יְהֵא הַבָּשָׂר מֻנָּח בְּמִלְחוֹ שִׁעוּר שָׁעָה[1], וּבִשְׁעַת הַדְּחָק דַּי כּ"ד מִנּוּטִין (סִימָן ס"ט ובאוֹרַח חַיִּים סִימָן תנ"ט).
בשעת הדחק – לכבוד שבת או לכבוד האורחים.
הערות:
- בדיעבד יש מקום להכשיר בי"ח דקות, ויש לשאול שאלת רב.
לְאַחַר שֶׁהָיָה הַבָּשָׂר מֻנָּח בְּמִלְחוֹ כְּשִׁעוּרוֹ, יְנַפֵּץ מִמֶנּוּ הַמֶּלַח הֵיטֵב, וּמְדִיחִין אוֹתוֹ גּ' פְּעָמִים[2] בַּמַיִם הֵיטֵב הֵיטֵב. וְאִשָּׁה יִרְאַת ה', יֵשׁ לָהּ לְהַשְׁגִּיחַ בְּעַצְמָהּ עַל הֲדָחַת הַבָּשָׂר, כִּי לִפְעָמִים הַמְשָׁרֶתֶת אֲשֶׁר בַּכָּתֵף תִּשָּׂא אֵת הַמַּיִם, תְצַמְצֵם, וִיכוֹלִין לָבוֹא, חַס וְשָׁלוֹם לְאִסּוּר דָּם. וּצְרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ אֶת הַבָּשָׂר בְּתוֹךְ כְּלִי בְּלִי מַיִם קדֶם שֶׁהוּדָח (סִימָן ס"ט).
ינפץ – ידפוק את הבשר וינער ממנו את המלח.
במים – בתוך כלי עם מים. ובזמננו אפשר כמובן גם לשפשפו היטב מתחת לברז.
להשגיח בעצמה – ולא תסמוך על עובדות המטבח.
אשר בכתף תשא את המים – הבאת המים לתוך הבית היה כרוך במאמץ גדול מאד, ובהדחה צריך לכתחילה בפעם הראשונה להשים בכלי מספיק מים, שהמלח שעל הבשר לא יהפוך את מי ההדחה בעצמם לציר, ולמשרתת יש אינטרס להשתמש בכמה שפחות מים.
לאיסור דם – המים שוברים את כח המלח, וברגע שהמלח נמס במים שוב אין הבשר פולט, ואז, אם הוא נופל לתוך ציר או נוגע בחתיכת בשר אחרת שעדיין לא הודחה, הוא עלול לבלוע דם חיצוני, ששוב לא יצא אפילו על ידי מליחה נוספת.
שלא להניח... – כדי שלא יצטבר ציר בתוך הכלי, כמו שהתבאר בסעיף י.
צְרִיכִין לִזָּהֵר בְּעוֹפוֹת לְהָסִיר אֶת הָרֹאשׁ קֹדֶם הַשְּׁרִיָּה. וְאִם נִמְלַח הָעוֹף עִם הָראֹשׁ, יַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם[3]. וְכֵן צְרִיכִין לִזָּהֵר בָּזֶה בִּבְהֵמָה (סִימָן כ"ב וס"ה).
להסיר את הראש – מפני שבורידי הצוואר יש הצטברות של דם, שאינו יוצא על ידי מליחה, והמליחה עלולה לגרום לדם זה להיבלע בתוך הבשר שמסביבם.
קודם השרייה – העיקר שלא יהיה בשעת המליחה, אלא שאם חתכו אחר השרייה צריך להשרות שוב, כמו שהתבאר בסעיף ד.
בבהמה – שלא לצלותה שלמה בלי להסיר ממנה את הראש.
בָּשָׂר שֶׁלֹּא נִמְלַח עֲדַיִן, לֹא יַנִּיחוּ אוֹתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁלִּפְעָמִים יֵשׁ שָׁם מֶלַח. וְיֵשׁ לְיַחֵד כְּלִי לְבָשָׂר לְחוּד, שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ בִּכְלִי זֶה יְרָקוֹת אוֹ פֵּרוֹת, וְכַיּוֹצֵא בּוֹ דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לֶאֱכֹל בְּלֹא הֲדָחָה, כִּי דָּם מִן הַבָּשָׂר נִדְבָּק בַּכְּלִי וּמִן הַכְּלִי נִדְבָּק בָּהֶם (סִימָן ס"ט).
מקום שלפעמים יש שם מלח – שמא נשאר קצת מלח, והוא נדבק לבשר לפני ההדחה, ועלול לבליע לתוך הבשר את הדם הנמצא עליו מבחוץ, ולא ברור שדם זה יצא שוב על ידי מליחה.
לבשר לחוד – להניח בו את הבשר לפני ההדחה. כמו שיש לייעד כלי מיוחד להדחה, כמבואר בסעיף ו.
הָרֹאשׁ צְרִיכִין לְחָתְכוֹ קֹדֶם שְׁרִיָּה, וְלִקַּח אֶת הַמֹּחַ וְלִקְרוֹעַ אֶת הַקְּרוּם שֶׁעָלָיו, וְלִשְׁרֹתוֹ וּלְמָלְחוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאֶת הָראֹשׁ צְרִיכִין לְמָלְחוֹ מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ[4]. וִיכוֹלִים לְמָלְחוֹ גַּם עַל הַשְּׂעָרוֹת.
לחתכו – את הגולגולת.
ליקח את המוח – להוציא את המוח מחלל הגולגולת.
הקרום שעליו – קרום המוח יש בו ריכוז של דם, והמליחה מועילה לו רק אם חתך או קרע אותו.
לשרותו ולמלחו – את המוח.
על השערות – בראש אין עור שניתן להפשיט כמו בשאר הגוף, ואין חייבים להוריד את שערות הראש לפני המליחה.
עֲצָמוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מֹחַ, אִם עֲדַיִן הֵן דְּבוּקוֹת בַּבָּשָׂר, מוֹלְחָן עִם הַבָּשָׂר בְּיַחַד כְּמוֹ שֶׁהֵן. אֲבָל אִם נִפְרְדוּ מִן הַבָּשָׂר, יִמְלְחֵם בִּפְנֵי עַצְמָן[5], וְלֹא יָנוּחוּ בְּמִלְחָן אֵצֶל הַבָּשָׂר (ע"א).
הן – העצמות.
בבשר – שמסביבם.
עם הבשר ביחד – והדם של מוח העצמות נפלט יחד עם שאר הדם, אפילו דרך העצמות.
ימלחם – את העצמות. ואין צריך לנקב את העצמות כדי שהמלח יוכל להגיע ישירות למח. מוח
לא ינוחו במלחן אצל הבשר – לא ישכבו ליד בשר אחר בתהליך המליחה, בזמן שיש עליהם מלח.
רַגְלֵי בְּהֵמוֹת, צְרִיכִין[6] לַחְתֹּךְ רָאשֵׁי הַטְּלָפַיִם קֹדֶם הַשְּׁרִיָּה, לְמַעָן יוּכַל הַדָּם לָזוּב מֵהֶן[7]. וּצְרִיכִין לְהַנִּיחַ אוֹתָן בְּאֹפֶן שֶׁיּוּכַל הַדָּם לָזוּב. וִיכוֹלִין לְמָלְחוֹ גַּם עַל הַשְּׂעָרוֹת (ס"ח וע"א).
לחתוך – לעשות חתך בתוך הטלפיים, כדי שהדם יוכל לזוב דרכו.
הטלפיים – החלק התחתון של הרגל עשוי מחומר קרני, ולא מבשר, והחלק העליון של הטלפיים עשוי כמו קערה, שהרגל הרגילה [בשר ועצם] נכנס לתוכה, ואם מולח את הרגל כמו שהיא, מצטבר הדם בתוך הטלפיים, ודינו כדין מולח בכלי שאינו מנוקב, שהוא אסור, כמו שלמדנו בסעיף י.
באופן – עם החתך כלפי מטה.
על השערות – גם בטלפיים, כמו בראש, אין עור שניתן להפשיט.
הַלֵּב צְרִיכִין לִקְרֹעַ קֹדֶם הַשְּׁרִיָּה[8], שֶׁיֵּצֵא הַדָּם מִמֶּנּוּ (ע"ב).
הלב – יש בו חלל שבתוכו יש דם ממש, ובשעת שחיטה הדם מתאסף שם בניגוד לשאר הוורידים שמרוקנים את דמם לכיוון מקום השחיטה, ודם זה אינו יוצא על ידי מליחה.
הערות:
- עיין בסימן לב סעיף ט שלא מומלץ לאכול לב.
הָרֵאָה נוֹהֲגִין[9] גַּם כֵּן לְחָתְכָהּ וְלִפְתֹּחַ הַקְּנוֹקָנוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁבָּהּ קֹדֶם הַשְּׁרִיָּה (ס"ט ע"ב).
הריאה – היא גוש בשר מתנפח, שבתוכה אלפי הסתעפויות של צינורות אויר קטנים. ומן הדין מולחים אותה מבחוץ מכל צדדיה.
לחתכה – לפתוח אותה.
הקנוקנות הגדולות – הם צינורות האויר הראשיים.
הַכָּבֵד יֵשׁ בּוֹ הַרְבֵּה דָּם. לְפִיכָךְ אֵין לוֹ תַּקָּנָה לְבַשְׁלוֹ עַל יְדֵי מְלִיחָה, אֶלָּא צְרִיכִין לִצְלֹוֹתוֹ עַל הָאֵשׁ. אֲבָל צְרִיכִין מִקֹּדֶם לְחָתְכוֹ הֵיטֵב[10], וּלְהַנִּיחוֹ בְּחִתּוּכוֹ עַל הָאֵשׁ, לְמַעַן יִשְׁאַב הָאֵשׁ הֵיטֵב כָּל הַדָּם שֶׁבּוֹ. וּמְדִיחִין אוֹתוֹ קוֹדֶם שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתוֹ עַל הָאֵשׁ, וּכְשֶׁמֻּנָּח עַל הָאֵשׁ מוֹלְחִין אוֹתוֹ שָׁם קְצָת[11], וְצוֹלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְהֵא רָאוּי לַאֲכִילָה, וְאַחַר כָּךְ מְדִיחִין אוֹתוֹ יָפֶה מִן הַדָּם שֶׁפָּלַט[12]. וְיֵשׁ לִזָּהֵר לַהֲדִיחוֹ גּ' פְּעָמִים וְאַחַר כָּךְ יְכוֹלִין לְבַשְּׁלוֹ[13].
לבשלו על ידי מליחה – לבשל את הכבד אחרי שנמלח, כי המליחה אינה מצליחה להוציא ממנה את כל הדם.
לצלותו על האש – יש כח לאש ישירה להוציא את הדם הבלוע בבשר עוד יותר מהמלח, ומותר לעשות זאת גם בשאר בשר שלא נמלח, לצלותו על האש ולתת לאש לשאוב ממנו את הדם.
לחתכו היטב – לפתוח את כל כלי הדם שבכבד.
בחיתוכו – בצד החתוך.
מדיחין אותו – כמו שמדיחים בשר לפני המליחה, כמבואר בסעיף א, שלא יישארו שאריות של דם גמור על הכבד מבחוץ, שאותם אין כח באש להוריד.
מולחין – מעט מלח עוזר לאש להפליט את הדם, וכך עושים גם כשצולים שאר בשר בלי מליחה.
שם – אבל לא ימלח לפני כן, כמו שיתבאר בסעיף כב.
עד שיהא ראוי לאכילה – בקושי. זאת אומרת כחצי מהזמן שלוקח לצלות צלייה גמורה.
יכולין לבשלו – אם רוצים, ויכולים גם לאכלו צלי. ואפשר להפקיא כבד צלוי ולבשלו לאחר זמן רב.
צְרִיכִין לִזָּהֵר לִצְלוֹתוֹ דַּוְקָא עַל הָאֵשׁ וְלֹא בְּתַנּוּר גָּרוּף. וְכֵן לֹא יִכְרְכוּ אוֹתוֹ בִּנְיָר לִצְלֹוֹתוֹ כָּךְ, וַאֲפִלּוּ בִּנְיָר גָּרוּעַ (פְלִיס פָּאפִּיר[14]) (עַיֵן סְֵּפֶר פִּתְחֵי תְֹשוּבָה).
תנור גרוף – תנור שגרפו את הגחלים החוצה והדברים נצלים מן החום שהצטבר בתנור.
לא יכרכו אותו בנייר – כי הדם לא יוכל לזוב, והוא כמו מליחה בתוך כלי בסעיף י.
פליס פאפיר – נייר סופג, שנוזלים נבלעים בתוכו מיידית, וניתן גם לסנן דרכו.
אֲבָל אֵין לִמְלוֹחַ כָּבֵד קֹדֶם צְלִיָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹלְחִין בָּשָׂר. וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין לִמְלוֹחַ כָּבֵד עִם בָּשָׂר בְּיַחַד[15] [ע"ג].
אין למלוח כבד קודם צלייה – כדי שלא ייספג הדם במלח, והאש לא תוכל לשאוב את הדם הזה, והוא יתחמם וייבלע בתוך הבשר. ואם מלח צריך להדיח את הכבד לפני הצלייה.
עם בשר ביחד – שיש בכבד כל כך הרבה דם שחוששים שהוא ייבלע בבשר שמתחתיו. ובדיעבד מותר, אלא אם כן הבשר שמתחתיו כבר עבר את תהליך המליחה ונשטף אחריו, שאז אם מלח מעליו כבד נאסר הבשר באכילה.
הַטְּחוֹל דִּינוֹ כִּשְׁאָר בָּשָׂר, רַק צְרִיכִין לְהָסִיר מִמֶּנוּ קֹדֶם שְׁרִיָּה אֶת הַקְּרוּם שֶׁעָלָיו, שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם חֵלֶב. גַּם צְרִיכִין לְנַקְּרוֹ[16], מִשּׁוּם הַגִּידִין. נוֹטֵל רֹאשׁ הַגִּיד וְמוֹשֵׁךְ אוֹתוֹ וְנִמְשָׁכִין עִמּוֹ גּ' חוּטִין שֶׁבְּתוֹכוֹ, וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִפָּסֵק שׁוּם חוּט. וְאִם נִפְסַק, צָרִיךְ לְשָׁרֵשׁ אַחֲרָיו (סִימָן ס"ד ע"ד).
הטחול – גם הוא נראה כאילו כולו דם, כמו הכבד, ובכל זאת...
שאסור משום חלב – התורה אסרה לאכול חלב, וכל אוכל חלב חייב כרת, כמבואר בויקרא (ג יז, ז כג-כה). החלב הוא שכבת שומן העוטפת את האברים הפנימיים של הגוף, והוא נראה כמו שמיכה לבנה. אבל ישנם כל מיני קרומים וחוטי חלב שמוחבאים בין שכבות בשר במקומות שונים שאסורים באכילה, ולא תמיד קל להסירם.
לנקרו – מלאכת הסרת כל חוטי החלב והדם וגיד הנשה נקראת 'ניקור', ועל אף שהיא מתוארת בפירוט רב בספרות ההלכתית, אי אפשר לבצע אותה בלי ללמוד אותה בשטח ממנקר מומחה. היום בעידן השיווק המסחרי של הבשר לא משתלם לנקר את החלק האחורי של הבהמה, ובכמה עדות גם לא נשמרה המסורת כיצד לנקר אותו, והנוהג הוא למכור את חלק האחוריים לגוי כמו שהוא, ולשווק ליהודים רק את החלקים הקדמיים של הבהמה, שאותם קל הרבה יותר לנקר.
הגידין – חוטי חלב שנכנסים לתוך הטחול.
ראש הגיד – חוט חלב עבה ייחסית שהוא נכנס לטחול, ובתוך הטחול הוא מתפצל לשלושה.
שלא ייפסק – שלא ייקרע.
לשרש אחריו – לחטט בטחול ולחפש עד שמוצא את סוף הגיד.
הַחַלְחֹלֶת וּשְׁאָר מֵעַיִם, מוֹלְחִין בְּצַּד הַחִיצוֹן שֶׁהַשֻּׁמָּן דָּבוּק שָׁם[17]. (ע"ה).
חלחולת – החלק האחרון של המעי, המסתיים בפי הטבעת.
בצד החיצון שהשומן דבוק שם – המעיים עצמם אינם זקוקים למליחה, כי אין בהם דם, ורק אם יש עליהם שומן אז השומן צריך מליחה.
קֵבָה שֶׁל עֵגֶל שֶׁנִּמְצָא בָּהּ חָלָב, שׁוֹפְכִין אֵת הֶחָלָב קוֹדֶם שְׁרִיָּה, וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר בָּשָׂר.
שנמצא בה חלב – שינק מן הפרה.
שופכין את החלב – ומדיחים אותו.
כשאר בשר – בניגוד לעטינים של בהמה חולבת, שיש להם הלכות מיוחדות, ואסור למלוח אותם יחד עם בשר, ולא לבשלו אפילו בלי בשר, וגם בצלייה יש הלכות כיצד לצלות, ואסור לצלותו עם בשר.
בֵּיצִים שֶׁנִּמְצְאוּ בְּתוֹךְ עוֹפוֹת, בֵּין שֶׁהֵם קְטַנִּים מְאֹד בֵּין שֶׁנִּגְמְרוּ לְגַמְרֵי עִם קְלִיפָּתָן, צְרִיכִין שְׁרִיָּה וּמְלִיחָה וַהֲדָחָה. אֲבָל לֹא יִמְלְחֵן אֵצֶל הַבָּשָׂר[18], אֶלָּא יַנִּיחֵן בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא יָזוּב עֲלֵיהֶן הַדָּם מִן הַבָּשָׂר. וּבֵיצִים אֵלּוּ, אֲפִלּוּ נִגְמְרוּ לְגַמְרֵי, אָסוּר לְאָכְלָן בְּחָלָב (ע"ה פ"ז).
קטנים מאד – ויש להם חלמון בלבד.
עם קליפתן – הקשה.
שריה ומליחה והדחה – בדיוק כמו בשר.
אלו – שנמצאו בתוך העופות.
אסור לאכלן בחלב – כאילו הם בשר, אבל מותר לאכול חלב אחריהם, ואין צריכים להמתין כמו שרגילים להמתין בין בשר לחלב. ואם התערבו והתבשלו בחלב, יש לשאול שאלת רב.
הערות:
- אם מלחו את הביצים עם בשר, והדם זב מהבשר על הביצים, יש לשאול שאלת רב.
[1] לכתחילה ישהה את הבשר במלח שעה, ואם השעה דוחקת או לצורך אורחים, די להשהותו 24 דקות. ובדיעבד כל ששהה שמונה עשרה דקות אפשר להקל. (הליכות עולם ו, עז).
ואם יש ספק אם שהה כשיעור מיל, אם לא התבשל הבשר יש לחזור ולמלחו, ולחכות באופן שהשהיה הקודמת יחד עם השהיה החדשה תגיע לעשרים וארבע דקות, ואח"כ ידיחנו ויבשלנו. אבל אם כבר התבשל ונסתפקו אם שהו שיעור מיל, יש להתיר הבשר משום ס"ס. (הליכות עולם ו, פ).
[2] השולחן ערוך (סט, ד) כתב, ידיחנו פעמיים אחת להעביר המלח והדם, והשניה להעביר הלחלוחית שנשארה עליו, וישטוף הכלי בין רחיצה לרחיצה. והרמ"א כתב יש אומרים לרחוץ שלש פעמים, ויש גם ספרדים שנהגו כך. (הליכות עולם ו, פה).
ואם לא הדיח הדחה אחרונה, צריך שיהיה שישים כדי המלח שבו. (שולחן ערוך סט, ט). ואם יש בקדירה כשיעור הבשר שלא נמלח, הכל מותר דמסתמא יש בקדירה שישים נגד המלח שעל החתיכה. (רמ"א סט, ט). ומותר להוסיף ולהרבות חתיכות כדי שיהיה שיעור שישים. מטעם שמותר לבטל איסור דרבנן. (הליכות עולם ו, קה).
[3] ודעת השולחן ערוך (סה, ג) שצריך לחתוך עצם האגפים ולמולחם. וכן את עצם הלחיים בעוף.
הראש של הבהמה והעוף מותר למלחו כשהוא שלם, ואפילו לכתחילה. ואין השיער מפסיק בין המלח לבשר. רק שצריך לנקבו עד המוח כדי שיהיה מקום לדם לזוב, ויניח הנקב למטה. (הליכות עולם ו, קמה).
לכתחילה אין למלוח תרנגולת עם נוצתה, ובדיעבד אם מלחו כך, ואח"כ מלגו התרנגולת אין לאסרה. (הליכות עולם ו, קמו).
[4] ואם אינו יכול לעשות כך, ינקוב הראש עד המוח כדי שיהיה מקום לדם לזוב. (ילקוט יוסף עא, ב).
[5] יש נוהגים לא למלוח העצמות עם הבשר, ואין אנו מקפידין בזה. (ילקוט יוסף עא, יב).
[6] ואם שכח ולא חתך, לכתחילה יחתוך הטלפיים וימלח הרגלים שוב, ובדיעבד אם בישלם מותר. והאשכנזים אוסרים במקרה שנתבשלו הטלפיים. (ילקוט יוסף עא, טז).
[7] ויזהר שיהיה בחיתוך נקב ממש, וטוב שהנקב יהיה גדול עד שיראה הבשר ממנו. (ילקוט יוסף עא, טו).
[8] ודי לקורעו לאורך או לרוחב. ואם לא קרעו יכול לקורעו אחר המליחה, ומותר. (ילקוט יוסף עב, א ב).
רבים נמנעים מלאכול לב של בהמה או של עוף, משום שגורם לשכחה, ולדעת ה'מקובלים' יש להזהר מלאכול גם מוח או כבד של בהמה או עוף. (הליכות עולם ו, קנו).
[9] ומהלכה אין צריך שום חיתוך בריאה, רק שנהגו לקרעה ולפתוח הקנוקנות הגדולים שבה. ואחר קריעת הריאה יש להוציא התולעים שבריאה. (ילקוט יוסף יו"ד עב, ז).
[10] הכבד צריך לחתכו לאורכו ולרחבו. ויש אומרים שלצלי בלבד אין צריך קריעה, ויש אומרים שצריך, ומי שהוא ירא שמים יחמיר לקרעו גם לצליה. ואם לא קרעו קודם צליה, קורעו לאחר צליה ומשליך הסימפונות ואוכל. (ילקוט יוסף עג, ב).
לאחר צליית הכבד מותר לבשלו. ורבים מהפוסקים מתירים לבשלו לאחר חצי צלייתו, ובדיעבד אם נעשה כך, מותר. (הליכות עולם ו, קמט). כבד ששהה ג' ימים מעת לעת, יש אומרים שאסור לבשלו אחר צלייתו, ויש מתירים. ולהלכה ראוי להחמיר שלא לבשלו אחר הצליה אם שהה ג' ימים. ובדיעבד אם בישל אחר הצליה, הכבד מותר.(ילקוט יוסף עג, כה).
[11] מעיקר הדין אין צריך מליחה, אלא שכבר נהגו לעשות כך. (ילקוט יוסף עג, ג).
אין לצלות כבד כשהוא עטוף בנייר, דזה נחשב ככלי שאינו מנוקב. (הליכות עולם ו, ר).
[12] יש אומרים שצריך להדיח אחר הצליה אפילו אם רוצה לאכלו צלוי, ויש אומרים שצריך להדיח אם רוצה לבשלו דווקא. ומנהגנו שאם רוצה לבשלו, מדיח ואחר כך מבשלו. ואם רוצה לאכלו צלוי, אין צריך הדחה אחר הצליה. (ילקוט יוסף עג, יט. הליכות עולם ו, קמט)
[13] ואם לא צלו את הכבד תחילה, ובשלוהו, הקדרה שבשלו בה הכבד אסורה, וכן מה שהיה בתוכה, אבל הכבד עצמו מותר, שאינו בולע. (הליכות עולם ו, קנה).
[14] נייר אפיה
[15] ואין למלוח בשיפוד אחד בשר וכבד יחד, ובדיעבד הכל מותר. (ילקוט יוסף עג,, יג).
[16] ואם צלו את הטחול בלי ניקור, צריך לבדוק אם יש שישים כנגד החלב האסור. (עד, ג).
[17] וכיון שאין מחזיקים דם בבני מעיים, אם התבשלו בלי מליחה, בדיעבד מותרות. אלא אם כן הם אדומות, שאז צריכין מליחה כשאר בשר. (שולחן ערוך עה, א. וש"ך שם).
ואם יש שומן דבוק, ומלח החלחולת מצד פנים ולא מצד חוץ, הוי כלא נמלח כלל. (רמ"א עה, א).
[18] אם נגמר החלמון, יש להחמיר ולדון את הביצה כדין בשר, ולהצריכה מליחה לפני שיבשלוה. ואסור לבשלה בחלב. ומעיקר הדין מותר למלחה עם הבשר, אך טוב להחמיר שלא למלחה עם הבשר.
ואם יש לביצה גם חלבון וגם חלמון, אסור למלחה עם הבשר. ובדיעבד אם עבר ומלח ביצה זו עם הבשר, אסורה כדי קליפה, ולכן אם יש לה קליפה, זורק את הקליפה והביצה מותרת.
ואם בישל ביצה שאין לה אלא חלמון בלי מליחה, בדיעבד יש להתיר ע"פ הפוסקים שכשיש לה חלמון נקראת גמורה. אבל לכתחילה יש להחמיר ולמלחה.(הליכות עולם ו, קע.ילקוט יוסף עה, ז).
התשובות הנכונות הן:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך