אִם יֵשׁ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם אֵיזֶה עִיר שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת חוֹמָה אוֹ שֶׁהִיא מְתֻקֶּנֶת בְּעֵרוּבִין, אֵינָהּ נִמְדֶּדֶת וְאֵינָהּ עוֹלָה לְחֶשְׁבּוֹן אֶלָּא לְאַרְבַּע אַמּוֹת. וְדַוְקָא כְּשֶׁהַתְּחוּם שַׁבָּת מַגִּיעַ עַד חוּץ לָעִיר, כְּגוֹן שֶׁמִּן הָעֵרוּב עַד הָעִיר יֵשׁ חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה, וְאֹרֶךְ הָעִיר הוּא אֶלֶף אַמָּה, אָז הָעִיר אֵינָהּ נֶחְשֶׁבֶת אֶלָּא לְאַרְבַּע אַמּוֹת, וְיֵשׁ לוֹ מִחוּץ לָעִיר עוֹד אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְתִשְׁעִים וְשֵׁשׁ אַמּוֹת. וְאֵין חִלּוּק בֵּין צַד זֶה שֶׁלִּפְנֵי הָעֵרוּב בֵּין הַצַּד שֶׁלְּאַחַר הָעֵרוּב. אֲבָל אִם תְּחוּם הַשַׁבָּת כָּלֶה בְּאֶמְצַע הָעִיר, אָסוּר לוֹ לָלֶכֶת יוֹתֵר, כֵּיוָן שֶׁהוּא חוּץ לַתְּחוּם, כִּי בְּעִנְיָן זֶה לֹא נֶחְשֶׁבֶת לוֹ כָּל הָעִיר לְאַרְבַּע אַמּוֹת.
בתוך התחום – בתחום עירו, או בתחום העירוב.
שהיא מוקפת חומה או שהיא מתוקנת בעירובין – שאז העיר כולה רשות היחיד.
אינה נמדדת... – מדלגים עליה במדידת התחום, ומחשבים את כל העיר כארבע אמות בלבד.
צד זה שלפני העירוב – שהעיר מובלעת בתוך האלפיים אמה שבין עירו לבין העירוב.
צד שלאחר העירוב – שהעיר מובלעת בתוך האלפיים אמה שמאחורי העירוב.
באמצע העיר – בתוך העיר, ואפילו קרוב לסופה אמה אחת.
יותר – אפילו עד סוף העיר, ואפילו אם תחום השבת כלה באמצע בית, אסור לו להמשיך ללכת עד סוף הבית.
שהוא חוץ לתחום – ה"יותר" שהוא רוצה ללכת.
הקדמה לסעיף יג:
צריך להניח עירובי תחומין במקום שהוא בתוך התחום, שיוכל להגיע אל העירוב מן המקום שהוא נמצא שם, כמו שלמדנו בסעיף ו. ומי שהניח עירוב מחוץ לתחום שבת, אין לעירוב שום משמעות, ותחום שבת של המניח נמדד מן המקום שהוא נמצא בו.
אבל אם הוא גר בתוך עיר, והעיר נחשבת לו כד' אמות, והניח את העירוב מחוץ לעיר, הרי העירוב כשר, כיון שיכול להגיע אליו מביתו בשבת, ומצד שני תחום שבת נמדד לו ממקום העירוב, ומאחר ואלפיים אמה מסתיימות באמצע העיר, אין העיר נחשבת לו כד' אמות, אלא התחום מסתיים בסוף אלפיים אמה מהעירוב. ואסור לו ללכת בחלק השני של העיר, אפילו אם היה בעיר עם כניסת השבת.
ובמקרה זה, אם ביתו נמצא בתוך האלפיים אמה של העירוב, אין כאן בעיה. אבל אם ביתו נמצא מחוץ לאלפיים אמה של תחום העירוב, דעת השולחן ערוך שאמנם התירו לו חכמים ללכת בתוך העיר מביתו עד העירוב, אך אחרי שהגיע לעירוב, נקבע לו התחום אלפיים אמה לכל צד מסביב לעירוב, ואמנם מותר לו להיכנס לעיר, אבל לחזור לביתו לא יוכל, כיון שביתו מחוץ לתחום העירוב. ודעת הרמ"א שחכמים נתנו לו ללכת את כל שטח העיר שהוא לן בה, וכולה נחשבת לו כארבע אמות, ורק מחוץ לעיר תחומו נקבע לפי העירוב. הקיצור שולחן ערוך מסיק שדעת השולחן ערוך היא הדעה העיקרית, והוא לא אמור לחזור לביתו.
וְכֵן הַדִּין כְּשֶׁהִנִּיחַ אֶת הָעֵרוּב קָרוֹב לִשְׁנֵי אֲלָפִים אַמָּה מִחוּץ לָעִיר, וּכְּשֶׁהוּא חוֹזֵר אַחַר כָּךְ לְעִירוֹ כָּלוּ אַלְפַּיִם הָאַמָּה מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ בִּתְחִלַּת הָעִיר קֹדֶם בֵּיתוֹ, אָסוּר לוֹ אֲפִלּוּ לָשׁוּב לְבֵיתוֹ[1]. (כֵּן הוּא דַּעַת רֹב הַפּוֹסְקִים וְכֵן עִקָּר. עַיֵּן אֵלִיָּהוּ רַבָּה) (ת"ח).
רוב הפוסקים – הקדמונים, כדעת השולחן ערוך ולא כדעת הרמ"א.
אֵין מְעָרְבִין עֵרוּבֵי תְּחוּמִין אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה, כְּגוֹן לְהִתְפַּלֵּל בַּעֲשָׂרָה, אוֹ לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ, אוֹ חֲבֵרוֹ שֶׁבָּא מִן הַדֶּרֶךְ, אוֹ לִסְעוּדַּת מִצְוָה, אוֹ לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים, אוֹ שֶׁהוּא בָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְרוֹצֶה לֵילֵךְ לְבֵיתוֹ וְכַדּוֹמֶה[2] (תט"ו).
להקביל פני רבו – לקבל את פניו.
חברו שבא מן הדרך – גם זו מצוה של גמילות חסדים, לתת לחבר את התחושה שמצפים לבואו.
סעודת מצוה – כגון סעודת נישואין, שבע ברכות, אירוסין, בר מצוה אם היא נחגגת ביום הולדת ה-13, או אם הילד אומר בה דברי תורה, ברית מילה, פדיון הבן, שלום זכר, ובתנאי שהסעודה מתנהלת על פי גדרי הצניעות.
לפקח על עסקי רבים – לעסוק בצרכי רבים, אפילו חומריים, היא מצוה, ומותרת בשבת, כמו שהתבאר בסימן צ סעיף ה.
רוצה לילך לביתו – שיש בזה עונג שבת, שלא יישאר בודד בדרך, וגם לשמח את בני ביתו.
וכדומה – גם טיול שיש בו עונג שבת מהווה סיבה לערב עירובי תחומין.
אֵין מַנִּיחִין עֵרוּבֵי תְּחוּמִין לֹא בַּשַׁבָּת וְלֹא בְּיוֹם טוֹב. וְלָכֵן אִם חַל יוֹם טוֹב בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְהוּא רוֹצֶה לָלֶכֶת בְּשַׁבָּת, צָרִיךְ לְהַנִּיחַ אֶת הָעֵרוּב בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב. וְכֵן בְּיוֹם טוֹב לְאַחַר הַשַׁבָּת וְרוֹצֶה לָלֶכֶת בְּיוֹם טוֹב צָרִיךְ לְהַנִּיחַ אֶת הָעֵרוּב בְּעֶרֶב שַׁבָּת. (דִּין הַמְעָרֵב בְּרַגְלָיו בְּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ סִימָן ת"ט סָעִיף ז'. וְדִין יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַׁבָּת אוֹ שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת וְרוֹצֶה לְעָרֵב לַיוֹם הָרִאשׁוֹן לְצַד זֶה וְלַיוֹם הַשֵׁנִי לְצַד זֶה, בְּסִימָן תט"ז) (תי"ו תקכ"ח).
רוצה ללכת בשבת – בין אם רוצה ללכת גם ביום טוב, ובין אם ביום טוב רוצה ללכת כפי התחום של ביתו.
להניח את העירב בערב יום טוב – ההנחה של העירוב בפועל צריכה להיות לפני יום טוב, אבל יכול לומר שאינו רוצה בעירוב אלא לשבת, אבל לא ליום טוב.
רוצה ללכת ביום טוב – גם ביום טוב אסור לצאת מחוץ לתחום.
בערב שבת – אפילו במקרה שאין איסור טלטול, למשל שמניח את העירוב בתוך בית, ומשתמש באוכל שנמצא שם מלפני שבת, אסור בשבת להניח עירוב.
המערב ברגליו – ישנה אפשרות ללכת לסוף התחום ולשהות שם כל זמן בין השמשות, בכוונה שזה יהיה המקום שבו הוא שובת [=לקנות שביתה], ואז אין צורך להניח שם אוכל. ומאחר ולרוב הרבה יותר נוח להניח אוכל, לא האריך בקיצור שולחן ערוך בהלכות אלו, והנזקק להם נכון שישאל רב.
שני ימים טובים של גלויות – בחו"ל חוגגים את כל החגים במשך יומיים, כמו שיתבאר בהלכות יום טוב כמה פעמים, ובעיקר בסימן קב סעיף ז.
ליום הראשון לצד זה וליום השני לצד זה – גם זו הלכה לא מצוייה כל כך, והדבר אפשרי בעקרון, בתנאי שהעירוב השני נמצא בתוך התחום של העירוב הראשון. ובארץ ישראל, בשני הימים של ראש השנה אי אפשר להניח שני עירובים שונים [ההבדל בין שני ימים של ראש השנה לשני ימים טובים של גלויות בחו"ל, התבאר בסימן צט סעיף ב.
הערות:
- אם יום טוב סמוך לשבת, ורוצה להניח עירוב שיוכל ללכת גם בשבת וגם ביום טוב, וכן אם רוצה להניח עירוב שיועיל לשני ימים טובים של גלויות, צריך שהעירוב יהיה קיים עדיין בכניסת היום השני, ולא די בעירוב שנמצא שם רק בבין השמשות של היום הראשון להתיר את ההליכה לשני הימים, כמו שביארנו בסעיף ז לעניין המערב לכמה שבתות. וכן אם עירב ברגליו ליום הראשון, צריך לערב ברגליו עוד הפעם ליום השני.
כֵּלִיו וּבַהֲמוֹתָיו שֶׁל אָדָם, הֲרֵי הֵם כְּרַגְלָיו. וּבְמָקוֹם שֶׁהוּא אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַלֵּךְ, גַּם אוֹתָן אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהוֹלִיכָן. וְאִם הִשְׁאִילָן לְאַחֵר אוֹ הִשְׂכִּירָן אוֹ מְסָרָן לִשְׁמִירָה, הֲרֵי הֵן כְּרַגְלָיו שֶׁל זֶה שֶׁהֵם אֶצְלוֹ. וַאֲפִלּוּ הוּא אֵינוֹ יְהוּדִי, קָנוּ הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים שְׁבִיתָה אֶצְלוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא גַּם הַחֲפָצִים שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי קוֹנִים שְׁבִיתָה בִּמְקוֹמָם שֶׁהָיוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת (שצ"ז ת"א).
אין אדם רשאי להוליכן – אפילו אם לאדם המוליך יש תחום אחר.
ואם השאילן... – לפני שבת או יום טוב.
כרגליו של זה שהם אצלו – ואפילו החזירם לו בשבת או ביום טוב, אסור לבעליהם להוליכם למקום שהשואל או השוכר לא יכלו ללכת.
חפצים של אינו יהודי – אבל חפצים של הפקר אינם קונים שביתה, וברגע שמישהו זוכה בהם, התחום שלהם נקבע לפי התחום של הזוכה.
נָכְרִי שֶׁהֵבִיא פֵּרוֹת שֶׁאֵין לָחוּשׁ בָּהֶם שֶׁנִּתְלְשׁוּ הַיּוֹם, (וְכֵן בְּכָל דָּבָר שֶׁאֵין לָחוּשׁ שֶׁנֶּעֶשְֹתָה בּוֹ הַיּוֹם מְלָאכָה) אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ אִסּוּר תְּחוּמִים, אִם הֵבִיאָם בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ אוֹ בִּשְׁבִיל אֵינוֹ יְהוּדִי אַחֵר, מֻתָּרִין לְיִשְֹרָאֵל מִיָּד אֲפִלּוּ בַּאֲכִילָה, אֶלָּא שֶׁאֲסוּרִין לְטַלְטְלָם חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הֱבִיאָם לְתוֹךְ הַבַּיִת, אוֹ שֶׁהָעִיר מְתֻקֶּנֶת בְּעֵרוּבִין, אֲזַי מֻתָּרִין בְּטִלְטוּל בְּכָל הָעִיר, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁמֻּתָּרִין לְטַלְטֵל שָׁם נֶחְשָׁב כְּמוֹ תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת. וְאִם הֵבִיאָן בִּשְׁבִיל יִשְֹרָאֵל, אֲסוּרִין לְיִשְֹרָאֵל זֶה וּלְכָל בְּנֵי בֵּיתוֹ עַד לָעֶרֶב כְּדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ, דְּהַיְנוּ זְמַן שֶׁהָיוּ יְכוֹלִים לַהֲבִיאָם. וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּרִין לוֹ בְּטִלְטוּל תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ בְּמָקוֹם הַמֻּתָּר בְּטִלְטוּל. וּבְסָפֵק אִם הוּבְאוּ מִחוּץ לַתְּחוּם, גַּם כֵּן אֲסוּרִין[3], אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לִתְלוֹת יוֹתֵר שֶׁלֹּא הוּבְאוּ מִחוּץ לַתְּחוּם (שכ"ה תקט"ו).
שאין לחוש בהם שנתלשו היום – כי אם יש לחוש לכך הם מוקצה, כמו שהתבאר בסימן פח סעיף ד, ובסימן פ סעיף ח.
שנעשתה בו היום מלאכה – ביארתי את פרטי הדינים בזה בסימן צ סעיף יז.
איסור תחומים – שהפירות הגיעו מחוץ לתחום שלהם.
אסורים לטלטלם חוץ לארבע אמות – כן הדין בכל חפץ שיצא מחוץ לתחום, ואפילו אדם שיצא חוץ לתחום, בין אם יצא בכוונה ובין אם יצא בלי כוונה, שאסור לו לצאת מארבע אמותיו.
אלא אם כן... – שאדם או חפץ שיצא מחוץ לתחום והגיע למקום שמוקף מחיצות, כל המקום המוקף נחשב לו כארבע אמות.
לישראל זה – אבל מותרים ליהודים אחרים, כי חז"ל הקילו באיסור תחומים יותר מבשאר דברים שנעשה בהם מלאכה בשבת, כמו פירות שנתלשו בשבת, שהם אסורים לכל היהודים, כיון שאין איסור תחומין אלא מדרבנן.
כדי שייעשו – זמן שהפעולה היתה יכולה להיעשות אם היו מתחילים בה אחרי צאת שבת, וכן הדין בכל מלאכה שנעשית על ידי גוי, כמו שביארתי בסימן צ סעיף יז ובסימן פח סעיף ד.
מותרין לו בטלטול – ואינם מוקצה, כמו פירות שנתלשו היום, שאסורים בטלטול לגמרי, כיון שראויים לישראל אחר.
אסורין – אף שהוא ספק באיסור דרבנן והיה צריך להיות שמקילים מספק, כיון שבערב יהיו מותרים בוודאות [=דבר שיש לו מתירין], לא רצו חכמים שיסתמכו על הכלל שמקילים בספק דרבנן.
יש לתלות יותר שלא הובאו מחוץ לתחום – שהגוי גר בעיר וגם הפירות הללו מצויים בעיר.
קָיְמָא לָן, דְּאֵין תְּחוּמִין לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים. וְלָכֵן מִי שֶׁבָּא לְתוֹךְ סְפִינָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת קֹדֶם כְּנִיסַת שַׁבָּת וְהָלְכָה הַסְּפִינָה אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ רְחוֹקָה, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁהִגִּיעַ בַּשַׁבָּת לַנָּמָל וְיָצָא, יֵשׁ לוֹ מִשָּׁם אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל צַד, כִּי מִסְּתָמָא בַּהֲלִיכַת הַסְּפִינָה הוּא תָּמִיד לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים מֵהַקַּרְקַע, וְלֹא קָנָה שְׁבִיתָה עַד הַמָּקוֹם שֶׁהוּא בָּא לַיָּבָּשָׁה. אֲבָל אִם בְּתוֹךְ הַשַׁבָּת יָצָא מֵהַסְּפִינָה וְחָזַר וְנִכְנַס לְתוֹכָהּ, מֵאַחַר שֶׁהָיָה בַשַׁבָּת בַּיַבָּשָׁה, קָנָה שָׁם שְׁבִיתָה. וְאִם הָלְכָה הַסְּפִינָה אַחַר כָּךְ חוּץ לַתְּחוּם, אֲזַי אֵין לוֹ שָׁם אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדִין יוֹצֵא חוּץ לַתְּחוּם. וְכֵן אִם הָיְתָה הַסְּפִינָה בַּשַׁבָּת בְּמָקוֹם אֶחָד שֶׁאֵין שָׁם עֲשָׂרָה טְפָחִים עַד הַקַּרְקַע, קָנָה שָׁם שְׁבִיתָה. וְאִם מִסְתַּפֵּק אִם הָיְתָה בְּמָקוֹם כָּזֶה אוֹ לֹא, אַזְלֵינָן לְקֻלָּא (סימן רמ"ח ת"ד ת"ה ועיין סימן ת"ו).
קיימא לן – עומד לנו, כלומר, זאת ההלכה.
אין תחומין למעלה מעשרה טפחים – אין איסור יציאה מחוץ לתחום מעל עשרה טפחים, וגם אין נקבע התחום למי שנמצא מעל עשרה טפחים.
מי שבא לתוך ספינה בערב שבת – ובסימן עד התבאר באילו נסיבות מותר להפליג בשבת בספינה.
ויצא – מהספינה.
אין לו שם – במקום שמגיע אליו, אבל בספינה עצמה יכול ללכת, שהרי מוקפת מחיצות, כמו שלמדנו בסעיף יז.
כדין יוצא חוץ לתחום – לא התבארו דיניו בשום מקום בקיצור שולחן ערוך, ועיין בהערה.
אזלינן לקולא – הולכים אחרי הצד הקל יותר, ומותר לנהוג כאילו לא קנה שביתה בוודאות.
הערות:
דיני היוצא מחוץ לתחום בשבת בקצרה:
- היוצא חוץ לתחום בשבת, אסור לו לחזור לתוך התחום, ואין לו אלא ארבע אמות מהמקום שבו הוא נמצא.
- אם יצא מחוץ לתחום, ונמצא במקום מוקף מחיצות, אז אם יצא לשם מדעתו, יש לו גם כן רק ארבע אמות, ואם שגג או הוכרח לצאת מהתחום, מותר לו ללכת בכל המקום המוקף מחיצות.
- אם חזר לעיר ששבת בה, והיא מוקפת מחיצות, אפילו אם יצא וגם חזר מדעתו, מותר לו ללכת בכל המקום המוקף מחיצות.
- מי שיצא מן התחום שלא מדעתו, וצריך להתפנות, מותר לו ללכת עד שימצא מקום צנוע להתפנות בו, ואחר כך מותר להתרחק עד מקום שבו אינו מריח ריח רע, ואם תוך כדי הליכות אלו נכנס לתוך תחומו המקורי, מותר לו לחזור לביתו כאילו לא יצא מן התחום, אבל אם יצא מדעתו, גם אם חזר לתחום בהיתר או באונס, אין לו אלא ארבע אמות.
- מותר לצאת מן התחום כדי להציל בני אדם מסכנה [כגון רופא, מיילדת, מכבי אש, חיילים], והיוצא בנסיבות כאלו, נקבע לו תחום חדש, ומותר לו ללכת מן המקום שהגיע אליו אלפיים אמה לכל כיוון, כאילו שבת שם.
[1] ובשעת הדחק וצורך גדול, אפשר להקל.(שולחן ערוך תטו, א)
[2] כך פסק השולחן ערוך (תטו, א), והרמ"א מוסיף שגם הרוצה לילך לטייל ביום טוב או בשבת שיש בו שמחה, נקרא דבר מצוה.
[3] וכן בספק אם הובאו בשביל ישראל, יש לאסור. (כף החיים שכה, צב).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך