הלימוד היומי כ"ט טבת

סעיף כב

כָּל הַכֵּלִים שֶׁנִּתְיַשְׁנוּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מֻתָּרִים, כִּי בְּוַדַּאי כָּלָה כָּל לַחְלוּחִית יַיִן שֶׁבָּהֶם. וַאֲפִלּוּ נָתַן לְתוֹכָן מַיִם תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם (קל"ה).

 

נתיישנו – עברו עליהם מאז שהתשמשו בהם בפעם האחרונה ביין.

כלה – התייבש ונעלם.

אין בכך כלום – בניגוד לכלים שבישלו בהם מאכל אסור, ואחר כך בישלו בו מאכל מותר בתוך עשרים וארבע שעות, שבדרך כלל צריך להתחיל לספור מחדש את עשרים וארבע השעות כדי שהכלי לא ייחשב 'בן יומו', לעניין הלכות שונות, למשל המבואר בסימן קטז סעיף טז.

 

סימן מח - דיני ברכות על מאכלים מחמשת מיני דגן, ובו י סעיפים:

סעיף א

לֶחֶם שֶׁהוּא מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן אֶלָּא שֶׁהוּא פַּת הַבָּאָה בְּכִיסְנִין, אִם אוֹכֵל מִמֶּנּוּ פָּחוֹת מִשִּׁעוּר קְבִיעַת סְעוּדָּה, אֵינוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו הַמּוֹצִיא אֶלָּא בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּלְאַחֲרָיו עַל הַמִּחְיָה. אֲבָל אִם אוֹכֵל מִמֶּנּוּ שִׁעוּר קְבִיעַת סְעוּדָה[1], אֲזַי דִּינוֹ כְּלֶחֶם גָּמוּר וְצָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם וּמְבָרְכִין עָלָיו הַמּוֹצִיא וּלְאַחֲרָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן[2] (אוֹרַח חַיִּים סִימָן קנ"ח קס"ח).

 

חמשת מיני דגן – חטה, שעורה, כוסמין, שיפון, שבולת שועל.

פת הבאה בכיסנין – לחם שאינו עשוי כדי לשבוע אלא כדי לנשנש, ואינו מתאים להיות המאכל העיקרי בסעודה, אם מפני מתיקותו, או מפני המרקם שלו, ופרטי הדינים יתבארו בסעיף ב.

שיעור קביעות סעודה – כמות כזו שהאכילה כבר אינה מוגדרת כנשנוש אלא כאכילת סעודה ממש, וגדרי ההלכה יתבארו בסעיף ג.

נטילת ידים – כמו שצריך לפני שאוכלים לחם וכמו שהתבאר בסימן מ.

המוציא – כמו שמברכים על לחם כמבואר בסימן מא סעיף א.

על המחיה – ברכה אחת, שמהווה קיצור של כל ברכת המזון [=ברכה מעין שלוש], ודיניה מתבארים בסימן נא סעיפים ז-ח.

ברכת המזון – דיני ברכת המזון התבארו מד.

 

סעיף ב

מַהוּ פַּת הַבָּאָה בְּכִיסְנִין[3]. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהִיא פַּת שֶׁנַּעֲשֵֹית כְּמִין כִּיסִים, מְמֻלָּאָה בְּפֵּרוֹת אוֹ בְּבָשָׁר אוֹ בִּגְבִינָה (עַיֵּן אבן העוזר) וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְכֵן כְּשֶׁנַּעֲשֵֹית כְּמוֹ צַפִּיחִית (פלאדין). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהִיא פַּת שֶׁנִּלּושָׁה בְּשֶׁמֶן אוֹ בְּשֻׁמָּן אוֹ בִּדְבַשׁ אוֹ בֶּחָלָב אוֹ בְּבֵיצִים אוֹ בִּשְׁאָר מֵי פֵּרוֹת, אֲפִלּוּ עֵרֵב בּוֹ גַּם מַיִם, אֶלָּא שֶׁהֵם הַמּוּעָט. וַאֲנָן נַקְטֵינָן כְּדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם לְהָקֵל, וּמַחְזִיקִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ לְפַת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין.

 

מהו פת הבאה בכיסנין – הביטוי 'פת הבאה בכיסנין' הוא מושג תלמודי, שאין משמעותו המילולית ברורה, אך ברור שהכוונה לתאר בביטוי זה סוג מאפה שלא מתאים להיות המאכל העיקרי בסעודה.

צפיחית – מין לביבות עשויות מבלילה נוזלית, שהיו אופים על מחבת, כעין חביתיות.

פת שנילושה... – ולפי זה פירוש המילה 'כיסנין' היא 'פיצוחים', והכוונה היא שלחם כזה רגילים להגיש כקינוח עם הפיצוחים אחרי הסעודה.

שהם המועט – יש יותר שמן או חלב ממים. ובתנאי שטעם המשקים הללו ניכר היטב בלחם והם משנים את טעמו.

ואנן נקטינן – ואנחנו נוקטים להלכה.

להקל – שלא להצריך נטילת ידים, המוציא, וברכת המזון.

מחזיקין – מתייחסים.

הערות:

-       בצק הממולא במאכלים שטבעם להיות חלק מעיקר הסעודה, כמו בשר או גבינה [למשל פיצה], פוסקים רבים חולקים וסוברים שברכתו המוציא [אלא אם כן הבצק עצמו ברכתו מזונות ללא קשר למילוי], וראוי מאד שלא לאכול מאכלים כגון אלו אלא בקביעות סעודה, או שיאכלם במסגרת סעודה של לחם לשם מזון ולשבוע, כמבואר בסימן מג סעיף ו.

-       מאחר ולחם העשוי מבצק ממולא, ולחם העשוי מבצק ממותק, שניהם אינם נחשבים כפת הבאה בכיסנין אלא מספק, לכן אם אוכל בצק שאינו מתוק אלא נילוש בעיקר במים, ורק ממולא במשהו מתוק, וגם בצק ממותק שאינו ממולא, מאחר ולכל הדעות צריך לברך המוציא וברכת המזון על אחד מהם, אינו יכול לברך עליהם מזונות ועל המחיה, אלא צריך ליטול את ידיו ולברך המוציא וברכת המזון. עם זאת, זו דעת הקיצור שולחן ערוך על פי דברי ה'אבן העוזר', כמו שצויין בסוגריים, אבל יש פוסקים שחולקים בזה, ולכן נכון שלא לאכול את שני הסוגים ביחד.

 

סעיף ג

שִׁעוּר קְבִיעַת סְעוּדָּה לָאו בְּדִידֵיה מְשַׁעֲרִינָן אֶלָּא בְּרֹב בְּנֵי אָדָם כַּמָּה שֶׁרְגִילִין לֶאֱכוֹל בִּסְעוּדַת צָהֳרַיִם אוֹ בִּסְעוּדַת עֶרֶב לִשְׂבּוֹעַ[4]. אִם הוּא אוֹכֵל כְּשִׁעוּר זֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֵינוֹ שָׂבֵעַ, מִכָּל מָקוֹם דִּינוֹ כְּמוֹ לֶחֶם. וְאִם אָכֵל פַּת זֹה עִם לִפְתָּן, מְשַׁעֲרִין גַּם כֵּן, אִם אֲחֵרִים הָיוּ אוֹכְלִין אוֹתָהּ בְּלִפְתָּן הָיוּ שְׂבֵעִים[5]. וְאִם אָכַל בְּלֹא לִפְתָּן שִׁעוּר קָטָן וְהוּא שָׂבֵעַ, וַאֲחֵרִים אִם הָיוּ אוֹכְלִין כָּךְ לֹא הָיוּ שְׂבֵעִים, אֶלָּא שֶׁאִם הָיוּ אוֹכְלִין אוֹתָהּ עִם לִפְתָּן הָיוּ שְׂבֵעִים, הֲוֵי לֵיה גַּם כֵּן דִּין לֶחֶם.

 

לאו בדידיה משערינן – אין משערים באותו אדם עצמו, אם בשבילו כמות כזאת נחשבת כסעודה.

בסעודת צהרים או בסעודת ערב – הם הסעודות העיקריות, שבהם רגילים בני אדם לאכול עד ששבעים, בניגוד לארוחת בוקר שלרוב מדובר בטעימה בלבד. ועיין בסימן לב סעיפים י-יא מתי וכמה ראוי לאכול.

עם לפתן – עם דברים אחרים כמו סלטים, בשר, ירקות מבושלים וכדומה.

הוי ליה – הרי יש לו.

הערות:

-       האוכל סעודה רגילה, עם בשר וירק וכדומה, ואוכל במסגרת הסעודה מאפה כדי לשבוע, גם אם ברכתו מזונות, כגון בורקס, צריך ליטול ידים ולברך עליו המוציא וברכת המזון, וכן הדין למשל בטיסה שמצורפת לארוחה החמה לחמניה עם הנחיה שברכתה מזונות ואינה דורשת נטילת ידים, גם בהנחה שזה נכון, אך בתנאים שזה הלחם שאוכל בסעודה זו צריך בוודאי ליטול ידיו ולברך המוציא וברכת המזון. מלבד זאת, אפשר לפקפק הרבה על עצם ברכתם של לחמניות אלו והדומה להם, מאחר ומתיקותם עדינה מאד, והם מתאימים לאכול עם כל דבר מלוח וחריף, ובזה פירשנו בסעיף ב שהם לחם גמור.

 

סעיף ד

אִם מִתְּחִלָּה הָיָה בְּדַעְתּוֹ לֶאֱכוֹל רַק מְעַט, וּבֵרַךְ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לֶאֱכוֹל שִׁעוּר קְבִיעַת סְעוּדָּה, אִם בָּזֶה שֶׁהוּא רוֹצֶה לֶאֱכֹל עוֹד אֵין בּוֹ שִׁעוּר קְבִיעַת סְעוּדָּה אֶלָּא בְּצֵרוּף מַה שֶּׁאָכַל קֹדֶם, אוֹכֵל כָּךְ[6] וּמְבָרֵךְ אַחַר כָּךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. אֲבָל אִם בָּזֶה שֶׁהוּא רוֹצֶה לֶאֱכוֹל עוֹד יֵשׁ בּוֹ שִׁעוּר קְבִיעַת סְעוּדָּה, צָרִיךְ לִטּוֹל יָדָיו וּלְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא עַל מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לֶאֱכוֹל. אֲבָל בִּרְכַּת עַל הַמִּחְיָה אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל מַה שֶּׁאָכַל, לְפִי שֶׁיִּצְטָרֵף עִם מַה שֶּׁיֹּאכַל וְיִפָּטֵּר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן.

 

מעט – פחות משיעור קביעות סעודה.

נמלך – שינה את דעתו.

אוכל כך – על סמך ברכת 'מזונות' שבירך בתחילה.

ויפטר בברכת המזון – כמו שלמדנו בסימן לט סעיף ג, שמיני מזונות הנאכלים לפני הסעודה נפטרים בברכת המזון, ואין צריך לברך עליהם בנפרד על המחיה.

 

סעיף ה

עִסָּה שֶׁנִּלּושָׁה בְּמַיִם וּבְלִילָתָהּ רַכָּה, אִם אֲפָאָהּ בְּתַנּוּר אוֹ אֲפִלּוּ בְּאִלְפָּס בְּלֹא מַשְׁקֶה, וַאֲפִלּוּ מָשַׁח אֶת הָאִלְפָּס בְּשֻׁמָּן, שֶׁלֹּא תִשָּׂרֵף הָעִסָּה, זֶה לֹא חָשׁוּב מַשְׁקֶה, וְדִינָהּ כְּמוֹ לֶחֶם גָּמוּר, וַאֲפִלּוּ אוֹכֵל מִמֶּנּוּ רַק כַּזַּיִת, צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם וְהַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְאִם טִגְּנָהּ בְּמַשְׁקֶה, לָאו לֶחֶם הוּא, אֲפִלּוּ אוֹכֵל מִמֶּנָהּ כְּדֵי שְׂבִיעָה. וְכֵן אוֹתָן רְקִיקִין שֶׁהֵן דַּקִּין מְאֹד שֶׁאוֹפִין בִּדְפוּס בֵּין שְׁנֵי בַּרְזִלִּין, אֵין לָהֶם דִּין לֶחֶם. וַאֲפִלּוּ אוֹכֵל מֵהֶם כְּדֵי שְׂבִיעָה, מְבָרֵךְ רַק בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת[7], וּלְאַחֲרָיו עַל הַמִּחְיָה. וְלִפְעָמִים עוֹשִׂין עִסָּה רַכָּה מְאֹד, דְּהַיְנוּ שֶׁנּוֹתְנִים קֶמַח וּמַיִם בִּקְּדֵרָה, וּמְעָרְבִין אוֹתָם בַּכַף וְשׁוֹפְכִין אוֹתָהּ עַל עֲלֵי יְרָקוֹת וְנֶאֱפֵית בְּתַנּוּר עַל הֶעָלִים, אָז יֵשׁ לוֹ דִּין פַּת הַבָּאָה בְּכִיסְנִין.

 

שנילושה במים – ואינה מכילה נוזלים אחרים בכמות גדולה.

בלילתה רכה – ניתן לשפוך את הבצק מכלי לכלי כנוזל.

בתנור – בתוך תבנית.

אילפס – סיר שעל האש. כגון קובאנה של התימנים.

בלא משקה – כי אם מבשל את הבצק הרי הוא מזונות.

טיגנה במשקה – כגון סופגניות.

לאו לחם הוא – אינו לחם כלל, אפילו לא פת הבאה בכיסנין.

אותן רקיקין... – וופלים.

על עלי ירקות – בלילה של פשטידה.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] קביעות סעודה היא שיאכל שיעור של 216 גרם. (חזון עובדיה ברכות, נה).

ונכון להזהר שלא לאכול משיעור של 162 גרם עד 216 גרם, כדי לא להכנס לספק אם צריך ליטול ידיו. משום שיש בזה מח' הפוסקים, אם קביעת סעודה שיעורה שלש ביצים או ארבע ביצים. (חזון עובדיה ברכות, נט).

[2] מן התורה. (הלכה ברורה קסח, יד).

[3] לדעת השולחן ערוך יש שלשה סוגים של פת הבאה בכיסנין.

  1. יש מפרשים שהוא פת שעשוי ככיסין, שממלאין בו דבש או סוכר או אגוזין או תבלין.
  2. ויש מפרשין שהיא עיסה שערב בה שמן או דבש או חלב או תבלין, ואפאה וטעמן ניכר בעיסה.
  3. יש מפרשין פת שעושין כעין כעכין וכוססים אותה. ולהלכה, כולם נקראים פת הבאה בכיסנין.

חלות או לחמניות מתוקות לדעת הספרדים מברכים עליהן 'מזונות'. (חזון עובדיה ברכות נה). הפיצה המצויה בימינו, אם נילושה בחמאה וחלב, וטעם החלב והחמאה ניכרים בה, מברכים 'מזונות'. אבל אם נילושה במים וחלב, ולא ניכר טעם החלב והחמאה בפיצה, ברכתה המוציא, אלא אם כן קבע עליה סעודה. ועדיף להחמיר לאכול הפיצה באמצע הסעודה, או לקבוע עליה סעודה, כדי לצאת מספק. (חזון עובדיה ברכות, ס). .

[4] לדעת הספרדים השיעור של קביעות סעודה הוא ארבע ביצים שהם כ-216 גרם (חזון עובדיה ברכות, נט), ויש לאכול כל כזית מתוכם בכדי אכילת פרס (7 דקות וחצי). (הליכות עולם ב, קיב).

[5] ולדעת הספרדים הלפתן אינו מצטרף. וצריך שיעור של ארבע ביצים של פת הבאה בכסנין בלבד. (חזון עובדיה ברכות, נה).

[6] ומברך מזונות, אפי' אם בצירוף מה שאכל יש שיעור קביעות סעודה.(הלכה ברורה קסח, טו).

[7] אבל אם כששופך מן העיסה הרכה על המחבת במקום רחב מתפשטת העיסה מסביב כגון מינים של בלינצ'ס ברכתה מזונות ועל המחיה, אפילו אם אוכל ממנה כדי קביעת סעודה. (שולחן ערוך קסח, טו).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר