הלימוד היומי י סיוון

-          שאר דיני חינוך ילדים מתבארים בסימן קסה.

סעיף י

רָאָה לְאָבִיו שֶׁעוֹבֵר עַל דִבְרֵי תוֹרָה, לֹא יֹאמַר לוֹ, עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא יֹאמַר לוֹ, אַבָּא, כְּתִיב בַּתּוֹרָה כָּךְ וְכָךְ? כְּאִלּוּ הוּא שׁוֹאֵל מִמֶּנוּ, וְלֹא כְּמַזְהִירוֹ, וְהָאָב יָבִין מֵעַצְמוֹ וְלֹא יִתְבַּיֵשׁ[1].

 

כאילו הוא שואל ממנו – מבקש מהאב שילמד אותו תורה.

 

סעיף יא

אָמַר לוֹ אָבִיו לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, בֵּין עַל מִצְוַת עֲשֵׂה בֵּין עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, אֲפִלּוּ עַל מִצְוָה שֶל דִּבְרֵיהֶם, לֹא יִשְׁמַע לוֹ, דִּכְתִיב, אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוֹ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, סָמַךְ שַׁבָּת לְמוֹרָא אָב וָאֵם, לוֹמַר, אַף עַל פִּי שֶׁהִזְהַרְתִּיךָ עַל מוֹרָא אָב וָאֵם, אִם אָמַר לְךָ חַלֵּל אֶת הַשַׁבָּת, אַל תִּשְׁמַע לוֹ. וְכֵן בִּשְׁאָר כָּל הַמִצְוֹת. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, אַתָּה וְאָבִיךָ חַיָבִים בִּכְבוֹדִי. לְפִיכָךְ לֹא תִשְׁמַע לוֹ לְבַטֵּל אֶת דְּבָרָי. וְגַם מִצְוֹת דְּרַבָּנָן, דִּבְרֵי הַשֵׁם יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הֵן, דִּכְתִיב, לֹא תָסוּר וְגוֹ'. אָמַר לוֹ אָבִיו, שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִם פְּלוֹנִי וְשֶׁלֹּא יִמְחוֹל לוֹ, וְהַבֵּן הָיָה רוֹצֶה לְהִתְפַּיֵס, אֵין לוֹ לָחוּשׁ לִפְקֻדַּת אָבִיו[2], כִּי אָסוּר לִשְׂנֹא שׁוּם יְהוּדִי אִם לֹא כְּשֶׁרוֹאֵהוּ שֶהוּא עוֹבֵר עֲבֵרָה, וְנִמְצָא שֶהָאָב צִוָּהוּ לַעֲבוֹר עַל דִבְרֵי תוֹרָה.

 

של דבריהם – של החכמים.

כתיב – ויקרא יט ג.

סמך – התורה כתבה את שניהם בפסוק אחד, סמוכים זה לזה.

וכן בשאר כל המצוות ... אתה ואביך חייבים בכבודי – ומאחר והתורה מנמקת את הדין שלא לשמוע בקול אביו ואימו כשאומרים לו לחלל שבת בכך ש'אני ה' ', כולכם חייבים בכבודי, לכן אין הדין מוגבל לחילול שבת, אלא לכל האיסורים שבתורה.

דכתיב לא תסור וגו' – לשון הפסוק (דברים יז ט-יא): 'ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת, והגידו לך את דבר המשפט, ועשית ככל הדבר אשר יגידו לך... ושמרת לעשות ככל אשר יורוך, על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך – תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגודו לך ימין ושמאל'. ומכאן שרצון הקב"ה שנקבל על עצמנו את הסמכות של חכמי הדור.

אסור לשנוא שום יהודי – שנאמר (ויקרא יט יז) לא תשנא את אחיך בלבבך, כמבואר בסימן כט סעיף יג.

אם לא... – שאם עבר עבירה אינו בכלל 'אחיך', כמו שמבואר בסימן קפט סעיף ה.

כשרואהו – כי אם לא ראהו בעצמו, אסור לו להאמין שהוא עבר עבירה, אלא אם כן התקבלה עדות בבית הדין בצורה מסודרת, והוא הנקרא 'מקבל לשון הרע' כמבואר בסימן ל סעיף ב.

עובר עבירה – במזיד ובידעו שזו עבירה.

הערות:

-          מאחר ואדם אמור לכבד את ה' הרבה יותר מאשר את הוריו, לכן בעמדו בתפילה ומתפלל על אביו, לא יאמר 'רפא נא לאדוני אבי' או 'לאבי מורי', אלא יאמר 'לאבי' סתם, שאין לכבד אדם אחר מול ה' ולקרוא לו 'אדוני' או 'מורי'.

 

סעיף יב

אִם הַבֵּן רוֹצֶה לָלֶכֶת לְאֵיזֶה מָקוֹם לִלְמֹד תּוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁם תִּהְיֶה לוֹ תּוֹעֶלֶת יוֹתֵר מִבְּכָאן, וְהָאָב מוֹחֶה בְיָדוֹ מֵאֵיזֶה טַעַם, אֵינוֹ חַיָב לִשְׁמֹעַ לְאָבִיו, דְּתַלְמוּד תּוֹרָה גָּדוֹל מִכִּבּוּד אָב וָאֵם[3], (כִּדְמָצִינוּ בְּיַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו הַשָׁלוֹם, כְּשֶׁהָלַךְ מִיִצְחָק, נִטְמַן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶל עֵבֶר אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְעָסַק בַּתּוֹרָה, וְאַחַר כָּךְ הָלַךְ לְבֵית לָבָן וְנִשְׁתָּהָה שָׁם וּבַדֶּרֶךְ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, וְנֶעֱנַשׁ עַל אֵלּוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, שֶׁלֹּא קִיֵם כִּבּוּד אָב, וְנֶעְלַם מִמֶּנוּ יוֹסֵף עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה. וְעַל אֵלּוּ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁעָסַק בַּתּוֹרָה, לֹא נֶעֱנָשׁ). וְכֵן אִם הַבֵּן רוֹצֶה לִשָׂא אִשָׁה, וְהָאָב אֵינוֹ מִתְרַצֶה, אֵין הַבֵּן חַיָב לִשְׁמֹעַ לוֹ[4].

 

ששם תהיה לו תועלת יותר מבכאן – לפי השערתו, ודי בכך כדי להגדיר את הליכתו לשם כמצוה, ואפילו מארץ ישראל לחו"ל מותר לצאת במקרה כזה.

כשהלך מיצחק – אחרי שלקח את הברכות המיועדות לעשו, ושלחו יצחק ללבן הארמי לקחת לו משם אשה, כמו שמסופר בתורה בסוף פרשת תולדות (בראשית כז מא-כח ה).

נטמן – התחבא.

עבר – סב סב סבו של אברהם, בן נינו של נח, שלפי חשבון השנים (בראשית יא טז-כו, כא ה, כה כו) היה חי עד שיעקב היה בן 79.

ארבע עשרה שנה – כשיעקב התברך וברח מן הבית היה בן 63, כמו שמוכח ממה שעשו לקח באותו זמן את מחלת בת ישמעאל לאשה, וכתוב (בראשית כח ט) "אחות נביות", כי ישמעאל מת אז, ונביות השיאה. וישמעאל היה גדול מיצחק ב14 שנה (בראשית טז טז, כא ה), ומיעקב ב74 שנה (בראשית כה כו), ונפטר בגיל 137 (בראשית כה יז). ואילו כשהגיע לחרן היה בן 77, שהרי 14 שנה אחרי שהגיע לשם נולד יוסף (בראשית כט כ, ל, ל כה-כח, לא מא), ויעקב היה גדול מיוסף ב91 שנה, שהרי יעקב ירד למצרים בגיל 130 (בראשית מז ח-ט), אחרי 7 שנות שובע ושנתיים רעב (בראשית מא נג-נד, מה ו), ועם תחילת שנות השובע היה יוסף בן 30 (בראשית מא מו). ונמצא שחסרים 14 שנה, וקיבלו חכמינו שיעקב היה בבית מדרשו של עבר באותם שנים.

ונשתהה שם ובדרך עשרים ושתים שנה – שם הוא שהה עשרים שנה, שנאמר (בראשית לא מא) "זה לי עשרים שנה בביתך", ובדרך עוד שנתיים.

נענש על אלו עשרים ושתים שנה – אף שיציאתו לחרן היתה גם היא בעבקות ציווי אביו ואמו, אך מאחר ולא הזדרז לחזור והתעכב בדרך, הראה בכך שאין המצווה חשובה לו כראוי, וגלגל ה' עליו עונש על כל השנים ששהה מחוץ לביתו מלבד 14 השנים הראשונות.

נעלם ממנו יוסף עשרים ושתים שנה – שיוסף היה בן 17 כשנמכר (בראשית לז ב), ובן 39 כשיעקב ירד למצרים (בראשית מא מו, נג-נד, מה ו).

אין הבן חייב לשמוע לו – שלושה נימוקים נאמרו בדבר, וכולם אמת: א. כי מצוה שאדם ישא אשה שמוצאת חן בעיניו, ונמצא שציווי הוריו הוא לבטל את המצווה. ב. אינו חייב לשמוע בקול ההורים אלא בדברים שגופם נהנה בהם, כמו שלמדנו בסעיף ג "מאכילו...", ולא בציווי סתמי, אלא אם האב או האם יצטערו באי קיומו. ג. אין הבן חייב לסבול צער כדי לכבד את הוריו, שהרי אפילו ממון אינו חייב להוציא לצורך זה, כמו שביארנו בסעיף ג.

הערות:

-          אם האב רוצה שהבן יתפלל עמו בבית כנסת מסויים, והבן אינו מצליח לכוון בתפילתו שם, אינו חייב לשמוע בקולו.

-          אם האב או האם רוצים שהבן ישתתף בשמחה משפחתית או באזכרה שלא נשמרים שם גדרי הצניעות, אינו חייב לשמוע להם. ועם זאת, מן הראוי להתייעץ עם רב המכיר את עולמם של בעלי התשובה, מה אסור באמת, ומה אינו אלא בגדר זהירות ראויה ונדחה מפני כיבוד אב ואם, וכיצד לנהוג בייחס עם ההורים, ובזה יחסוך כאב לב רב גם מהוריו וגם מעצמו ומשפחתו.

 

סעיף יג

אֶחָד הַאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָׁה, חַיָבִים בְּכִבּוּד אָב וָאֵם, אֶלָּא שֶׁהָאִשָׁה הַנְּשׂוּאָה לְבַעַל, כֵּיוָן שֶהִיא מְשֻׁעְבֶּדֶת לַבַּעַל, לְפִיכָךְ הִיא פְּטוּרָה מִכִּבּוּד אָב וָאֵם[5]. וְאַךְ אִם בַּעְלָה אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלֶיהָ, מְחֻיֶבֶת בְּכָל דָּבָר שֶׁאֶפְשָר לָהּ (יו"ד סי' ר"מ).

 

משועבדת לבעל – לשרת אותו, ולעסוק בצרכי הבית.

פטורה – וגם אסור לה לכבד את הוריה על חשבון המחוייבויות שלה בביתה.

הערות:

-          מתפקיד ההורים להיזהר שלא לדרוש מבנותיהם הנשואות דברים שעלולים להתנגש עם צרכי בעליהן ותפקידיהן בבית, ומצד שני, בעל טוב, יסכים לוותר על נוחיותו, ולאפשר לאשתו לשרת את הוריו ולדאוג להם, ואפילו יעודד אותה לעשות זאת, כל עוד הדבר אפשרי.

 

סעיף יד

כָּל הַמְבַזֶה אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, וַאֲפִלוּ בִּדְבָרִים, וַאֲפִילוּ בִרְמִיזָה, הֲרֵי זֶה בִּכְלַל אָרוּר מִפִּי הַגְּבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ.

 

מפי הגבורה – מפי הקב"ה.

שנאמר – דברים כז טז.

הערות:

-          גם במקרה שההורים סובלים ממחלות זקנה שגורמות להם לדבר שטויות, אסור לבן לזלזל בהורים בעקבות זה. ואם אינו מסוגל להיות בחברתם בלי לזלזל בהם, ינהג כפי המתבאר בסעיף טז.

 

סעיף טו

הָיָה קוֹץ תָּחוּב לְאָבִיו אוֹ לְאִמּוֹ, לֹא יוֹצִיאֶנוּ, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה בָּהֶם חַבּוּרָה, (שֶׁהוּא בְּאִסּוּר חִיוּב חֶנֶק). וְכֵן אִם הַבֵּן הוּא רוֹפֵא, לֹא יַקִּיז לָהֶם דָּם, וְלֹא יַחְתֹּךְ בָּהֶם אֵבֶר, אַף עַל פִּי שֶהוּא מְכַוֵן לִרְפוּאָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁיֵשׁ אַחֵר לַעֲשׂוֹת. אֲבָל אִם אֵין שָׁם אַחֵר לַעֲשׂוֹת וְהֵן מִצְטַעֲרִין, הֲרֵי הוּא מַקִּיז וְחוֹתֵךְ כְּפִי צֹרֶךְ הָרְפוּאָה[6] (רמ"א).

 

שמא יעשה בהם חבורה שהוא באיסור חיוב חנק – הפוצע את אביו או את אמו, חייב מיתת בית דין, כמו שכתוב (שמות כא טו) ומכה אביו ואמו מות יומת, וצורת ההמתה היא על ידי חנק. ואמנם מותר לפצוע לצורך רפואה, אבל מכיון שהאיסור חמור כל כך, והחשש שמא יפצע מעט יותר מהנצרך הוא קרוב מאד, ולכן אסרו לעשות זאת אלא אם כן ההורים מצטערים ואין בנמצא אדם אחר שיכול לעסוק ברפואתם.

יקיז להם דם – עד לפני כ-200 שנה, היה מקובל ברפואה, שחום ותסמינים שונים נגרמים מעודפי דם, או מריכוז של דם רע, והפתרון הקבוע היה להקיז דם, לעיתים בכמויות גדולות.

כפי צורך הרפואה – לפי מה שמאפשר להם ההורה, אם מדובר בטיפול שאינו מציל חיים, ואם מדובר בטיפול מציל חיים אפילו נגד רצונם.

 

סעיף טז

מִי שֶׁנִטְרְפָה דַעְתּוֹ שֶׁל אָבִיו אוֹ שֶׁל אִמּוֹ, מִשְׁתַּדֵּל לִנְהֹג עִמָּהֶם כְּפִי דַעְתָּם, עַד שֶׁיְרַחֵם ה' עֲלֵיהֶם. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲמֹד מִפְּנֵי שֶׁנִשְׁתַּטּוּ בְיוֹתֵר, יַנִּיחֵם וְיֵלֶךְ לוֹ, וִיצַוֶּה לַאֲחֵרִים לְהַנְהִיגָם כָּרָאוּי לָהֶם[7].

 

נטרפה דעתו – איבדו את שפיותם.

כפי דעתם – בהתאם לצרכים שלהם, גם אם בקשותיהם אינם הגיוניות.

אי אפשר לו – שאינו מצליח למלא את הצרכים שלהם, ונמצא מבטל את המצוה.

יניחם וילך לו – לגור במקום רחוק, שזה יותר נכון מלהיות איתם ולפגוע בהם.

ויצווה לאחרים – אם מצליח למצוא אדם אחר שיכול לטפל בהם. ואם אינו מוצא, בכל זאת מותר לו לעזבם.

כראוי להם – שינהגו בהם בכבוד.

 

סעיף יז

אָסוּר לְאָדָם לְהַכְבִּיד עֻלוֹ עַל בָּנָיו וּלְדַקְדֵּק בִּכְבוֹדוֹ עִמָּהֶם, שֶׁלֹּא יְבִיאֵם לִידֵי מִכְשׁוֹל, אֶלָּא יִמְחוֹל וְיַעְלִים עֵינָיו מֵהֶם. שֶׁהָאָב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, כְּבוֹדוֹ מָחוּל.

 

לידי מכשול – שייענשו על כך שלא כיבדו אותו כראוי.

כבודו מחול – יש לו את הסמכות לוותר על כבודו, בניגוד למלך שאין לו סמכות זו.

הערות:

-          הלכה זו עוסקת במציאות שבו הילדים מכבדים את ההורים, אלא שאינם עומדים לגמרי בציפיות של ההורים, דבר שהוא טבעי ואנושי, ובזה יש לאפשר לילדים חריגות מידי פעם, ולא נכון לדקדק עמם כחוט השערה, ובפרט שגם ההורים לא היו רוצים שהקב"ה ידקדק איתם עד הסוף. אבל במציאות של ימינו, פעמים רבות חסר גם הכבוד הבסיסי ביותר, והילדים מפגינים זלזול מוחלט בהורים וברצונותיהם. מצב זה אינו ראוי, ותוצאותיו הרסניות, וחובה על ההורים להקפיד על כך שהילדים יכבדו אותם, לא יתחצפו נגדם, לא יבואו להורים עם דרישות, יתחשבו ברצון ההורים, ויבינו ויפנימו שההורים הם אלו שקובעים את כללי הבית, ולא הילדים. אין הדבר סותר גישה של תקשורת פתוחה, הקשבה, התחשבות, גילויי חיבה, וכל המילים היפות המודרניות. ילד שאינו מורגל לציית להורים, על אף כל הטוב שההורים מרעיפים עליו, לא ירחק היום שבו לא יציית גם להקב"ה. ומבחינה מציאותית, יותר נכון שכל אחד מההורים ידרוש מהילדים את הכבוד של ההורה השני, ולא שלו עצמו, וגם במקרה של הורים גרושים לא עלינו, צריך להיזהר לדרוש מהילדים בתוקף שיכבדו את שני ההורים.

 

סעיף יח

אָסוּר לְהַכּוֹת אֶת בְּנוֹ הַגָּדוֹל. וְאֵין גַּדְלוּת זוֹ תְּלוּיָה בְּשָׁנִים, אֶלָּא הַכֹּל לְפִי טִבְעוֹ שֶׁל הַבֵּן, כֹּל שֶׁיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיַתְרִיס כְּנֶגְדּוֹ בְּדִבּוּר אוֹ בְמַעֲשֶׂה, אֲפִלּוּ אֵינוֹ בַר מִצְוָה, אָסוּר לְהַכּוֹתוֹ, אֶלָּא יוֹכִיחוֹ בִדְבָרִים. וְכָל הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ הַגָדוֹל, מְנַדִּין אוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל.

 

יתריס כנגדו – יתחצף.

אפילו אינו בר מצוה – כי אין ראוי להכשיל גם ילד קטן באיסור הכאת אביו או קללתו החמורים.

אסור להכותו – ומאידך, אפילו יותר מבר מצוה, אם מכיר בו שיקבל את המכה בהכנעה ולא יתריס כנגד אביו, יכול להכותו.

יוכיחו בדברים – יסביר לו.

מנדין אותו – נידוי היה אחד מסוגי העונשים שהיו נהוגים כדי לאכוף את דיני התורה, ומהותו הוא להטיל עליו סנקציות, שמרחיקים אותו מן הקהילה, שאסור לאכול עמו, לא לישב בקרבתו, ולא לצרפו למניין לכל דבר שבקדושה, וכפי ראות עיני בית הדין ניתן להטיל עליו סנקציות נוספות, עד שיחזור למוטב ויתקן את דרכיו. דיני נידוי מתבארים בהרחבה בשולחן ערוך יורה דעה סימן של"ד, אך אינם מובאים בקיצור שולחן ערוך, כיון שבזמנו השלטונות לא איפשרו ליהודים להשתמש בכלי זה, מה שהפך את ההלכות ללא מעשיים. גם היום, כמעט ולא משתמשים בנידוי כעונש, כיון שבדור הירוד שלנו הסיכוי שיהיה בנידוי תועלת כלשהי הוא קלוש ביותר.

לפני עיוור לא תתן מכשול – פסוק הוא בתורה (ויקרא יט יד), ופירשו חז"ל שגם מי שהתאווה עיוורה את עיני שכלו, נקרא עיוור, ואסור להכשילו בכניעה לרצונותיו בניגוד לרצון התורה, שהרי בטווח הארוך הדבר יגרום לו נזק, והוא כעיוור שאינו יכול לראות את הנזק העתידי. וגם כאן, שישנו חשש סביר שבגלל מכתו הבן ישכח את עצמו מרוב כעס ויגיב בצורה אסורה, אסור לאב לגרום לו להגיע למצב כזה.

הערות:

-          רק את בנו הגדול אסור להכות, אבל את בנו הקטן מותר ומצוה להכות, כדי להדריכו בדרך ישרה כמו שיתבאר בסימן קפד סעיף ב, וכבר אמר שלמה המלך (משלי יג כד) "חושך שבטו שונא בנו". אבל אסור להכותו מתוך כעס, נקמנות או חוסר אונים, אלא מתוך אהבה והחלטה שקולה שעכשיו נכון לטובת הילד שיכוהו, ואסור להכותו מכות אכזריות, אלא מכות שמותאמות לחומרת המקרה, ולאופי הילד, ונכון הדבר להודיע לילד תוך כדי שאוהבים אותו ושהדבר נעשה מתוך כאב ומתוך אהבה.

-          יש אומרים שבזמננו אין נכון להכות את הילד פיזית, ויש לפרש חושך שבטו בדרך משל. בלי להיכנס לכך אם פרשנות זו אפשרית ונכונה, יש לזכור שישנם רק שתי חלופות, להעמיד את הילד על מקומו על ידי מילים או עונשים אחרים, או לוותר לו. ענישה במילים או בפעולות שאינם עונש גופני, יש להם לרוב מימד של השפלה ופגיעה רגשית קשה הרבה יותר מעונש גופני קל. לוותר לילד כל הזמן גם הוא אינו פתרון חילופי, וזאת בדיוק כוונת הפסוק, שהמונע את עצמו מלהכות את בנו, אף שהדבר מצטייר כאילו שהוא הומני ואנושי יותר, ואוהב את בנו יותר, האמת היא שחוסר תגובה תקיפה למעשי הבן נובעת מאהבת עצמו, שאינו מסוגל להתמודד עם ילד שאינו מרוצה, בוכה, ומשתולל, ומנסה לברוח מהמערכה על ידי זה שנותן לבן כל משאלותיו, ומגדל ילד מפונק שאינו יודע להתמודד עם שום קושי, ולא לקבל מרות, ולכן קורא לו שלמה המלך "שונא בנו", כי הוא מעדיף את טובת עצמו על טובת הבן.

-          הילד קובע את התנהגותו לפי התנהגות ההורים, ולא לפי המילים שלהם. גם אם הורה ידקלם יומם ולילה שהעולם הזה כולו הבל, והעיקר הוא החיים על פי התורה, אבל אם כאשר הילד שובר בטעות כוס ההורים מגיבים בכעס גדול, בעוד שכאשר הוא מציק בכוונה תחילה לילד אחר, משקר, מדבר בשפה גסה, או עושה כל דבר אחר הנוגד את רוח התורה, ההורים מגיבים בסלחנות, הוא מבין היטב מה באמת חשוב בעולם, ומה אינו אלא מס שפתיים.

תוספת פסקי ספרד:

[1] ואם אביו עם הארץ, שלא יבין רמז, יספר לו בצורת מעשה. וכשהבן צריך ללמד את אביו הלכות כגון שהאבא חזר בתשובה, רשאי להגיד לו בצורה ישרה. (ילקוט יוסף רמ, פ"י, א).

ואם ראהו עובר במזיד, יש אומרים שלא יאמר לו דבר. אך אם יודע שאם יעיר לו בנחת אביו יקבל, מצוה להוכיחו. (ילקוט יוסף רמ, פ"י, ב).

מותר לבן לעשות מעשה, כדי שאביו ידע שטעה בהלכה. (ילקוט יוסף רמ, פ"י, ד).

[2] אך אם ציווהו אביו שלא לדבר עם פלוני מפני שגרם לו צער גדול עד שחלה ומת בגלל צער זה, אינו רשאי למחול על כבוד אביו. (ילקוט יוסף רמ, פיש אומרים, ג).

[3] וכן אם האב רוצה שבנו ילך לישיבת הסדר או לצבא, והבן רוצה ללכת לישיבה רגילה, אינו חייב לשמוע בקול אביו. (ילקוט יוסף רמ, פ"ט, ס).

[4] וכן אם אמר לו אביו לגרש את אשתו והבן אינו רוצה, אינו צריך לקיים מצותו. (ילקוט יוסף רמ, פ"ט, כח).

אבא שצווה את בנו לא להיות 'ערב', צריך לשמוע בקולו. (ילקוט יוסף רמ, פ"ט, כט).

[5] אך במצות 'מורא' היא חייבת. ולכן אסור לה לישב במקום המיוחד לאביה ולאמה. וכן אסור לה לקרוא להוריה בשמם, או לסתור את דברי הוריה, וכדומה. (ילקוט יוסף רמ, פ"ה, ב).

אשה נשואה חייבת לעמוד מפני הוריה, אך אינה חייבת לטרוח ולעשות מלאכות עבור הוריה. ואם אין הבעל מקפיד, חייבת גם בזה. וטוב שהבעל יגיד לה שתעשה צרכי הוריו קודם לצרכיו. (ילקוט יוסף רמ, פ"ו, א).

אשה שבעלה בחו"ל חייבת לכבד את הוריה. (ילקוט יוסף רמ, פ"ו, א).

[6] ואם היה צריך לקחת בדיקת דם מאביו, וכן אם אביו רוצה לתרום דם, לא יקח בנו ממנו. ואמנם הרמ"א מיקל כשאין שם רופא אחר, אך להלכה יש להחמיר ולעשות את כל ההשתדלות שיעשה על ידי רופא אחר, גם בשעת הדחק. (אא"כ זה פיקוח נפש). ואם אביו זקוק לזריקות כל יום, וקשה לחפש מי שיעשה זאת, או שזה כרוך בהוצאות, מותר לבנו להזריק לו, מאחר שבדרך כלל אין מוציאין דם. ויש לבן לבקש מחילה מאביו על הצער שנגרם לו. וזריקה לתוך הוריד דינה כהקזת דם שיש להשתדל שהבן לא יעשה לאביו. (ילקוט יוסף ר"מ, פט"ז, ג-ד).

 

[7] ואם נטרפה דעתו של אחד מהוריו והוא מפריע לסדר ולשלום הבית והרופא אומר שצריך לקשרו כדי שלא יזיק, אסור לבן לקשרו, אלא עליו למסרו בידי אחרים שיעשו את מה שצוה הרופא. ואם הוא מנסה לפגוע בעצמו או באחרים, יכול הבן למנוע זאת בכל דרך. (ילקוט יוסף רמ, פ"ח, כ).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה