וְכֵן יִזָּהֵר מִכָּל דְּבָרִים הַמְּבִיאִים לִידֵי סַכָּנָה, כִּי סַכַּנְתָּא חֲמִירָא מֵאִסּוּרָא. וְיֵשׁ לָחוּשׁ יוֹתֵר לְסָפֵק סַכָּנָה מִלִּסָפֵק אִסּוּר. וְלָכֵן אָסוּר לֵילֵךְ בְּכָל מְקוֹם סַכָּנָה, כְּגוֹן, תַּחַת קִיר נָטוּי[1], וְעַל גֶּשֶׁר רָעוּעַ, וְלֹא יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה, וְלֹא יִישַׁן יְחִידִי בַּחֶדֶר בַּלַּיְלָה[2]. וְכֵן אָסְרוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִן הַנְּהָרוֹת בַּלַּיְלָה, אוֹ לְהַנִּיחַ פִּיו עַל קִלּוּחַ הַמַּיִם לִשְׁתּוֹת, שֶׁמָּא יִבְלַע אֵיזֶה דָּבָר הַמַּזִּיק (יו"ד קט"ז חו"מ תכ"ז).
סכנתא חמירא מאיסורא – החיוב להישמר מפני סכנה חמור יותר מאיסור.
תחת קיר נטוי – ליד קיר המט ליפול, אפילו אם עומד כך כבר כמה שנים, שמא יפול עכשיו.
לא יצא יחידי... – דברים שיש בהם סכנה מפני המזיקים.
הערות:
- דברים נוספים שאסורים משום סכנה מתבארים בסימן קסז סעיפים יז-יח.
- אסור לאדם להסתכן גם כאשר הסיכון נמוך יחסית, ולכן אסור לטייל במקומות שיש בהם סכנה, או לעסוק בענפי ספורט מסוכנים, אם אינו זקוק לכך לצורך עבודתו, או לצורך בריאותו. אבל מותר לקחת סיכון כדי להתפרנס, ולעבוד בעבודות בעלות סיכון גבוה.
- מלבד שאסור להיכנס למצבים מסוכנים, זה גם מאד לא כדאי, כי הנכנס למקום סכנה וסומך שלא יקרה כלום, הוא מעורר עליו מקטרגים בשמים, ומזכירים את עוונותיו, ובודקים האם באמת ראוי אדם זה שייעשה לו נס. וגם אם בסוף נעשה לו נס והוא שרד את המצב המסוכן ללא נזק, מנכים לו בשמים את ההצלה מזכויותיו.
נוֹהֲגִין שֶׁבִּשְׁעַת הַתְּקוּפָה מַנִּיחִין קְצָת בַּרְזֶל עַל כָּל הַמַּשְׁקִים[3] וּמַאֲכָלִים. וְעַל הַמְבֻשָּׁלִים אוֹ כְּבוּשִׁים אוֹ מְלוּחִים אֵין צְרִיכִין.
התקופה – ארבעת רבעי השנה, כאשר הם מתחלפים, יש מסורת על כך שמסוכן לשתות אז מים, ונהגו לשפוך מים שלא היה בהם ברזל בשעת התקופה. ודרך חישוב התקופה מורכב ושנוי במחלוקת, וכהיום ברוב המקומות לא נהגו להיזהר בזה, ובמקומות שנזהרים יש להכריז בשבת מתי תחול התקופה, כדי שידע הציבור להיזהר.
ברזל – מונע את הנזק של התקופה.
כל המשקים ומאכלים – חיים. אף שהמנהג המקורי היה רק במים.
הערות:
- עיין בסימן קט סעיף ט מה עושים כאשר הלכה זו מתנגשת עם הלכות אפיית מצות.
אָסוּר לֶאֱכֹל מַאֲכָלִים וּמַשְׁקִים שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה בָּהֶם, אוֹ מִתּוֹךְ כֵּלִים מְאוּסִים שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה בָּהֶם, וְכֵן לֹא יֹאכַל בְּיָדַיִם מְזֹהָמוֹת. שֶׁכָּל אֵלּוּ הֵם בִּכְלַל אַל תְּשַׁקְּצוּ אֵת נַפְשׁוֹתֵיכֶם. וַאֲפִלּוּ יֹאמַר שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ קָצָה בָּהֶם, בְּטֵלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם.
קצה – נגעלת.
מזוהמות – מלוכלכות.
אל תשקצו את נפשותיכם - ולא תשקצו את נפשותיכם (ויקרא יא מג).
בטלה דעתו אצל כל אדם – מושג תלמודי, שפירושו שאין מתחשבים בדעות של אנשים שיש להם דעות או הרגשות או הרגלים משונים ביחס לשאר בני האדם. ובמקרה שלנו הכוונה שאין אדם יכול לקבוע לעצמו מה מגעיל אותו ומה לא, אלא האיסור נקבע לפי מה שמוגדר כמגעיל אצל רוב בני האדם שחיים באותם תנאים סביבתיים.
בְּהֵמָה אוֹ עוֹף שֶׁהָיוּ מְסֻכָּנִים וְנִשְׁחָטוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהֻתְּרוּ בַּשְׁחִיטָה, הַמְדַקְדְּקִים מַחְמִירִים עַל עַצְמָם שֶׁלֹּא לְאָכְלָם.
מסוכנים – נוטים למות, ולא בגלל הרעלה, ולא בגלל מום פנימי שהופך אותה לטריפה.
שלא לאכלם – כי הם קרובים להיות נבלה, ואכילתם מגונה.
אָסוּר לִקְצֹץ אִילַן מַאֲכָל הָעוֹשֶׂה פֵּרוֹת, (אִילַן זַיִת שֶׁהוּא עוֹשֶׂה רֹבַע הַקַּב זֵיתִים, וְדֶקֶל הָעוֹשֶׂה קַב תְּמָרִים, בבא קמא צ"א) וְהִיא סַכָּנָה. וְאִם הוּא סָמוּךְ לְאִילָנוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁחֲשׁוּבִים יוֹתֵר מִמֶּנּוּ וְהוּא מַכְחִישׁ אוֹתָם, וְכֵן אִם צָרִיךְ לִמְקוֹמוֹ[4], וכן אם דמיו יקרים לבנין יותר מלאכול, מֻתָּר לְקַצְּצוֹ (יורה דעה סִימָן קט"ז).
אסור לקצוץ – שנאמר (דברים כ יט-כ) 'לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות... רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכָרָתָּ'.
רובע הקב – כ300 סמ"ק. ומחשבים זאת אחרי ניכוי כל הוצאות התחזוקה של העץ.
קב – כ1200 סמ"ק.
והיא סכנה – אדם שקוצץ עץ, שמן הדין אסור לקוצצו, מסתכן.
מכחיש אותם – יונק מן הקרקע ולוקח לעצים החשובים יותר את המשאבים.
צריך למקומו – כגון שרוצה לבנות שם.
דמיו יקרים לבניין – שווי העץ לצרכי בניין.
הערות:
- אמנם מן הדין, במקום שההכרעה היא שמותר לקצוץ, אין לחשוש גם מהסכנה שבדבר, אבל למעשה רבים חוששים, שהרי הסכנה חמורה מן האיסור. ונכון הדבר, שבכל מצב שיש ספק כלשהו, גם אם הוכרע שמותר לקצוץ, שיבקשו מגוי שיעשה זאת עבורו [זה לא מועיל במקרים שאסור לקצוץ].
הַחוֹשֵׁשׁ בְּמֵעָיו, יֵשׁ עושִׁין לִרְפוּאָה שֶׁמַּעֲמִידִין עַל בִּטְנוֹ כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם חַמִּים, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה[5] (אוֹרַח חַיִּים סִימָן שכ"ו).
חושש במעיו – כואבת לו הבטן.
שמעמידין... – החום מקל על כאבי הבטן, וממריץ את מערכת העיכול לפעול כראוי.
הסכנה – שמא יישפך עליו הכלי, וייכווה.
הערות:
- היום יש בקבוקי גומי אטומים ייעודיים לזה, שאין בהם שום סכנה שיישפכו, ומותר כמובן להשתמש בהם.
אָסוּר לַעֲבֹר בְּנַחַל שֶׁמֵימָיו רוֹדְפִין, אִם הַמַּיִם מַגִּיעִים לְמַעְלָה מִמָּתְנַיִם, מִשּׁוּם סַכָּנָה, שֶׁלֹּא יִשְׁטְפוּהוּ הַמַּיִם (יומא דף ע"ז ע"ב, רז"ש).
רודפין – זורמים.
למעלה ממתניים – הוא רמוז ביחזקאל מז ד-ה.
אָסוּר לְהוֹצִיא מִפִּיו דְּבַר פֻּרְעָנוּת עַל אָדָם מִיִשְֹרָאֵל, אֲפִלּוּ לוֹמַר, אִלּוּ הָיָה פְּלוֹנִי קַיָּם הָיָה בָּא לְכָאן, כִּי בְּרִית כְּרוּתָה לַשְּׂפָתַיִם. וְאֵין לַעֲשׂוֹת מוֹרָא לְתִינוֹק בְּדָבָר טָמֵא, כְּגוֹן לוֹמַר: חָתוּל אוֹ כֶּלֶב יִקָּחֵהוּ. וְכֵן בְּכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ, צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד מֵהֶרְגֵּל הַלָּשׁוֹן (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר"ז סָעִיף ג').
דבר פורענות – דבר רע שעשוי לקרות.
אילו היה פלוני קיים היה בא לכאן – כאשר אדם היה אמור להופיע והוא אינו בא, אסור לומר שזה כנראה בגלל שקרה לו משהו רע.
ברית כרותה לשפתיים – גם אם לא קרה כלום עד עכשיו, בעקבות האמירה הזאת הדבר עלול לקרות.
לעשות מורא – להפחיד.
בדבר טמא – כי יש כוחות רוחניים שליליים שנקראים בשם בעלי החיים הטמאים, ועלולים להזיק לתינוק בעקבות אמירה זו.
מהרגל הלשון – כאשר אדם מתרגל לדבר בסגנון זה, קשה לו מאד לשלוט על דיבורו אחר כך, וצריך להתאמץ שלא להתרגל, ולעקור הרגלים שליליים בתחום זה.
[1] יש להזהר לשים סורגים על חלונות אפי' אם גרים בקומה נמוכה, ואפילו אם גרים שם רק תקופה קצרה.
השוכר דירה לא יקח המזוזות כשיוצא, דזהו סכנה לבני ביתו. ואם יש שם מזוזות מהודרות ורוצה לקחתן לביתו החדש, טוב שיקחם לבדיקה וישים מזוזות פשוטות תחתיהן, כדי שיוכל לקחת לביתו החדש את המזוזות המהודרות. (הליכות עולם ז, קפו).
בגמ' ברכות (נה.) כתוב, שמי שקוראים לו לעלות לתורה ואינו עולה, מקצרים לו ימיו ושנותיו. ולכן הספרדים נוהגים שלא לקרוא בשם העולה, אלא הגבאי בא אליו ומזמינו לעלות לתורה, ואם אותו אדם אינו רוצה לעלות לתורה אומר לשמש להעלות אחר, ואין בזה שום חשש. (הליכות עולם ז, קצה).
[2] ויש אומרים שבתוך העיר מותר. (ילקוט יוסף רלט, ח).
[3] יש להזהר שלא לשתות מים בעת התקופה מחמת הסכנה (יש 4 תקופות בשנה והיום בו מתחלפת התקופה נקרא יום התקופה), חצי שעה לפני התקופה, וחצי שעה אחרי התקופה, ואין להחמיר רק במים אבל לא בשאר משקין. וכתבו האחרונים שיש להחמיר לתת ברזל בתוך המים בשעת התקופה.
מים שהיו בשכונת המת צריך לשופכם ואין לשתותם מחמת הסכנה. ואם טעו ובשלו או אפו במים אלו, הפת והתבשיל מותרים. (הליכות עולם ז, קפב).
[4] בית כנסת צר שרוצים להרחיבו, אך יש אילן עושה פירות שמפריע, מותר לקוצצו. (יעב"ץ א, עו). וכן מותר לקצוץ ענפי עצי פרי כדי לסכך בהם סוכה. ועדיף לעשות זאת על ידי גוי. ואם יש שם עצי סרק, עדיף לקחת מהם. (הליכות עולם ז, קצט).
[5] ואם הוא סגור היטב, כמו הבקבוק חם שבימינו, מותר. (ילקוט יוסף שכו ט)
שאלה 1: מה חמור יותר, סכנה או איסור? א. סכנה ב. איסור ג. תלוי בנסיבות ד. שניהם שווים בחומרתם
שאלה 2: מתי מותר לעבור בנחל שמימיו זורמים? א. כשהמים מגיעים עד הברכיים ב. כשהמים מגיעים עד המותניים ג. תמיד אסור ד. רק אם יש גשר
שאלה 3: מדוע אסור לומר "אילו היה פלוני קיים היה בא לכאן"? א. כי זה עלול לגרום לו למות ב. כי זה לשון הרע עליו ג. כי זה בזבוז זמן ד. כי אי אפשר לדעת
שאלה 4: מה אסור להניח על הבטן להקלת כאבים? א. בקבוק מים חמים ב. כרית חמה ג. מגבת חמה ד. כל התשובות
שאלה 5: מתי מותר לקצץ עץ מאכל? א. כשהוא מונע גדילה מעצים אחרים ב. כשצריך את המקום לבנייה ג. כששווי עצי הבניין שלו גבוה יותר מפירותיו ד. כל התשובות נכונות
תשובות:
1. א
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך