אחרונים. (הלכה ברורה קפא, יב).
[6] ומותר ליטול לתוך כיור מים אחרונים. ואם נוטלים את המים אחרונים לתוך כלי, טוב להחמיר להסיר הכלי מלפניו בשעה שמברך, ומכל מקום מעיקר הדין אין איסור לברך כשמים אחרונים נמצאים לפניו. (הליכות עולם ב, מו).
יש להחמיר שלא לדבר אחר מים אחרונים, ואפילו בדברי תורה לא יפסיק. (הלכה ברורה קפא, ה). ויש נוהגים לומר שיר המעלות בשוב ה' ויש אומרים למנצח בנגינות או אברכה את ה'. ואם שמע ברכה מחבירו יענה. ונכון להחמיר לא לשהות בין מים אחרונים לברכת המזון. והמיקל בזה יש לו על מה לסמוך. (הלכה ברורה קפא, ה, ו).
[7] השולחן ערוך (קפ, ה) כתב, 'נוהגים לכסות הסכין, ובשבת ביום טוב נהגו שלא לכסות' כמ"ש המחבר. ויש אומרים שלא מספיק לכסותן אלא צריך להסירן, וכך יש לנהוג לפי האר"י. (הלכה ברורה קפ, ז).
[8] ויש אומרים שגם בשבת מכסין. וסכין שאינו מברזל אין צורך לכסותה או להסירה. יש אומרים שצריך לכסות הפת בשעת ברכת המזון, ויש אומרים שאין צורך, וכך נוהגין. (הלכה ברורה קפ, ז).
התשובות הנכונות:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך