הלימוד היומי י"ז אב

סעיף ח

עַל כָּל הַמֵּתִים, אִם לֹא שָׁמַע עַד לְאַחַר שְׁלֹשִׁים, אֵינוֹ קוֹרֵעַ. עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, קוֹרֵעַ לְעוֹלָם בְּגָדָיו שֶׁהֵם עָלָיו בִּשְׁעַת שְׁמִיעָה. אַךְ הַבְּגָדִים שֶׁהוּא מַחֲלִיף אַחַר כָּךְ, אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְרֹעַ.

 

אם לא שמע – שמתו.

בגדיו שהם עליו בשעת שמיעה – וצריך לקרוע כדין קריעה על אביו ואמו, כל בגדיו עד כנגד לבו, ביד ובצד שמאל, ואינו מאחה לעולם, ואם רוצה יכול להחליף בגדיו בשביל לקרוע.

 

סעיף ט

הָרֶגֶל מְבַטֵּל גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים גַּם לְעִנְיַן קְרִיעָה. וְלָכֵן אִם פָּגַע הָרֶגֶל בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים, בִּשְׁאָר קְרוֹבִים יָכוֹל לִתְפֹּר לְגַמְרֵי בְּעֶרֶב הָרֶגֶל לְאַחַר מִנְחָה. וְעַל אָבִיו וְאִמּוֹ, יָכוֹל לִשְׁלוֹל.

 

מבטל גזרת שלושים – כל הדינים שנוהגים באבל במשך שלושים יום, אם הגיע יום טוב בתוך שלושים יום האבלות מתבטלת, כמבואר בסימן רכ סעיפים א וד.

גם לעניין קריעה – שכל הקרעים שאסור לשלול או לאחות במשך שלושים יום, אם הגיע רגל תוך שלושים מותר לתפרם ולאחותם.

בערב הרגל לאחר מנחה – שברגל עצמו אסור לתפור, אבל העובדה שהרגל שמבטל את איסור התפירה, משפיעה גם על כך שיכול לתפור את בגדו סמוך לרגל לכבוד הרגל, כמו שמתבאר בסימן רכ סעיף ד, ובתנאי שאכן שוקל ללבוש את הבגד הזה ברגל.

 

סעיף י

קָרַע עַל מֵת, וּבְתוֹךְ שִׁבְעָה מֵת לּוֹ מֵת אַחֵר, מַרְחִיק כְּמוֹ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת מִן הַקֶּרַע הָרִאשׁוֹן וְקוֹרֵעַ טֶפַח, אוֹ שֶׁמּוֹסִיף עַל הַקֶּרַע הָרִאשׁוֹן טֶפַח. אֲבָל לְאַחַר שִׁבְעָה, כָּל זְמַן שֶׁהַבֶּגֶד הַקָרוּעַ עָלָיו, מוֹסִיף עָלָיו כָּל שֶׁהוּא וְדַיּוֹ. אַךְ אִם הָרִאשׁוֹן הָיָה מִשְּׁאָר הַקְּרוֹבִים, וְהַשֵּׁנִי הוּא אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, אֲזַי אֲפִלּוּ לְאַחַר שִׁבְעָה, צָרִיךְ לְהַרְחִיק שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וְלִקְרֹעַ כְּדִינָא, שֶׁאֵין דִּין אָבִיו וְאִמּוֹ בְּתוֹסֶפֶת. וְהוּא הַדִּין בְּמֵת אָבִיו תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אִמּוֹ, אוֹ בְּהִפּוּךְ.

 

בתוך שבעה – כשהוא עדיין לובש את הבגד הקרוע.

שאין דין אביו ואמו בתוספת – אי אפשר לקיים דין קריעה על אביו ואמו על ידי תוספת, אפילו אם מוסיף לקרוע עוד טפח עד שמגיע לכנגד לבו.

 

סעיף יא

שָׁמַע בְּפַעַם אַחַת שֶׁמֵּתוּ אָבִיו וְאִמּוֹ אוֹ שְׁנֵי קְרוֹבִים אֲחֵרִים, קוֹרֵעַ קֶרַע אֶחָד לִשְׁנֵיהֶם. אֲבָל אָבִיו אוֹ אִמּוֹ עִם אֶחָד מִשְׁאַר הַקְּרוֹבִים, קוֹרֵעַ תְּחִלָּה עַל אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַרְחִיק שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וְקוֹרֵעַ עַל הָאַחֵר [ש"מ].

 

לשניהם – ביחד, ואינו צריך לקרוע פעמיים.

 

סעיף יב

חוֹלֶה שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, אִם דַּעְתּוֹ צְלוּלָה, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִקְרֹעַ מֵחֲמַת שֶׁהוּא מְסֻכָּן בְּחָלְיוֹ, פָּטוּר אַחַר כָּךְ מִלִּקְרֹעַ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא עֲדַיִן בְּתוֹךְ שִׁבְעָה, דְּחָשִׁיב שְׁעַת חִמּוּם. אֲבָל אִם לֹא יָכוֹל לִקְרוֹעַ, מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הָיְתָה דַּעְתּוֹ צְלוּלָה, אֲזַי כְּשֶׁתָּבוֹא לוֹ דֵעָה צְלוּלָה, הֲוֵי אָז שְׁעַת חִמּוּם שֶׁלּוֹ, וְחַיָב אָז לִקְרוֹעַ אִם הוּא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים. וְעַל אָבִיו וְאִמּוֹ, לְעוֹלָם[1] (ש"מ שצ"ו).

 

דעתו צלולה – והוא הבין את משמעות החסרון.

מחמת שהוא מסוכן – כמו שהתבאר בסימן קצג סעיף ט.

אחר כך – אם התאושש ויצא מכלל סכנה.

דחשיב שעת חימום – שמצוות קריעה אינה אלא כל עוד שהידיעה טריה והכאב חזק.

שלא היתה דעתו צלולה – ונמצא שלא הבין את משמעות הבשורה.

אם הוא בתוך שלושים – כי לאחר שלושים אין קורעים על שאר קרובים כמו שהתבאר בסעיף ח.

לעולם – אפילו אם היתה דעתו צלולה בשעה ששמע, ואינה כבר שעת חימום, כמו שלמדנו בסעיף ח.

 

סעיף יג

קָטָן שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, אֲפִלּוּ לֹא הִגִיעַ לְחִנּוּךְ, מְקָרְעִין לוֹ קְרִעָה קְצָת, מִשּׁוּם עָגְמַת נֶפֶשׁ לְהַרְבּוֹת הָאֵבֶל. וְאִם הִגִיעַ לְחִנוּךְ, מִצְוָה לִקְרוֹעַ כְּמוֹ גְדוֹלִים.

 

לא הגיע לחינוך – אינו מבין את משמעות האבל או שאינו מסוגל לבצע את ההלכות.

קריעה קצת – במקום כלשהו בבגד שיהיה ניכר לרואים.

להרבות האבל - כדי שיבכו הרואים אותו, ועל ידי זה ירבה כבוד המת.

מצוה לקרוע – כדי לחנכו במצוות. ובסימן רי סעיף ב יתבאר אם צריך לחנכו לשאר דיני אבלות.

 

סעיף יד

בְּחֹל הַמּוֹעֵד, נוֹהֲגִים בִּמְדִינוֹת אֵלוּ, שֶׁאֵין קוֹרְעִין כִּי אִם עַל אָבִיו וְאִמוֹ[2], בֵּין בְּיוֹם הַקְּבוּרָה, בֵּין בְּיוֹם הַשְׁמוּעָה, וַאֲפִלּוּ בִּשְׁמוּעָה רְחוֹקָה[3]. אַךְ אִם מֵתוּ אָבִיו אוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם טוֹב, הוֹאִיל וְנִדְחֲתָה הַקְּרִיעָה, לֹא יִקְרַע בְּחֹל הַמּוֹעֵד עַד לְאַחַר הָרֶגֶל כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִתְאַבֵּל. וְעַל שְׁאָר קְרוֹבִים, אֵין קוֹרְעִין בְּחֹל הַמּוֹעֵד עַד לְאַחַר הָרֶגֶל. אַךְ אִם שָׁמַע בְּחֹל הַמּוֹעֵד שְׁמוּעָה קְרוֹבָה, שֶׁלְּאַחַר יוֹם טוֹב תְּהֵא רְחוֹקָה, בְּכִי הַאי גַּוְנָא יִקְרַע בְּחֹל הַמּוֹעֵד (ש"מ). (אִסּוּר שְׂרִיטָה וְקָרְחָה עַל הַמֵּת, כָּתוּב בְּסִימָן קסט).

 

חול המועד - הימים של פסח ושל סוכות שאינם חג ממש, אבל גם אינם חול ממש, ונחלקו הפוסקים אם נכון לקרוע בהם או לא.

שמועה רחוקה – שהידיעה הגיעה אליו יותר משלושים יום אחרי המיתה.

מתו אביו או אמו ביום טוב – ונקברו ביום טוב, אבל אם נקברו בחול המועד, לפי מנהגינו שתמיד קורעים בשעת הקבורה, גם עכשיו יקרעו.

ונדחתה הקריעה – שבכל מקרה אינו קורע בזמן ששומע.

עד לאחר הרגל – ואפילו עברו כבר שבעה ימים מיום השמועה קורעים.

כשמתחיל להתאבל – כמבואר בסימן ריט סעיפים ה-ו.

שמועה קרובה – תוך שלושים יום למיתה.

בכי האי גוונא – במקרה כזה.

 

סימן קצו - הלכות אונן בחל ובשבת וביום טוב ובו כב סעיפים:

סעיף א

מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שֶׁהוּא חַיָב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו, הֲרֵי זֶה אוֹנֵן עַד לְאַחַר הַקְּבוּרָה. לֹא יִנְהַג קַלּוּת רֹאשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ עַל הַמֵּת, שֶׁהָיָה אָדָם קַל וְלָכֵן אֵין זֶה טָרוּד בִּקְבוּרָתוֹ וּבְאֶבְלוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ בְמִיתָתוֹ. וְזֶהוּ גְּנַאי גָּדוֹל לַמֵּת, וְהוּא בִּכְלַל לוֹעֵג לָרָשׁ, אֶלָּא יִתְרָאֶה לַכֹּל, שֶׁהוּא טָרוּד וְנִבְהָל עַל מִיתָתוֹ וּקְבוּרָתוֹ. לֹא יֹאכַל בַּחֶדֶר שֶׁהַמֵּת בּוֹ, אֶלָּא בְּחֶדֶר אַחֵר. וְאִם אֵין לוֹ חֶדֶר אַחֵר, יֹאכַל בְּבֵית חֲבֵרוֹ. וְאִם אֵין לוֹ בֵּית חָבֵר, יַעֲשֶׂה בִּפְנֵי הַמֵּת מְחִצָּה גְבֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְלֹא יְהֵא רֶוַח פָּתוּחַ תַּחְתֶּיהָ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וּתְהֵא רְאוּיָה לַעֲמֹד בִּפְנֵי הָרוּחַ. וְאִם אֵין לוֹ דָבָר לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְחִצָה, מַחֲזִיר פָּנָיו וְאוֹכֵל. בֵּין כָךְ וּבֵין כָּךְ, וַאֲפִלּוּ הוּא בְעִיר אַחֶרֶת, אֵינוֹ מֵסֵב וְאוֹכֵל דֶּרֶךְ קְבִיעוּת, אֶלָּא דֶרֶךְ אַרְעַי, וְאֵינוֹ אוֹכֵל בָּשָׂר וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה יָיִן.

 

אונן – כך קוראים למעמד הזה. ודיניו מתבארים בסימן זה.

קלות ראש – בבדיחות הדעת.

קל – קל ערך.

אינו חושש – לא איכפת לו.

לועג לרש – חרף עושהו, משלי יז ה, ואין רש יותר מהמת, שאין לו לא כסף ולא כח ולא כבוד, והלועג לו כאילו מחרף את מי שעשהו רש.

אין לו בית חבר – אין לו חבר שמסכים לו לאכול בביתו.

עשרה טפחים – 75-100 ס"מ, לפי הדעות השונות.

שלושה טפחים – 22-30 ס"מ.

תהא ראויה לעמוד בפני הרוח – התבאר בסימן קנ סעיף ו.

מחזיר פניו – מסתובב.

בין כך ובין כך – לא משנה אם אוכל בפני המת או בבית אחר.

בעיר אחרת – ואינו מטפל כרגע בכלל בקבורת המת.

מסב – יושב בצורה נינוחה [בזמנם היו יושבים בחצי שכיבה על ספות, וזה קרוי הסבה, כמו שהתבאר בסימן קיח סעיף ו].

 

 

תוספת פסקי ספרד:

 

[1] אדם ששכח לקרוע, אם נזכר בתוך השבעה קורע ולא מברך. אך אם נזכר אחר שבעה, אינו קורע, ועל אביו ואמו קורע לעולם. (חזון עובדיה אבלות א, רנח).

[2] אך מרן השולחן ערוך (שמ, לא) פסק שקורעין על כל הקרובים בחול המועד. אמנם בירושלים המנהג כרמ"א שלא קורעין בחול המועד רק על אביו ואמו. אבל בשאר מקומות ינהגו כשולחן ערוך לקרוע בחול המועד על כל הקרובים, ויחליפו את הבגד לאחר הקריעה, כדי שלא יהיה אבילות בפרהסיא. (חזון עובדיה אבלות א, רמג).

 

[3] והרבה פוסקים כתבו, שאין קורעין על שמועה רחוקה בחול המועד אפי' על אב ואם.(כף החיים תקמז כ)

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה