הלימוד היומי י"א שבט

סעיף ג

פֵּרוֹת שֶׁשְּׁרָאָן אוֹ בִּשְּׁלָן רַק בִּשְׁבִיל הָרֹטֶב, מְבָרֵךְ עָלָיו שֶׁהַכֹּל, וְלָכֵן מְבָרְכִין עַל קַאפֶע וְעַל טֵה שֶׁהַכֹּל. וְכֵן עַל הַשֵּׁכָר, בֵּין שֶׁהוּא מִתְּמָרִים בֵּין שֶׁהוּא מִשְּׂעוֹרִים [ר"ב ר"ד].

 

מברך עליו שהכל – שאין מברכים על מי בישול פירות את ברכת הפירות אלא אם הבישול נעשה כדי לאכול את המים יחד עם הפירות, כמו שלמדנו בסעיף הקודם.

קאפע –קפה

טה – תה.

שכר – בירה. שגם הוא נעשה על ידי בישול של תבואה או פירות, שגורמים למי הבישול לתסוס.

משעורים – אפילו שלפי הכללים שהתבארו בסימן מח סעיף י היה צריך לברך עליו בורא מיני מזונות, שהרי הוא מכיל אחד מחמשת מיני דגן, אך מכיון שהמים הם עיקר התבשיל, ואין הבישול נעשה כלל לצורך אכילת השעורים, מברכים עליו שהכל. וכבר למדנו הלכה דומה בסימן מח סעיף ח.

 

סעיף ד

יְרָקוֹת אוֹ פֵּרוֹת שֶׁכּוֹבְשִׁין אוֹתָן בְּמַיִם שֶׁיִּתְחַמְּצוּ, אַף עַל פִּי שֶׁדַּרְכָּן בְּכָךְ, כְּגוֹן [מְלָפְפוֹנִים, סֶלֶק, כְּרוּב] גורקען, אוגרקיס, ראהטע ריבען, צוויקעל, בוראקיס קרויט. מִכָּל מָקוֹם, אֵין מְבָרְכִין עַל הָרֹטֶב, כִּי אִם שֶׁהַכֹּל. וְאַף עַל פִּי שֶׁטַּעַם הַיֶּרֶק וְהַפְּרִי בָּרֹטֶב, מִכָּל מָקוֹם, הוֹאִיל וְאֵין עִקַּר הַכְּבִישָׁה בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְּנוּ טַעַם בַּמַּיִם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁגַּם הֵמָּה בְּעַצְמָם יְתֻקְּנוּ עַל יְדֵי הַכְּבִישָׁה, לָכֵן מְבָרְכִין רַק שֶׁהַכֹּל. וּמִכָּל מָקוֹם אִם אָכַל תְּחִלָּה אֶת הַיֶּרֶק וּבֵרַךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, וְאַחַר כָּךְ רוֹצֶה לִשְׁתֹּת גַּם הָרֹטֶב, יֵשׁ סָפֵק אִם צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הָרֹטֶב, כִּי שֶׁמָּא יֵצֵא בְּבִרְכַּת בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, גַּם עַל הָרֹטֶב. לָכֵן לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן.

 

במים – עם תוספות מלח ו/או תבלינים, כל ירק לפי מה שהוא צריך כדי להחמיץ.

גורקען, אוגרקיס, צוויקעל – מלפפונים, בשפות שונות.

ראהטע ריבען, בוראקיס – סלק, בשפות שונות.

קרויט – כרוב.

אין עיקר הכבישה – אף שאנשים משתמשים בסופו של דבר גם במי הכבישה שיש בהם את טעם הירק, אבל אין זה אלא תוצר לווי של הכבישה.

גם המה בעצמם – המילה 'גם' לא מדוייקת, שזאת עיקר מטרת הכבישה.

יש ספק אם צריך לברך על הרוטב... – כי הכללים שהתבארו כאן בסעיפים ב-ד אינם מוסכמים על הכל, ואמנם פסק הקיצור שולחן ערוך להחמיר ולברך על הרוטב שהכל, שבזה יוצא ידי חובתו על כל פנים בדיעבד לכל הדעות כמבואר בסימן נו סעיף ד, אך אם בירך בורא פרי האדמה צריך להחמיר שלא לברך על הרוטב.

לא יעשה כן – שהרי יתכן שאוכל את הרוטב בלי ברכה. ואם רוצה לשתות את הרוטב, יקפיד לברך על משקה אחר שהכל.

 

סעיף ה

וְכֵן פֵּרוֹת וִירָקוֹת וְקִטְנִיּוֹת וְכַדּוֹמֶה, שֶׁבִּשְׁלָן בְּמַשְׁקֶה, שֶׁיֵּשׁ לָהּ טַעַם בְּעַצְמוּתוֹ, כְּגוֹן בְּחֹמֶץ אוֹ  בָּארְשְׁט (חֲמִיצָה) אוֹ בֶּחָלָב, מְבָרְכִין עַל הָרֹטֶב שֶׁהַכֹּל. וְאִם אָכַל תְּחִלָּה אֶת הַמַּאֲכָל, יֵשׁ סָפֵק אִם אֵין הָרֹטֶב נִפְטְרָה בִּבְרָכָה זֹאת (שם) [ר"ב ר"ה].

 

בארשט – משקה העשוי ממי בישול סלק.

מברכין על הרוטב שהכל – אפילו אם בישל את הירקות כדי לאכלם עם הרוטב, כיון שעיקר טעם הרוטב הוא משקה הבסיס, וטעם הירקות טפל לו, ורק אם בישל במים, שאין להם טעם בפני עצמם כמו שלמדנו בסימן נ סעיף ט, יתכן שטעם הפרי או הירק שנכנס למים הוא העיקר, וקובע את הברכה.

אכל תחילה את המאכל – ואחר כך רוצה לאכול את הרוטב בנפרד, בלי הירקות.

יש ספק – כמו שביארתי בסעיף ד, ולכן אין לאכול את הרוטב בנפרד אחרי שאכל את המאכל, כמו שהתבאר שם.

 

סעיף ו

צִמּוּקִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן לַחְלוּחִית כָּל כָּךְ, שֶׁאִם הָיוּ דּוֹרְכִין אוֹתָן יָצָא מֵהֶן דִּבְשָׁן, אִם כְּתָשָׁן וְשָׁרָה אוֹתָן בְּמַיִם לְצֹרֶךְ שְׁתִיָּה וְלֹא לְצֹרֶךְ אֲכִילַת הַצִּמּוּקִין, אִם שָׁרָה שְׁלשָׁה יָמִים וְתוֹסֵס, וּלְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים עֵרָה מֵהֶם אֶת הַמַּשְׁקֶה לִכְלִי אַחֵר, הֲרֵי מַשְׁקֶה זֶה יַיִן גָּמוּר מְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן, וּלְאַחֲרָיו בְּרָכָה מֵעֵין שָׁלֹשׁ. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁצְּרִיכִין כּוֹס יַיִן יוֹצְאִין בּוֹ. וּצְרִיכִין לִרְאוֹת שֶׁיִּהְיוּ הַצִּמּוּקִין יוֹתֵר מֵחֵלֶק שִׁשִּׁית שֶׁבַּמַּיִם[1], וּמְשַׁעֲרִים אֶת הַצִּמּוּקִין כְּמוֹ שֶׁהָיוּ בְּלַחוּתָן קֹדֶם שֶׁנִּתְיַבְּשׁוּ (עין שע"ת סִימָּן ר"ד סָעִיף ה'). וְדַוְקָא כְּשֶׁנַּעֲשֶֹה עַל יְדֵי שְׁרִיָּה כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי, אֲבָל אִם בִּשֵּׁל אֶת הַצִמּוּקִין בְּמַיִם, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה יַיִן עַל יְדֵי הַבִּשּׁוּל[2] (כֵּן כָּתוּב בְּסֵפֶר הַחַיִּים וּדְלֹא כְּמוֹ שֶכָּתוּב בְּסֵפֶר חַיֵּי אָדָם הִלְכוֹת שַׁבָּת כְּלָל ו' סָעִיף ו'). (וְאִם שָׁרָה אוֹ בִּשֵּׁל אֶת הַצִּמּוּקִין עַל דַּעַת לֶאֱכוֹל גַּם אֶת הַצִּמּוּקִין, יֵשׁ כַּמָּה סְפֵקוֹת בַּבְּרָכָה שֶׁעַל הַמַּשְׁקֶה) (ר"ב ר"ד) [רע"ב].

 

צימוקין – ענבים יבשים.

דבשן – נוזל צמיג.

כתשן – או חתכם או פצעם באופן אחר, אבל אם הם שלמים, אינם מוציאים את הטעם במים כראוי.

ותוסס – התחיל תהליך של הפיכת מי הצימוקים ליין.

עירה מהם את המשקה לכלי אחר – אבל אם לא עירה, נחלקו הפוסקים אם יש לו דין יין או לא, ואין לשתות את המשקה בעודו מעורב עם הצימוקים.

יין גמור – שהתערב במים, שהתבארו דיניו בסימן מט סעיף ג.

כל מקום שצריכין כוס יין – ברכת המזון (סימן מה סעיף א), קידוש (סימן עז), הבדלה (סימן צו סעיף ג), ארבע כוסות (סימן קיח סעיף א), פורים (סימן קמב סעיף ו), נישואין (סימן קמט סעיפים א, ג), ברית מילה, פדיון הבן (סימן קסד סעיף ד).

יותר מחלק שישית שבמים – כי אם יש פחות משישית צימוקים, היין מדולל יותר מדאי, ואינו נחשב כיין, כמו שהתבאר בסימן מט סעיף ג.

בלחותן קודם שנתייבשו – כי טעם היין שיש בצימוקים הוא לפי כמות המיץ שיש בענבים, וכשהתייבשו, רק יצאו הנוזלים, אבל הטעם הפך למרוכז יותר, וניתן להחזיר את הצימוקים כמעט לגודלם המקורי על ידי ההשרייה.

נעשה על ידי שרייה – במשך שלושה ימים, ובצורה כזאת חדר טעם הצימוקים למים.

בישל את הצימוקים במים – ובעקבות הבישול קיבלו המים את טעם הצימוקים, ולא המתין שלושה ימים, והיין לא תסס.

דלא כמו שכתוב בספר חיי אדם – שניתן על ידי בישול לקצר את התהליך, לבשל את הצימוקים, לסנן, ומיד לעשות קידוש.

לאכול גם את הצימוקים – כליפתן עם הרוטב.

כמה ספקות – גם בברכה הראשונה, וגם בברכה אחרונה. ולכן יש להיזהר שלא לשתות את הרוטב בנפרד, כי בעוד שבברכה ראשונה אפשר במקרה כזה לברך שהכל, ובזה יוצא ידי חובתו לפחות בדיעבד, בברכה אחרונה אין אפשרות כזאת, כמו שהתבאר בסימן מט סעיף א.

 

סימן נד - דין עקר וטפל ובו ט סעיפים:

 

סעיף א

אִם אָכַל שְׁנֵי דְּבָרִים אוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, וְהָאֶחָד עִקָּר אֶצְלוֹ וְהַשֵּׁנִי הוּא טָפֵל לוֹ, שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְאָכְלוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל הָעִקָּר, וְאִם לֹא הָיָה לוֹ הָעִקָּר לֹא הָיָה אוֹכֵל כְּלָל אֶת הַטָּפֵל, כְּגוֹן שֶׁחָלַשׁ לִבּוֹ, וּכְדֵי לְחַזֵּק לִבּוֹ אוֹכֵל דָּג מָלִיחַ אוֹ צְנוֹן, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵם דְּבָרִים חֲרִיפִים אוֹכֵל גַּם מְעַט[3] פַּת[4] אוֹ דָּבָר אַחֵר לְמַתֵּק הַחֲרִיפוּת, וְכֵן אִם מִתְאֲוֶה לִשְׁתֹּת יַיִן שָׂרָף וְשׁוֹתֶה, וּבִכְדֵי לְמַתֵּק הַחֲרִיפוּת אוֹכֵל אַחֲרָיו מְעַט פַּת, אוֹ אֵיזֶה פְּרִי, מְבָרֵךְ רַק עַל הָעִקָּר, וְעַל הַטָּפֵל אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ לֹא לְפָנָיו וְלֹא לְאַחֲרָיו, כִּי נִפְטָר בִּבְּרָכָה שֶׁעַל הָעִקָּר, וְגַם נְטִילַת יָדַיִם אֵינוֹ צָרִיךְ.

 

חלש ליבו – כגון שאכל דבר מתוק מאד, ומרוב מתיקות הוא נחלש, ועכשיו הוא צריך לדבר חריף שיחזיר לו את האיזון.

הם דברים חריפים – ועשויים לשרוף לו בפה או בגרון.

פת – אף שתמיד הלחם הוא עיקר הסעודה, שהרי הלחם הוא זה שמשביע, במקרה זה שאינו רעב, וגם את המליח אינו אוכל אלא מסיבה צדדית, אפילו פת יכול להיות טפל.

למתק – לעדן.

יין שרף – משקה אלכהולי חריף.

העיקר – שהוא היין שרף.

נטילת ידים – על הלחם.

 

סעיף ב

וְדַוְקָא אִם אוֹכֵל אֶת הָעִקָּר תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אֶת הַטָּפֵל, וּבְשָׁעָה שֶׁבֵּרַךְ עַל הָעִקָּר הָיָה דַּעְתּוֹ לֶאֱכוֹל גַּם אֶת הַטָּפֵל, אוֹ שֶׁהוּא רָגִיל בְּכָךְ, דַּהֲוֵי כְּאִלּוּ הָיְתָה דַּעְתּוֹ לְכָךְ, וְאוֹכֵל אֶת הַטָּפֵל בְּאתוֹ מַעֲמָד, לְאִפּוּקֵי אִם הָלַךְ בֵּינְתַיִם לְחֶדֶר אַחֵר, שֶׁאָז צָרִיךְ לְבָרֵךְ גַּם עַל הַטָּפֵל.

 

אם אוכל את העיקר תחילה – אבל אם אוכל את הטפל תחילה יתבאר דינו בסעיף הבא.

היה דעתו... – אבל אם לא היה דעתו לכך, ואינו רגיל לאכול בצורה הזאת, צריך לברך על הטפל כשאוכלו אחר כך, כי הטפל אינו פטור מברכה, אלא הוא נפטר בברכת העיקר.

ואוכל את הטפל באותו מעמד – זה תנאי נוסף כדי שהעיקר יפטור את הטפל.

לאפוקי – להוציא. כלומר, הלכה זו [אוכל את הטפל באותו מעמד] באה ללמד שאם הלך לחדר אחר הדין שונה.

לחדר אחר – באופן שגם אם היה רוצה להמשיך לאכול את העיקר היה צריך לחזור ולברך, כמו שהתבאר בסימן נ סעיף יג.

 

סעיף ג

וְכֵן אִם אוֹכֵל מִתְּחִלָּה אֶת הַטָּפֵל וְאַחַר כָּךְ אֶת הָעִקָּר, כְּגוֹן שֶׁרוֹצֶה לִשְׁתּוֹת יַיִן אוֹ יַיִן שָׂרָף, וּכְדֵי שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת אַלִּיבָּא רֵיקָנָא אוֹכֵל תְּחִלָּה אֵיזֶה דָּבָר קָטָן, צָרִיךְ לְבָרֵךְ גַּם עַל הַטָּפֵל. וְאָמְנָם כֵּיוָן שֶׁהוּא רַק טָפֵל עַתָּה, יֵשׁ אוֹמְרִים, דְּיָרַד מִבִּרְכָתוֹ וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו רַק שֶׁהַכֹּל, וְיֵשׁ חוֹלְקִין[5]. וּלְהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִידֵי סְפֵקָא, יִשְׁתֶּה תְּחִלָּה קְצָת מִן הָעִקָּר וִיבָרֵךְ עָלָיו לִפְטוֹר אֶת הַטָּפֵל (רי"ב).

 

אליבא ריקנא – על לב ריק, כלומר, על קיבה ריקה.

יש חולקין – וסוברים שצריך לברך את הברכה הרגילה של אותו מאכל. ויש סוברים שאם ברכת העיקר היא שהכל יברך שהכל על הטפל, ואם ברכת העיקר היא ברכה אחרת, יברך על הטפל את הברכה הרגילה שלו.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] יש אומרים שצריך שהצימוקים יהיו לפחות 1/6 למים. ויש אומרים שצריך שיהיו 1/4 למים. ונראה שיש להקל לתת לפחות שלש ליטר מים על קילו צימוקים. (שו"ת חזון עובדיה ב, צד).

ולדעת השולחן ערוך (רב, יא) צריך שימשכו את הצימוקין מהמים, וכל זמן שלא משכו אין על מים אלו שם של יין. (הליכות עולם ג, לב).

[2] ולהלכה אם בישל הצימוקין במים והוציא לאחר מכן את הצימוקים מהמים, נעשו מי הבישול ליין, ומברך עליהן 'הגפן', ואין הבדל אם יש בצימוקים חרצנים או לא. (הליכות עולם ג, לב).

[3] ואפילו הפת היתה הרוב אינו מברך.

 ישנם ארבעה אופנים של כלל זה שהעיקר פוטר מברכה את הטפל.

  1. שהיה המאכל חריף או מלוח ביותר, וכוונת המאכל השני להעביר החריפות או המליחות של המאכל הקודם.
  2. שני מינים המעורבים והמאכל השני לא בא אלא להכשיר ולהטעים המאכל הראשון (כגון ששמים בשר באורז להטעימו) וכן אם בא לנאותו, או להחזיקו. מברך על האורז ופוטר את הבשר. (חזון עובדיה ברכות, רפה).
  3. ואם אוכל שני מאכלים אך כוונתו לאכול רק מאכל האחד, ומלפתו במאכל השני ואוכלם יחד מברך רק על המאכל העיקרי.
  4. שני מיני מאכל מעורבים ובלולים יחד, ורוצה לאכול שניהם יחד ושניהם חשובים בעיניו, אלא שאחד רוב והשני מיעוט. הרוב נחשב לעיקר והמיעוט טפל ומברך על המין שהוא הרוב.(חזון עובדיה רפה א).

[4] ודווקא אם כוונתו להעביר החריפות אבל אם כוונתו לאכול את שניהם, צריך לברך על שניהם. (הלכה ברורה ריב ג).

ולכן האוכל מציות עם דג מלוח, אם אוכל את המציות להעביר המליחות מפיו, ואלמלא כן לא היה אוכל את המציות, אינו מברך על המציות, היות והדג הוא העיקר. אך אם רוצה לאכול את שניהם כגון שהדג אינו מלוח ביותר (כמו שמצוי מאוד היום), נכון שיפרידם ויברך על שניהם, ואח"כ יוכל לאכלם יחד. (הלכה ברורה ריב, ג).

[5] להלכה, אם אכל את הטפל תחילה, מברך על הטפל ברכתו הראויה לו ולא 'שהכל'. (חזון עובדיה ברכות, רפח בהע').

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה