הלימוד היומי כ"ט סיוון

סימן קנט - דיני לבישת הלבון וספירת הנקיים ובו י סעיפים:

סעיף א

כָּל אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה דָם בִּימֵי טָהֳרָתָהּ, צְרִיכָה לִמְנוֹת חֲמִשָׁה יָמִים עִם יוֹם זֶה, דְּהַיְנוּ יוֹם הָרְאִיָה וְעוֹד אַרְבָּעָה יָמִים[1]. וַאֲפִלּוּ רָאֲתָה בְּסוֹף הַיּוֹם לְאַחַר שֶׁהִתְפַּלְלוּ הַקָהָל וְגַם הִיא עַרְבִית, אוֹ קִבְּלוּ שַׁבָּת, אִם עֲדַיִן הוּא יוֹם, עוֹלֶה לָהּ יוֹם זֶה לְמִנְיָן. וּבַיוֹם הַחֲמִישִׁי לְעֵת עֶרֶב קֹדֶם בֵּין הַשְׁמָשׁוֹת[2] תִּבְדֹּק אֶת עַצְמָּה הֵיטֵב וְתִרְחַץ לְכָל הַפָּחוֹת פָּנֶיהָ שֶׁלְּמַטָּה, וְתִּלְבַּשׁ כֻּתֹּנֶת לְבָנָה וּנְקִיָה[3], וְגַם שְׁאָר בְגָדֶיהָ יִהְיוּ נְקִיִים, וְזֶה נִקְרָא הֶפְסֵק טָהֳרָה. וּבַלַּיְלָה, תַּצִּיעַ עַל מִטָּתָהּ גַם כֵּן סָדִין לָבָן וְנָקִי, וְגַם הַכָּרִים וְהַכְּסָתוֹת כֻּלָם יִהְיוּ נְקִיִים, וּמִיוֹם הַמָּחֳרָת מַתְחֶלֶת לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִים. וְאֵין חִלּוּק בֵין רְאִיָה מְרֻבָּה לִרְאִיָה מֻעֶטֶת, שֶׁאֲפִילּוּ לֹא רָאֲתָה אֶלָּא טִפָּה אַחַת, אוֹ שֶׁמָּצְאָה רַק כֶּתֶם בִּימֵי טָהָרָתָהּ, לְעוֹלָם צְרִיכָה לְהַמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים[4]. וְכֵן אֲפִלוֹ רָאֲתָה דָם כָּל חֲמֵשֶׁת הַיָמִים. אֶלָּא שֶׁפָּסְקָּה קֹדֶם בֵּין הַשְׁמָשׁוֹת, מִיָד לְאַחַר שֶׁפָּסַק הַדָּם, יְכוֹלָה לְהפְסִיק בְּטָהֳרָה.

 

בימי טהרתה – אבל אם ראתה דם בימי טומאתה, כגון בתוך שבעה נקיים, אינה צריכה למנות חמשה ימים, אלא יכולה להפסיק בטהרה מיד, כמבואר בסעיף ט. וכן אם עדיין לא הספיקה לטבול אחרי הלידה, או שלא טבלה כי בעלה לא היה בעיר ושוב ראתה דם, או כלה שסופרת שבעה נקיים לפני החתונה וכבר היתה נידה לפני כן – יש מקום לומר שאינן צריכה למנות חמשה ימים, אלא יכולות להפסיק בטהרה אפילו ביום הראשון לראייתן, ולהתחיל לספור ממחרת, אבל דעת הקיצור שולחן ערוך אינה כן, עיין מה שכתבנו בסעיף י.

לאחר שהתפללו הקהל וגם היא ערבית – כן היה המנהג להתפלל ערבית מבעוד יום, כמבואר בסימן ע סעיף א. ואף שלאחר שהתפללו הקהל והיא ערבית אינה יכולה לעשות הפסק טהרה, כמבואר בסעיף ג, אבל לעניין ספירת ימים אלו ניתן לספור את היום שראתה בו גם אם התפללו ערבית.

קיבלו שבת – כמבואר בסימן עה סעיף א.

אם עדיין הוא יום – ואם התחילה לראות בין השמשות תעשה שאלת רב.

לעת ערב קודם בין השמשות – בסעיף ג יתבארו גדרי הלכה זו.

תבדוק את עצמה היטב – בדיקה פנימית כמבואר בסעיף ז.

תרחץ – אחר שבדקה את עצמה ומצאה שהיא נקייה מבפנים. ואם רוצה יכולה לרחוץ לפני הבדיקה.

לכל הפחות – שיש נוהגות לרחוץ את כל הגוף, אבל אותו מקום צריכה לרחוץ אותו מן הדין, כמו שצריכה ללבוש לבנים מן הדין, כי בימים אלו היא צריכה הוכחה לכך שהדם פסק, ואם לא תרחץ, יתכן שתמצא דם על גופה או על בגדיה בשבעת הימים הנקיים ולא תדע אם הוא מלפני ימים אלו או שראתה בתוך הימים, ונמצא שלא הוכח שפסק הדם.

פניה שלמטה – אותו מקום בין הרגלים.

כתונת– הכוונה לסוג של חלוק שהיתה לובשת מתחת לבגדיה סמוך לגופה, ובזמננו צריכה ללבוש תחתונים לבנים.

לבנה ונקיה – כדי שמעכשיו כל טיפת דם תהא ניכרת היטב.

יהיו נקיים – אבל אינן צריכות להיות לבנים.

כרים – כריות.

כסתות – שמיכות.

וכן אפילו ראתה דם כל חמשת הימים – אין הבדל בין אם ראתה טיפת דם אחת או אפילו כתם, לבין אם היה דימום חזק במשך חמשה ימים, בכל מקרה יכולה להפסיק בטהרה ביום חמישי סמוך לערב.

הערות:

-       על אף שהשולחן ערוך כותב שניתן להפסיק בטהרה ביום רביעי, והמניין הוא לתשמיש האחרון ולא לתחילת הראייה, למעשה נהגו גם בני עדות המזרח ברוב המקומות כמנהג הרמ"א להמתין חמשה ימים מתחילת הראייה.

-       לא נמצא בשום פוסק שאשה תשטוף את הנרתיק שטיפה פנימית לפני ההפסק טהרה. ולרוב שטיפות אלו גורמות לבעיות, כיון שכל הליחה הטבעית המקילה על החדרת בד לאותו מקום נשתפת, והמקום נהיה יבש ורגיש, והבדיקה עלולה לפצוע את האשה, מלבד שגם מבחינה מעשית בדרך כלל אין תועלת בשטיפה זו.

-       נשים שלנו שלובשות בגד תחתון שהוא מהודק לגוף, אם גם ישנות בו, מן הדין אינן צריכות להציע סדין לבן, וגם לא ללבוש כתונת לבנה, ואם אינו מהודק ממש, או שרגילה לישן בלא בגד תחתון, צריכה שהכתונת תהיה לבנה והסדין יהיה לבן, ונכון שגם השמיכה שמתכסה בו תהיה לבנה ועל כל פנים נקייה מכתמים. אבל אין צורך שהכרית תהיה לבנה, וכן הבגדים שאינן יכולים להיכתם בלי שהבגד התחתון יוכתם, אינן צריכות להיות לבנות.

-       כלה שמפסקת בטהרה אחרי דם בתולים, יכולה להפסיק בטהרה אחרי ארבעה ימים, ואינה צריכה להמתין חמשה ימים, בתנאי שלא ראתה שום דם מלבד דם הבתולים.

 

סעיף ב

בִּשְׁעַת הַדְּחָק, כְּגוֹן שֶׁהִיא בַדֶּרֶךְ וְאֵין לָה מַיִם כְלָל אֲפִלוּ לִרְחוֹץ פָּנֶיהָ שֶׁלְמַטָּה, אֵינוֹ מְעַכֵּב, רַק שֶׁתְּקַנֵחַ אֶת עַצְמָהּ הֵיטֵב הֵיטֵב בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר. וְאִם יְכוֹלָה לִרְחוֹץ בְּמֵי רַגְלַיִם, שַׁפִּיר דָּמֵי. וְאִם אֵין לָהּ כֻּתֹּנֶת לְבָנָה, יְכוֹלָה לִלְּבּוֹשׁ גַּם כֻּתֹּנֶת יְשָׁנָה, רַק שֶׁתְּהֵא בְּדוּקָה, שֶׁאֵין עָלֶיהָ כִּתְמֵי דָם.

 

תקנח – תנגב ותוריד את שאריות הדם בלי מים.

במי רגלים – בשתן.

שפיר דמי – טוב הוא.

ישנה – שאינה מכובסת.

 

סעיף ג

יֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאִם הִתְפַּלְּלוּ הַקָּהָל עַרְבִית, אַף עַל פִּי שֶׁעוֹד הַיוֹם גָּדוֹל, אֵינָהּ יְכוֹלָה עוֹד לְהַפְסִיק בְּטָהֳרָה, שֶׁתִּמְנֶה מִיּוֹם הַמָּחֳרָת, מֵאַחַר שֶׁהַקָּהָל כְּבָר עָשׂוּ אוֹתוֹ לָיְלָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְמֻתֶּרֶת[5], וַאֲפִלּוּ עָשׂוּ הַקָּהָל שַׁבָּת. וְיֵשׁ לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה. וּבְדִיעַבַד אֵין לְהַחְמִיר, וִיכוֹלָה לְהַפְסִיק בְּטָהֳרָה כֹּל שֶׁעֲדַיִן אֵינוֹ בֵּין הַשְׁמָשׁוֹת. אֲבָל אִם גַּם הִיא הִתְפַּלְּלָה עַרְבִית, וּמִכָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁהִדְלִיקָה נֵרוֹת לְשַׁבָּת אוֹ לְיוֹם טוֹב, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הַיּוֹם גָּדוֹל. אֵינָהּ יְכוֹלָה עוֹד לְהַפְסִיק בְּטָהֳרָה[6]. בַּקַּיִץ אֲשֶׁר בְּהַרְבֵּה קְהִלוֹת מִתְפַּלְּלִין עַרְבִית בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְכַתְּחִלָּה לְהַפְסִיק בְּטָהֳרָה קֹדֶם לָכֵן, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי, אֲזַי כְּשֶׁיַגִּיעַ סָמוּךְ לְבֵין הַשְׁמָשׁוֹת, יֵשׁ לָהּ לִבְדֹּק אֶת עַצְמָהּ עוֹד הַפַּעַם, כִּי עִקַּר הֶפְסֵק טָהֳרָה הוּא בָּעֵת הַיוֹתֵר סְמוּכָה לְבֵין הַשְׁמָשׁוֹת, וּבְדִיעֲבַד, אִם לֹא בָדְקָה אֶת עַצְמָה שֵׁנִית, אֵין לְהַקְפִּיד. וַאֲפִלּוּ לֹא בָּדְקָה אֶת עַצְמָהּ אֶלָּא שַׁחֲרִית וּמָצְאָה טְהוֹרָה, בְּדִיעֲבַד סַגִי בְּכָךְ.

 

שעוד היום גדול – שהרי מותר להתפלל מפלג המנחה, והדינים מבוארים בסימן ע סעיף א, כמו שציינתי בסעיף א.

עשו אותו לילה – המתירים לקרוא קריאת שמע ולהתפלל ערבית מבעוד יום מתבססים על דעה בהלכה שסוברת שזמן זה שמפלג המנחה והלאה אף שהוא מבחינה אסטרונומית חלק מן היום, אבל הוא לילה בפוטנציאל, ואם יקראו בו קריאת שמע ויתפללו בו, הרי הוחלט להתייחס אליו כאל לילה, ושוב אי אפשר לעשות שום דבר שההלכה קובעת שהוא צריך להיעשות ביום, כמו הפסק טהרה.

מותרת – כי יישארו לה שבעה ימים נקיים, ששעה זו היא אף שהיא מתוספת לשעות הלילה אבל אין היא מאריכה את היממה שלאחריה.

עשו הקהל שבת – שהתפללו ערבית של ליל שבת, או אמרו מזמור שיר ליום השבת, וזה מחייב את כל בני העיר לפרוש ממלאכה כי השבת חלה על כל בני העיר כמבואר בסימן עה סעיף א.

בין השמשות – הזמן שהוא ספק יום ספק לילה, שהוא לפי מנהגינו משקיעת החמה ואילך, כמו שביארתי בסימן עה סעיף א.

התפללה ערבית – ביום חול.

הדליקה נרות לשבת – שבכך היא מקבלת על עצמה שבת, ואפילו להתפלל מנחה אחר כך שוב אינה יכולה, כמבואר בסימן עה סעיף ו.

אינה יכולה עוד להפסיק בטהרה – כי אז היא בעצמה עשתה בשעה זו פעולות שמראים שהיא מתייחסת לה כאל לילה. ולמעשה הסכימו רוב הפוסקים להקל בדיעבד גם אם היא התפללה בעצמה ערבית או קיבלה שבת.

בעוד היום גדול – כמעט שעתיים לפני שקיעת החמה.

יש לה לבדוק את עצמה עוד הפעם – אם יכולה לעשות כן בקלות.

עיקר הפסק טהרה – הזמן שבו נכון לעשות הפסק טהרה לכתחילה.

אין להקפיד – זה לא כל כך חשוב.

בדיעבד סגי בכך – אם עשתה כן ולא בדקה שוב, די בכך, ויכולה לספור שבעה נקיים על סמך הפסק טהרה זה.

הערות:

-       הזמן הראוי לכתחילה להפסק טהרה הוא מן המנחה ולמעלה, שהוא בקיץ קרוב לשלוש שעות לפני שקיעת החמה, ובחורף כשעתיים. ואין לסמוך לכתחילה על בדיקת שחרית, ואפילו אם בדקה בשחרית תבדוק שוב מן המנחה ולמעלה. ומה שכתב הקיצור שולחן ערוך להסמיך את הבדיקה כמה שיותר לבין השמשות הוא למצוה מן המובחר, ובמקום צורך יכולה להרחיק, ובפרט אם סמוך לבין השמשות יהיה זמן לחוץ, שיש חשש שמא תשכח או לא תספיק, נכון יותר לבדוק מן המנחה ולמעלה, ואם יתאפשר לה לבדוק שוב סמוך לבין השמשות מה טוב, ואם לא לא קרה כלום, כמו בהפסיקה לפני ערבית בלילות שבת של קיץ.

-       ביום ראשון לראייתה אינו מועיל הפסק טהרה בשחרית לדעת חלק מן הפוסקים, ויש פוסקים חשובים שסוברים שאם עדיין ראתה דם באותו יום, גם כן אינו מועיל הפסק טהרה בשחרית אלא צריך לעשותו דוקא מן המנחה ולמעלה, ולכן יש להיזהר בכך מאד לכתחילה, ובמקרה הצורך יש לשאול רב.

 

סעיף ד

לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לְהַחְמִיר לְכַתְחִלָּה, שֶׁתְּהֵא בְּדִיקַת הֶפְסֵק טָהֳרָתָהּ בְּמוֹךְ דָּחוּק[7], וְשֶׁיְהֵא שָׁם כָּל בֵּין הַשְׁמָשׁוֹת, שֶׁבְּדִיקָה זוֹ מוֹצִיאָה מִידֵי כָּל סָפֵק (קצ"ו).

 

לכתחילה – אם הדבר מתאפשר בקלות, שאין זו חובה מעיקר הדין.

במוך דחוק – ביארתי בסימן קנה סעיף ט. וכאן אין הכוונה למוך דחוק כפשוטו, אלא שהבגד שמכניסה לשם כדי לבדוק יישאר שם במשך כל בין השמשות.

בין השמשות – שעה שהיא ספק יום ספק לילה, משקיעת החמה עד צאת הכוכבים.

מידי כל ספק – שהרי מטרת בדיקת הפסק הטהרה היא לוודא שאף שראתה דם עד אותו היום ו'מעיין הדם' היה פתוח, עכשיו כבר פסק הדימום ו'נסתם המעיין', ושבעת הימים הנקיים הם ימים שלמים. וכדי לדעת זאת על בטוח, לא מספיק שבודקת סמוך לבין השמשות, שהרי יתכן שראתה שוב דם מיד עם סיום הבדיקה.

 

סעיף ה

יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִים, שֶׁאִם זְמַן לְבִישַׁת לְבָנִים הוּא בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב, דוֹחִין עַד לְאַחַר כָּךְ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין כָּל אִשָּׁה יוֹדַעַת לִזָּהֵר בְאִסּוּר רְחִיצָה וְאִסּוּר סְחִיטָה. וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לְהָקֵל, אִם רוֹחֶצֶת בְצוֹנֵן, יְכוֹלָה לִרְחוֹץ אֲפִלּוּ כָּל גוּפָהּ. אֲבָל בְּחַמִּין, צְרִיכָה לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִרְחוֹץ אֶלָּא בְאוֹתוֹ מָקוֹם ובֵין יְרֵכוֹתֶיהָ, וְדַוְקָא בְּחַמִּין שֶהוּחַמוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּבְעֶרֶב יוֹם טוֹב. גַּם צְרִיכָה לִזָּהֵר מֵאִסּוּר סְחִיטָה, שֶׁלֹּא תִרְחַץ בְּבֶגֶד, רַק בְּיָדֶיהָ. וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא תִרְחַץ כְּלָל, רַק תְּקַנַּח אֶת עַצְמָהּ יָפֶה יָפֶה, (דַּהֲוֵי שְׁעַת הַדְּחָק, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בִּסָעִיף ב, דְּהָא אֲסוּרָה בִּרְחִיצָה) וְתִלְבַּשׁ כֻּתֹּנֶת לְבָנָה. וּבְתִשְׁעָה בְאָב וְכֵן בְּשִׁבְעַת יְמֵי אֶבְלָהּ, גַּם כֵּן לֹא תִרְחַץ, רַק תְקַנֵּחַ. וְגַם כֻּתֹּנֶת לְבָנָה לֹא תִלְבַּשׁ, רַק כֻּתֹּנֶת יְשָּׁנָה, שֶׁהִיא בְדוּקָה שֶׁאֵין עָלֶיהָ כִּתְמֵי דָם (עַיֵן אֵלִיָהוּ רַבָּא סִימָן תקנא סָעִיף קָטָן ט). אֲבָל לְאַחַר שִׁבְעָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֲסוּרָה בִּרְחִיצָה כָּל שְׁלֹשִׁים[8], מִכָּל מָקוֹם יְכוֹלָה לִרְחוֹץ קְצָת לְצֹרֶךְ לְבִישַׁת לְבָנִים, וְתוּכַל לִלְבּוֹשׁ כֻּתֹּנֶת לְבָנָה (יו"ד סי' קצ"ט שפ"א או"ח סי' תקנ"א).

 

זמן לבישת לבנים – יום ההפסקה טהרה.

איסור רחיצה ואיסור סחיטה – מבואר בהרחבה בסימן פו.

במקומות שנוהגין להקל – לא שמעתי בזמננו על מקומות שמחמירים בזה.

אם רוחצת... – תקציר של פרטי ההלכות מסימן פו.

שלא תרחץ בבגד – דיני סחיטת בגד בשבת בסימן פ סעיפים יז, כו, לג-לז.

לא תרחץ כלל – דיני רחיצה בתשעה באב ויום הכיפורים מתבארים בסימן קכד סעיפים ז-ט.

בשבעת ימי אבלה – דיני רחיצה בימי אבלה בסימן רט סעיפים א-ד.

כתונת לבנה לא תלבש – שאסור בימי אבלה ללבוש בגדים מכובסים, כמבואר בסימן ריא סעיף ד. ובתשעה באב גם כן אסור, ובעקרון אפילו בשבוע שחל בו תשעה באב אסור מן הדין, והמנהג בכלל להחמיר מראש חודש כמבואר בסימן קכב סעיף ט, אבל לצורך מצוה התירו לה כל השבוע חוץ מתשעה באב עצמו.

אסורה ברחיצה כל שלושים – כך הוא מנהג אשכנז, ומבואר בסימן רט סעיף א.

 

סעיף ו

בְּכָל יוֹם מִשִּׁבְעַת יְמֵי הַסְּפִירָה, צְרִיכָה לְכַתְּחִלָּה לִבְדֹּק אֶת עַצְמָהּ שְׁתֵּי פְעָמִים בְּכָל יוֹם, אַחַת שַׁחֲרִית וְאַחַת סָמוּךְ לְבֵין הַשְׁמָשׁוֹת[9]. וּבְדִיעֲבַד, אֲפִלּוּ לֹא בָדְקָה רַק פַּעַם אַחַת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וּפַעַם אַחַת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יֵשׁ לְהָקֵל[10]. וְדַוְקָא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. אֲבָל אִם בָּדְקָה בַּיוֹם הָרִאשׁוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, אֵין לָה אֶלָּא יוֹם שְׁמִינִי בִּלְבָד, וּצְרִיכָה לְהוֹסִיף עוֹד שִׁשָּׁה יָמִים.

 

צריכה לכתחילה לבדוק... – כדי לוודא שאכן לא התחיל דימום חדש אחרי שהדימום פסק ביום שהפסיקה בטהרה.

אין לה אלא יום שמיני בלבד – שבעת הימים הראשונים נפלו, כי לא בדקה בשביעי, ובדיקתה ביום השמיני נחשבת כבדיקת יום ראשון.

הערות:

-       למעשה יש לשאול שאלת רב אם קרה שלא בדקה אלא בראשון ולא בשביעי, כי יש מקרים שניתן להקל בהם.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] ולדעת השולחן ערוך (קצו, יא) צריכה להמתין שש עונות נקיות לפני ספירת ז' נקיים, דהיינו שתוכל להפסיק בטהרה ביום הרביעי לשימושה.

[2] יש אומרים שאם בדקה דקה או שתיים אחר השקיעה אפשר להקל, ותעשה שאלת חכם. (א"מ ח, יד). ואשה ששכחה ובדקה עצמה חמש או עשר דקות אחר השקיעה עיין תורת הטהרה יג,ה

[3] אשה המורגלת בכתמים יש מקום להקל על פי חכם ללבוש בגדי צבעונים בימי הספירה להצילה מכתמים. וכן יש להקל למי שיש מכה או תפרים, או למי שיש לה התקן ת"ר.(אפיקי מים ח כט)

[4] אלא אם כן ראתה בתוך ז' נקיים, וכמו שכתב המחבר בסעיף ט'.

[5] אשה שרגילה להתפלל ערבית לפני שקיעה, לכתחילה תעשה הפסק טהרה קודם תפילת ערבית, ובדיעבד אפילו התפללה ערבית יכולה לעשות הפסק טהרה, כל עוד לא שקעה החמה. (תורת הטהרה יג, ו).

[6] ובדיעבד יכולה להפסיק גם אם הדליקה נרות והתפללה ערבית, כל עוד לא שקעה החמה. (תורת הטהרה יג, ו).

[7] קודם השקיעה תבדוק עצמה במוך דחוק שתכניס לאותו מקום בעומק עד מקום שהשמש דש, וישהה שם כל משך זמן בין השמשות כעשרים דקות אחר השקיעה. ואם קשה לה לתת כל בין השמשות, יכולה להקל לבדוק עצמה קודם שקיעת החמה ודיה.(תורת הטהרה יג, כה)

ומכל מקום בדיעבד אם לא בדקה עד המקום שהשמש דש, אלא בדקה היטב בחורים ובסדקים, מועילה לה בדיקה זו. ואשה שיש לה צער רב בבדיקה עד מקום שהשמש דש, יכולה להקל על ידי בדיקה היטב בחורים ובסדקים. (תורת הטהרה יג, יד).

[8] לדעת השולחן ערוך (יו"ד שפא, א) אסורה הרחיצה רק ז' ימים.

[9] בדיעבד אם בדקה פעם אחת כל יום עלו לה לז' נקיים. ואפי' בדקה רק ביום הראשון וביום הז', עלתה לה לבדיקת ז' נקיים. אבל אם לא בדקה ביום א' וביום הז' צריכה לחזור ולספור ז' נקיים מחדש. (תורת הטהרה יג, לג).

ואשה שלא בדקה ביום הראשון אלא ביום השלישי אפי' שבדקה ביום השביעי, נחשב לה יום השלישי כיום הראשון מימי ז' נקיים ותוסיף ליום הז' עוד יומיים.(תורת הטהרה יג, מ)

[10] ואשה שעלולה לראות כתמים, מחמת מכה שיש לה, וכן אשה שיש לה צער רב כשבודקת, יכולה לכתחילה לבדוק רק ביום הראשון וביום השביעי. (תורת הטהרה יג, לג).

התחלת ז' נקיים אין מעכב שתהיה למחרת יום ההפסק טהרה. ולכן אשה שהפסיקה בטהרה ולא התחילה לספור למחרת, יכולה להתחיל לספור ז' נקיים אפי' אחרי כמה ימים. (תורת הטהרה יג, לב).

אשה שבאמצע ספירתה גמרה בדעתה לא לטבול בסוף הז' נקיים (היסח הדעת) מחמת שבעלה לא נמצא, או מחמת ריב עם בעלה, ואחר כך כן רוצה לחזור לספירה,  נכון שתספור ז' נקיים מחדש, (ודוקא אם עבר יום מאז שגמרה בדעתה שלא לטבול, אבל אם חזרה בה תוך פחות מיום, לא מעכב), ומכל מקום המיקל בזה יש לו על מה לסמוך. (תורת הטהרה יג, מב).

 

כתם בשלשה ימים ראשונים, לדעת השולחן ערוך תולין בו אם יש במה לתלות, ולרמ"א אין לתלות בג' ימים ראשונים. (א"מ ח, מו).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה