הלימוד היומי י"ט תמוז

סעיף ד

אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִפְדוֹתוֹ, מַכֵּהוּ בְּקופִיץ בְּעָרְפּוֹ עַד שֶׁיָמוּת, וְיִקְבְּרֶנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה. וּמִצְוַת פְּדִיָה, קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת עֲרִיפָה.

 

קופיץ – סכין כבדה ורחבה שהקצב משתמש בה לחיתוך בשר.

מצוות פדיה קודמת למצוות עריפה – אף שאם עורפו מקיים מצוות עשה, ואין בכך שום איסור, ואם אין לו לא שה ולא שווי של חמור, חייב לערוף, בכל זאת אם יש לו את שתי האפשרויות יש להעדיף את הפדיון על פני העריפה.

 

סעיף ה

כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם, פְּטוּרִים מִפֶּטֶר חֲמוֹר. וְכֵן בַּת כֹּהֵן וּבַת לֵוִי. אֲבָל בַּעֲלֵיהֶן, חַיָבִים בְּפֶטֶר חֲמוֹר שֶׁלָּהֶם. וְֹשֻתָּפוּת כֹּהֵן וְלֵוִי וְכֵן שֻׁתָּפוּת גּוֹי, גַּם כֵּן פוֹטֶרֶת. אֲבָל אָסוּר לְהִשְׁתַּתֵּף עִמָהֶם אוֹ לִמְכֹּר לָהֶם כְּדֵי לְהַפְקִיעַ קְדֹֻשָתוֹ, כֵּיוָן דְאֶפְֹשָר בִּפְדִיָה אוֹ בַעֲרִיפָה (שכ"א).

 

פטורים מפטר חמור – אין פטר חמור שלהם קדוש.

בת כהן ובת לוי – שיש להם חמורה ששייכת להם, כגון שירשו אותה, אפילו אם הן נשואות לישראלים ובעליהן הם המשתמשים בפועל בחמורה, כיון שהיא שייכת להן פטורה מפטר חמור.

בפטר חמור שלהם – שאינו שייך לנשותיהם.

שותפות – אפילו בחלק קטן, כמו שלמדנו בסימן קעז סעיף יד לעניין בכור בהמה טהורה. אלא ששם רק שותפות גוי פוטרת, וכאן אפילו שותפות של כהן או לוי.

אסור להשתתף עמהם... – בניגוד לבכור בהמה טהורה שלמדנו בסימן קעז סעיף טו שהוא מצוה.

דאפשר בפדייה או בעריפה – בעצם יש איסור להפקיע קדושה של בכור, ולעקוף את ההלכה. אלא שבבכור בהמה טהורה הסברנו שאין ברירה, כי החלופה בזמן הזה – שיסתובב בכור קדוש בינינו ובקלות ניתן להיכשל באיסורים חמורים – היא גרועה יותר. אבל בפטר חמור לא יכול להיווצר שום מכשול, שהרי מיד כשנולד אפשר לפדות אותו ולקיים את המצווה כמו שכתוב, ואם אינו רוצה בפדיון יכול לערוף אותו, כך שאין שום הצדקה להפקעת הקדושה.

 

סימן קעט - הלכות הלואה ובו טו סעיפים:

סעיף א

מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַלְווֹת לַעֲנִיֵי יִשְֹרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ וְגוֹ'. וְאַף עַל גַּב דִּכְתִיב אִם, קִבְּלוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, דְּאִם זֶה, אֵינוֹ רְשׁוּת אֶלָּא חוֹבָה. הָכִי אָמְרִינָן בִּמְכִלְתָּא, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, חוֹבָה. אַתָּה אוֹמֵר חוֹבָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא רְשׁוּת (מִדִּכְתִיב אִם), תַּלְמוּד לוֹמַר, הַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנוּ, חוֹבָה וְלֹא רְשׁוּת. וְהָא דִכְתִיב בִּלְשׁוֹן אִם, פֵּרוּשׁוֹ, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה, אֶת עַמִּי תַּלְוֵהוּ וְלֹא לַגּוֹי. וּלְאֵיזֶה מֵעַמִּי, לְאוֹתוֹ שֶׁעִמָּךְ. מִכָּאן אָמְרוּ, עָנִי שֶׁהוּא קְרוֹבוֹ, קוֹדֶם לַעֲנִיִּים אֲחֵרִים. וַעֲנִיֵי עִירוֹ, קֹדְמִים לַעֲנִיֵי עִיר אַחֶרֶת. וּגְדוֹלָה מִצְוַת הַלְוָאָה לְעָנִי, יוֹתֵר מִמִצְוַת צְדָקָה לְעָנִי הַשּׁוֹאֵל, שֶׁזֶה כְּבָר נִצְרַךְ לִשְׁאֹל, וְזֶה עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לְמִדָּה זוֹ. וְהַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל מִי שֶׁהוּא נִמְנָע מִלְּהַלְווֹת לְעָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְגוֹ'. וְהַמַּלְוֵה לְעָנִי בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר, אָז תִּקְרָא וה' יַעֲנֶה.

 

להלוות – ללא ריבית. ודיני ריבית התבארו בהרחבה בסימן סה, ודיני עיסקא והיתר עיסקא בסימן סו.

שנאמר – שמות כב כד.

דכתיב אם – אם כסף תלווה, והמשמעות הפשוטה היא שהוא דבר שניתן לבחירה אם רוצה להלוות כסף או לא.

הכי אמרינן – כך אנחנו אומרים, כלומר, כך נמסר לנו במדרש.

מכילתא – מדרש הלכה, לפי סדר הפסוקים של ספר שמות, שמטרתו העיקרית לקשר בין המילים של הפסוקים לבין ההלכות של התורה שבעל פה.

אתה אומר חובה או אינו אלא רשות – סגנון מצוי בספרות של מדרשי ההלכה, ומשמעותו – אתה, כלומר ההלכה, קובעת שזו חובה, כיצד ניתן להוכיח זאת מתוך הפסוק? הרי ניתן בהחלט לפרש שכוונת הפסוק שההלוואה היא רשות, כלומר אופציונלית.

תלמוד לומר – כדי ללמד את זה נאמר.

העבט תעביטנו – דברים טו ח. עבוט הוא משכון. להעבט היינו להלוות [תמורת משכון]. ושם מפורש בתורה שהוא חובה ושאסור להימנע מלהלוות כסף, אפילו אם יש סיכון מסויים שהכסף לא יחזור.

והא דכתיב – ומה שכתוב.

אם כסף תלווה – אם תקיים את המצוה שבספר דברים ותלווה כסף.

ולאיזה מעמי לאותו שעמך – נלמד מהמשך הפסוק שנאמר 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך'.

מכאן אמרו – ממה שהתורה רוצה שתקדים את העני שעמך.

קרובו – קרוב משפחתו, וכל דיני הקדימה זהים לדיני הקדימה שבמצוות צדקה בסימן לד סעיף ו.

השואל – המבקש.

כבר נצרך לשאול – ונתינה לו אינה מונעת ממנו את הבושה שבבקשת צדקה.

לא הגיע למידה זו – ועל ידי נתינת הלוואה חוסכים ממנו גם את הבושה, וגם עוזרים לו כלכלית לעמוד על הרגליים, שלא יצטרך גם בעתיד לבקש צדקה.

שהוא נמנע מלהלוות – ויש לו כסף שהיה יכול להלוות.

שנאמר ורעה עינך באחיך האביון – 'ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא' (דברים טו ט).

הכתוב אומר – ישעיה נח ט.

 

סעיף ב

אֲפִלּוּ עָשִׁיר, אִם צָרִיךְ לִלְווֹת, מִצְוָה לְהַלְווֹת לוֹ וּלְהַנּוֹתוֹ אַף בִּדְבָרִים וּלְיָעֳצוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ [צ"ז].

 

צריך ללוות – שזקוק לכסף נוזלי עד שיצליח לממש את רכושו.

להנותו אף בדברים – להרגיעו, לכבדו, הכל לפי העניין.

עצה ההוגנת לו – אם נכון לו ללוות כסף או לא, כי לפעמים העשיר חושב שעל ידי הלוואה יציל את עסקיו, ואם היה מתבונן יותר היה רואה שאדרבה אם ילווה כסף הדברים יסתבכו עוד יותר.

הערות:

-       פירשנו את המצוה להנותו בדברים וליעצו עצה הוגנת בהקשר להלוואה. אבל באמת יש מצוה להרגיע אדם ולתת לו תחושה טובה בדיבור, ולייעץ לו עצה הוגנת בכל תחום שהוא זקוק לו, ללא שום קשר להלוואה, ודברים אלו ודומיהם (עיין סימן צה סעיף יד, סימן קמד סעיף ב בהערה, סימן קמט סעיף ט, סימן רז סעיף א) נחשבים 'גמילות חסדים שבגופו', בניגוד להלוואה שנחשבת 'גמילות חסדים בממונו'.

 

סעיף ג

אָסוּר לְהַלְווֹת בְּלֹא עֵדִים וַאֲפִלּוּ לְתַלְמִיד חָכָם, אֶלָּא אִם כֵּן מַלְוֵהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן. וְהַמַּלְוֵה בִּשְׁטָר, מְשֻׁבָּח יוֹתֵר[1] [ע'].

 

אסור להלוות בלא עדים – כי הוא מעמיד את הלווה בנסיון שלא להחזיר, ולא קל לעמוד בנסיון זה. ואפילו אם בסוף ישלם, עצם המחשבה שעלולה להיות לו בשלב כלשהו שלא לשלם היא חטא, ומי שמלווה לו שלא בעדים מכשיל אותו בחטא זה.

תלמיד חכם – ירא שמים ונאמן, שבוודאי לא יעלה על דעתו לכפור בכוונה, שמא ישכח.

על המשכון – שאז אי אפשר להכחיש.

שטר – מסמך מסודר שכולל את סכום ואת תנאי ההלוואה [זמן התשלום, ערבויות, שעבודים], התאריך, שמות המלווה והלווה, וחתימת שני עדים נייטרלים.

משובח יותר – שאז אינו יכול לכפור גם כשאין העדים לפנינו, ואינו יכול להתווכח על גובה ההלוואה כמו במשכון. אבל מן הדין די בכתב ידו שהוא חותם לו על פיסת נייר שהוא חייב לו, וכן אם נותן לו צ'ק פקדון די בכך.

 

סעיף ד

אָסוּר לִנְגֹּשׂ אֶת הַלֹּוֶה כְּשֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ לִפְרֹעַ. וַאֲפִלּוּ לַעֲבוֹר לְפָנָיו, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִכְלָם בִּרְאוֹתוֹ לַמַּלְוֶה וְאֵין יָדוֹ מַשֶׂגֶת לִפְרֹעַ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה.

 

לנגוש – לתבוע ממנו את החוב.

שאין לו לפרוע – שאין לו שום אפשרות לפרוע, אפילו אם יממש את כל נכסיו. אבל מותר לתבעו שימכור את נכסיו, וצריך לפנות לבית דין שיקבעו מה הם הנכסים שמהם מותר לו לגבות את חובו וממה אינו יכול לגבות, וכתבתי קצת מדינים אלו בהערה לסעיף ו.

נכלם – מתבייש.

נאמר – שמות כב כד.

לא תהיה לו כנושה – נושה הוא התובע את החוב, והעובר לפניו אף שאינו נושה ממש, הרי הוא כנושה.

 

סעיף ה

וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לַמַּלְוֶה לִנְגֹּשׂ אֶת הַלֹּוֶה, כָּךְ אָסוּר לַלֹּוֶה לִכְבּוֹשׁ מָמוֹן חֲבֵרוֹ שֶׁבְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ, לֵךְ וָשׁוּב, כְּשֶׁיֵשׁ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב (צ"ז).

 

לכבוש – לשמור לעצמו.

שנאמר – משלי ג כח.

 

סעיף ו

אָסוּר לַלֹּוֶה לִקַּח אֶת הַהַלְוָאָה וּלְהוֹצִיאָהּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ עַד שֶׁתּוּכַל לְהֵאָבֵד וְלֹא יִמְצָא הַמַּלְוֵה מִמַּה לִּגְבּוֹת, וַאֲפִלּוּ אִם הַמַּלְוֵה הוּא עָשִׁיר גָדוֹל. וְהָעוֹשֶׂה כֵּן, נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶּאֶמַר, לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם. וְצִוּוּ חֲכָמִים, יְהִי מָמוֹן חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָךְ. וּכְשֶׁהַמַּלְוֵה מַכִּיר אֶת הַלֹּוֶה שֶׁהוּא בַּעַל מִדָּה זֹאת שֶׁלֹּא לְהַשְׁגִּיחַ עַל מָמוֹן אֲחֵרִים, מוּטָב שֶׁלֹּא לְהַלְווֹת לוֹ, מִמַּה שֶׁיַלְוֵהוּ וְיִצְטָרֵךְ לְנָגְשׂוֹ אַחַר כָּךְ וְיַעֲבוֹר בְּכָל פַּעַם מִשּׁוּם לֹא תִהְיֶה לוֹ כְנשֶׁה (סי' צ"ז, אבות פרק ב').

 

שלא לצורך – לקנות מותרות מתכלים, כגון מאכלים מפנקים, חוגים לילדים, מופעי תרבות שונים, וכל הדומה לזה.

שתוכל להיאבד – אבל מותר לקנות דברים המתקיימים, שיוכלו לגבות מהם, כגון ביגוד, רכב, כלי בית, וכל הדומה לזה.

שנאמר – תהילים לז כא.

חביב עליך כשלך – כמו שאין אדם לוקח את חסכוניתיו בשביל לקנות בהם ביסלי, כך לא יעשה כן עם כסף של אחרים.

ויצטרך לנגשו – ולהלחיצו כדי שיסכים להתאמץ ולהחזיר את החוב.

ויעבור בכל פעם – שהרי אין לו לשלם, ואסור להלחיץ בעל חוב שאין לו, כמו שהתבאר בסעיף ד.

הערות:

-       דין תורה להחמיר מאד עם הלווה, הרבה יותר ממה שמקובל היום. שמן הדין לוה שאומר שאין לו ממה לשלם, גובים את החוב מכל מטלטליו, ואין משאירים לו אלא מזון לשלושים יום וביגוד לשנה אחת, ומיטה ומצע אחד, וכסא, ואת התפילין שלו, ומכל סוג של הכלים שהוא זקוק להם למקצוע שלו משאירים לו שנים. וכל השאר נותנים למלווה. ולאשתו ולילדיו אין משאירים אלא בגדי יום חול השייכים להם, אבל לא מיטות וכסאות ומצעים ומזונות וכל שאר צרכיהם, כי המלווה קודם להם. ומשביעים אותו שאין לו שום נכסים חוץ מזה, ושכל מה שירויח או שיבוא לידו מכאן ואילך לא יאכיל ממנו לא לאשתו ולא לבניו, ולא ילביש אותם ולא יטפל בהם, ולא יתן מתנה לשום אדם.

למעשה אין מחמירים כל כך, אלא נוהגים עם הלוה לפנים משורת הדין, ומשאירים לו הרבה מעבר לזה. אבל הלווה עצמו עליו לדעת שהוא חייב להפוך עולמות בשביל לשלם את חובו, ולא יוציא שום הוצאה מיותרת, ויצמצם מאד את הוצאותיו, וגם את ההוצאות לצרכי בני משפחתו יצמצם למינימום, ואין צריך לומר שאסור לו לתת מעשר כספים ושאר צדקה ולא יקנה מצוות בבית הכנסת, ולא ספרים, ולא יצא לנופש, ולא יחזיק רכב, ולא יקנה ביגוד אם יכול להסתדר עם מה שיש לו, ואם יש לו דירה משלו צריך למכרה ולגור בשכירות בדירה פשוטה. וכל זה דין תורה ממש, ואין לו שום זכות להתפנק ולעשות מצוות על חשבון המלווה, אלא אם המלווה אמר לו בפירוש שהוא מאפשר לו.

כמו כן, גם אם התחכם על הרשויות ורשם נכסים שלו על שם אשתו או על שם חברה בע"מ או כל הדומה לזה, אף שאין לבעלי החוב יכולת חוקית לממש את החוב, אין זה פוטר את הלוה מלמכור ולשלם.

 

סעיף ז

הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹ רִבִּית. וְאִם הִלְוָה לְעָנִי עַל מָרָא וְקַרְדֹּם וְכַיוֹצֵא בוֹ, שֶׁשְׂכָרוֹ מְרֻבָּה וְאֵינוֹ נִפְחָת אֶלָּא מְעַט, יָכוֹל לְהַשְׂכִּירוֹ אַף בְּלִי נְטִילַת רְשׁוּת מֵהַלֹּוֶה, וּלְנַכּוֹת לוֹ דְמֵי הַשְּׂכִירוּת בְּחוֹבוֹ, דְמִסְּתָמָא נִיחָא לֵהּ לַלֹּוֶה בְּכָךְ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדַוְקָא לַאֲחֵרִים יָכוֹל לְהַשְׂכִּירוֹ, אֲבָל לֹא לְעַצְמוֹ, שֶלֹּא יַחְשְׁדוּהוּ דְמִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּחִנָם, רַק בִּשְׁבִיל הַהַלְוָאָה.

 

בו – במשכון.

ריבית – שהרי בסופו של דבר משלם לו את כל החוב, והוא קיבל בנוסף את השימוש במשכון שהוא שוה כסף.

מרא וקרדום – כלי חפירה.

שכרו מרובה – ניתן להשכירם ברווח ניכר.

אינו נפחת אלא מעט – כמעט ואין להם בלאי.

ניחא ליה ללוה – טוב ללווה בהסדר זה, שהרי אינו מפסיד כלום, כי בכל מקרה המשכון אינו ברשותו והוא לא יכול להשתמש בו ולהשכירו, ובאופן זה החוב מתמעט והולך בלי שיצטרך הלווה להוציא כסף.

רק בשביל ההלואה – כתוספת מחווה על שהלווה לו, שזה ריבית.

הערות:

-       מותר לסכם מראש שהמלווה יוכל לשתמש במשכון, ותמורת זה הוא מנכה לו סכום קבוע מן החוב מדי חודש או מדי שנה. ויש לכך תנאים הלכתיים, והרוצה לעשות כן יעשה שאלת רב, כמבואר בסימן סה סעיף יב.

 

סעיף ח

אִם רוֹצֶה הַמַּלְוֵה לָקַחַת מַשְִׁכּוֹן מִן הַלֹּוֶה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָה אֶלָּא אַחַר כָּךְ, לֹא יַעֲשֶׂה כִּי אִם עַל פִּי בֵּית דִין [צ"ז].

 

אחר כך – אחרי שהלווה כסף הוא מחליט פתאום שהוא רוצה משכון ליתר בטחון, או כשאינו משלם הוא רוצה משכון כדי להלחיץ את הלווה.

כי אם על פי בית דין – כי יש כמה איסורי תורה שבקלות רבה עוברים עליהם במקרה כזה, עיין בפסוקים שמות כב כה-כו, דברים כד ו, י-יג, יז.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] ומה שנוהגים היום להלוות בלי עדים ובלי שטר, אין להם על מה לסמוך, וצריך להקפיד על עדים ושטר. (יביע אומר חו"מ, ז, ז).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה