יֵשׁ לְהִזָּהֵר מִלְּהוֹצִיא אֶת הַחַרְצַנִּים וְהַזָּגִים מִן הַגִּתּוֹת עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁהוֹצִיאוּ מֵהֶם יַיִן רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, כִּי שֶׁמָּא יֵשׁ עֲלֵיהֶם עוֹד טוֹפֵחַ יַיִן (קכ"ג).
מלהוציא – שלא להוציא.
זגים – קליפות הענבים.
מן הגתות – אחרי שכל היין יצא משם.
הוציאו מהם יין ראשון ושני – היו רגילים להוסיף מים על הזגים והחרצנים אחרי שהעבירו את היין מן הבור לחביות, והמים היו נספגים בהם, ואז היו דורכים אותם שוב, והיה יוצא מהם תמד כמו שהתבאר בסעיף ו, ואחר כך היו חוזרים שוב על התהליך, ועדיין היה למשקה היוצא טעם יין והיה טעים לשתיה. אבל יותר מפעמיים לא היה אפשר בדרך כלל להפיק משקה טוב. אבל מאחר והתבאר בסעיף ו שגם אחרי כמה פעמים עדיין אוסרים את התמד, נמצא שלעולם המשקה שנשאר על החרצנים והזגים יש לו דין יין, ואם הגוי נוגע בו, הרי החרצנים כולם נאסרים כדין גוי שנגע ביין.
עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁשָּׁפַךְ מַיִם לְתוֹךְ הַיַּיִן, אִם נִתְכַּוֵּן לְמָזְגוֹ, אָסוּר בִּשְׁתִיָּה. וְאִם לֹא נִתְכַּוֵּן לְמָזְגוֹ, וַאֲפִלּוּ הוּא סָפֵק, מֻתָּר (קכ"ה).
למזגו – לדלל אותו במים כדי שיהיה יותר נעים לשתייה, כמו שהיו רגילים לעשות בימי חכמי המשנה והתלמוד.
לא נתכוון למזגו – ובזמננו ובמקומנו שאין רגילים לשתות יין מזוג במים, יש להניח שלא התכוון למזגו כל עוד לא יתברר אחרת.
הוא ספק – אפילו במקומות שנהגו לשתות יין מזוג, למשל אם לא ברור אם הגוי ידע שיש יין בכוס.
חֹמֶץ יַיִן שֶׁנַּעֲשָׂה מִיַּיִן כָּשֵׁר, אִם הוּא חָזָק כָּל כָּךְ שֶׁמְּבַעְבֵּעַ כְּשֶׁשּׁוֹפְכִין אוֹתוֹ עַל הָאָרֶץ, שׁוּב אֵינוֹ נֶאֱסָר בְּמַגַּע עוֹבֵד כּוֹכָבִים. אֲבָל אִם נַעֲשָׂה מִסְּתָם יֵינָם, לְעוֹלָם הוּא בְּאִסּוּרוֹ.
חומץ יין – חומץ בן יין. יין שאינו נשמר בתנאים המתאימים, מחמיץ, והופך בהדרגה לחומץ.
חזק כל כך – ההחמצה כבר מאד מתקדמת, וכבר אי אפשר להתייחס אליו כאל יין. אבל אם אינו חזק כל כך, אף שכבר נמנעים מלשתות אותו, יתבאר בסימן מט סעיף א שהוא ספק אם דינו כיין או כחומץ.
לעולם הוא באיסורו – איסור השתייה של היין אינו פוקע בגלל הפיכתו לחומץ, וגם לא בגלל שמערבים אותו בתבשילים או שהוא עובר תהליכים שונים, כמו שיתבאר בסעיף הבא.
וְכֵן יַיִן שָׂרָף שֶׁנַּעֲשָׂה מִסְּתָם יֵינָם, וְכֵן מֵהַחַרְצַנִּים וְהַזָגִים וְהַשְּׁמָרִים, הֲרֵי הוּא כַּיַיִן עַצְמוֹ. אֲבָל הַנַּעֲשָׂה מִיַּיִן כָּשֵׁר אָז לְאַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה יַיִן שָׂרָף אֵין מַגַּע עוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹסַרְתּו[1]ֹ.
יין שרף – משקה אלכהולי חזק, כגון בראנדי.
שמרים – חלקיקים קטנים של פרי, שמצטברים בתחתית החבית.
כיין עצמו – שהרי היין כבר נאסר, וכן החרצנים והזגים והשמרים נאסרים במגע הגוי בגלל היין שבהם, כמו שהתבאר בסעיפים ו-ח.
הנעשה מיין כשר – על ידי יהודי.
אין מגע עובד כוכבים אוסרתו – כמו שהתבאר בסעיף ג.
מֶלַח שֶל יַיִן (ווַיינְשְׁטֵיין) (טַרְטַר) נִתְפַּשֵּׁט הַמִּנְהָג לְהַתִּיר, כֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ הֲנָאָה לְחֵךְ (סִימָן קכ"ג ובחכמת אדם).
מלח של יין – ביין שמתיישן זמן רב, ולעיתים גם במיץ ענבים, נוצרים על דופני החבית גבישים הדומים לגבישי מלח או לשברי זכוכית, של אשלגן בי-טרטרט, חומר שמשמש בתעשיית המזון כחומר מונע חימצון.
להתיר – להשתמש בכלים שמלח זה קרש עליהם אחרי הגעלה או יישון, כמבואר בסעיפים יז וכב.
הנאה לחיך – אין להם שום טעם עצמי, ולכן כל שעבר תהליך שמוריד ממנו את לחלוחית היין באופן מוחלט, אין בו איסור.
מַגַּע עוֹבֵד כּוֹכָבִים עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר[2], וְכֵן הַבָּא מִכֹּחוֹ, יַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם (קכ"ד קכ"ה).
על ידי דבר אחר – למשל שנגע ביין עם כף.
הבא מכוחו – שהגוי גרם ליין להישפך בלי לגעת בו.
שאלת חכם – שלפעמים הוא מותר בשתיה, ולפעמים בהנאה, ולפעמים אסור אפילו בהנאה, והדבר תלוי בסוג הגוי, בכוונת הגוי, בצורת המגע, ובסיבת המגע, ויש בזה אין ספור פרטים.
הַשּׁוֹלֵחַ יַיִן עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים, צָרִיךְ לְהַשְׁגִּיחַ הֵיטֵב בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בַּרְזָא אוֹ מְגוּפָה לַחְתּוֹם בִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת (ק"ל).
שולח – ממקום למקום בלי פיקוח.
ברזא – ברז.
מגופה – סגירה שניתנת לפתיחה.
לחתום בשני חותמות – כמבואר בסימן מו סעיף טז, כדי להבטיח שהגוי אינו נוגע ביין. ובדיעבד יש לעשות שאלת רב.
יִשְֹרָאֵל שֶׁעוֹשֶׂה יֵינוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּהֶכְשֵׁר כְּדֵי לְמָכְרוֹ אַחַר כָּךְ לְיִשְׂרְאֵלִים, יֵשׁ בָּזֶה כַּמָה חִלּוּקֵי דִּינִים, וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ שְׁנֵי חוֹתָמוֹת וְגַם מַפְתֵּחַ לֹא מַהֲנִי. וְצָרִיךְ לִשְׁאֹל לְמוֹרֵה הוֹרָאָה כְּדָּת מַה לַעֲשׂוֹת, וְשׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מִיַּיִן כָּזֶה (קל"א).
כמה חילוקי דינים – הדבר תלוי בכך מתי הבעלות עוברת לישראל אם בכלל, ואם היהודי יכול לקחת את היין כשירצה או שהגוי שומר את היין לבטחון עד שהיהודי משלם לו, היכן גר הגוי והיכן גרים יהודים, אם היין בבית הבעלים או בבית גוי שכיר, אם מסתובבים בעיר יהודים ממקומות אחרים, באלו שעות ובאלו ימים, כמה קרוב מקום היין לרחוב, ועוד.
מפתח – שנמצא בידי היהודי.
לא מהני – אינו מועיל.
כדת מה לעשות – לכתחילה.
מיין כזה – שנעשה ללא פיקוח צמוד של מורה הוראה, שהמנהג להקל לסמוך על שתי חותמות, או על חותם ומפתח, ואף שיש על מי לסמוך, רוב הפוסקים אוסרים.
כֵּלִים שֶׁל סְתָם יֵינָם, אִם הֵם כֵּלִים שֶׁאֵין הַדֶּרֶךְ לְהַחְזִיק בָּהֶם יַיִן אֶלָּא זְמַן קָצָר, וְגַם לֹא הָיָה בָּהֶם הַיַּיִן מֵעֵת לְעֵת, בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל עוֹר בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל עֵץ וְשֶׁל זְכוּכִית וְשֶׁל אֶבֶן וְשֶׁל מַתֶּכֶת, אִם אֵינָם מְזֻפָּתִין, מְדִיחָן הֵיטֵב בְּמַיִם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וּמֻתָּרִים. וְאִם הֵם מְזֻפָּתִין, יֵשׁ לָהֶם דִּין אַחֵר. וְכֵן כְּלִי חֶרֶס יֵשׁ לָהֶם דִּין אַחֵר.
של סתם יינם – שהגוים השתמשו בהם ליין.
זמן קצר – פחות משלושה ימים, כגון כוסות או קנקנים.
מעת לעת – עשרים וארבע שעות רצופות. ואין צריך לחשוש שהיה בהם יין מעת לעת אם אינו יודע על כך.
מזופתין – היו רגילים למרוח שכבת זפת בתוך החביות, כדי לאטום אותם. אך הזפת עצמו היה בולע טעם יותר מהכלי עצמו.
דין אחר – ויש לשאול את הרב כיצד לנהוג.
כֵּלִים הָעֲשׂוּיִים לְהַכְנִיס בָּהֶם יַיִן לְקִיּוּם, דְּהַיְנוּ שֶׁמְיַחֲדִין אוֹתָן לְהַחְזִיק בָּהֶם יַיִן לְכָל הַפָּחוֹת שְׁלשָׁה יָמִים, אַף עַל פִּי שֶׁהַכְּלִי הוּא שֶׁל יִשְֹרָאֵל, וְהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הֶחְזִיק בּוֹ אֶת הַיַּיִן רַק זְמַן מֻעָט, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ הֶכְשֵׁר עַל יְדֵי עִרוּי דְּהַיְנוּ מְמַלְּאִים אֶת הַכְּלִי מַיִם עַל כָּל גְּדוֹתָיו, וְיַעֲמֹד כָּךְ לְכָל הַפָּחוֹת עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת, מֵעֵת לְעֵת, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹפֵךְ אֶת הַמַּיִם וְנוֹתֵן בּוֹ מַיִם שְׁנִיִּים, וְיַעֲמֹד כָּךְ לְכָל הַפָּחוֹת מֵעֵת לְעֵת, וְכֵן עוֹשֶׂה פַּעַם שְׁלִישִׁית. וְאֵין צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁלשָׁה מֵעֵת לְעֵת דַּוְקָא רְצוּפִין. וְאִם עָמְדוּ בּוֹ הַמַּיִם כַּמָּה יָמִים וְלֹא שְׁפָכָם, לֹא עָלָה לוֹ אֶלָּא לְמֵעֵת לְעֵת אֶחָד. יֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאִם הַיַּיִן הָיָה בּוֹ מֵעֵת לְעֵת, לֹא מִתְכַּשֵּׁר בְּעֵרוּי, מִשּׁוּם דְּכָבוּשׁ כִּמְבֻשָּׁל וּבָעֵי הַגְעָלָה. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין צֹרֶךְ גָּדוֹל, יֵשׁ לְהַחְמִיר כֵּן.
כלים... – כמו חביות או בקבוקים.
זמן מועט – פחות מעשרים וארבע שעות.
צריך הכשר – אם רוצים לחזור להשתמש בו יין כשר.
על כל גדותיו – עד השפה העליונה.
לכל הפחות – שקשה לצמצם את הזמן בדיוק, ולכן כדאי להשאירו קצת יותר מעשרים וארבע שעות.
מעת לעת – מילה נרדפת לעשרים וארבע שעות.
רצופין – למלאותם במים חדשים מיד אחרי שהוא מרוקן את הישנים.
לא עלה לו – אין הדבר נחשב לו.
היין – של הגוי.
משום דכבוש כמבושל – הסיבה שמועיל הכשר בעירוי הוא מפני שמאחר והיין הוא קר, לכן אינו נבלע בתוך דופני הכלי, אפילו שהוא עשוי להכניס בו יין לקיום, אלא בשכבה החיצונית של פנים הכלי, ומשם הבליעה יוצאת על ידי עירוי. אבל דבר שנכבש בנוזל למשך מעת לעת הוא בולע ופולט כמו בתהליך של בישול ממש, והיין חודר לעומק הכלי, ואי אפשר להוציאו על ידי עירוי.
בעי – צריך.
הערות:
- אף שמאכלים ומשקים קרים אחרים שנמצאים בתוך כלים, אינם נאסרים בדיעבד גם אחרי עשרים וארבע שעות, כיון שטעם האיסור הבלוע בו מתקלקל לפני הזמן הזה, יין אינו מתקלקל לאחר זמן אלא משתבח, ולכן אם הניח יין כשר בתוך כלי שבלוע ביין אסור במשך עשרים וארבע שעות, הוא ייאסר אפילו בדיעבד.
כְּלֵי זְכוּכִית כֵּיוָן שֶׁהֵם חֲלָקִים וְקָשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁמַּכְנִיסִין בָּהֶם יַיִן לְקִיּוּם, סָגֵּי לְהוּ בַּהֲדָחַה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים.
סגי להו – די להם.
כְּלִי שֶׁהָיָה בּוֹ יַיִן שֶׁלָּנוּ וְעֵרוּ אֶת הַיַּיִן, וּבְעוֹד שֶׁהָיָה הַכְּלִי טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִיחַ נָגַע שָׁם עוֹבֵד כּוֹכָבִים סָגֵּי לֵהּ בַּהֲדָחָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים[3], אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כְּלִי שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ לְקִיּוּם.
עירו – שפכו.
טופח על מנת להטפיח – לח ברמה כזאת שאם ילחלח שם את אצבעו הוא יצליח להעביר לחות למקם אחר, שזוהי ההגדרה לדבר שעדיין נחשב כמשקה.
נגע שם עובד כוכבים – והלחלוחית הזאת נאסרה.
סגי ליה – די לו.
אף על פי שהוא כלי שמכניסין בו לקיום – שהסיבה לכך שבכלי שמכניסים בו יין לקיום לא די בחדחה, הוא מפני שיש חשש שמא הגוי יכניס בו יין לזמן ארוך, וחשש זה שייך רק אם גוי הכניס בו יין, ולא אם הוא רק נגע בכלי.
הָא דְּמַהֲנִי הֲדָחָה אוֹ עֵרוּי, זֶהוּ כְּשֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ יַיִן רַק בְּצוֹנֵן. אֲבָל אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּחַמִּין, צָרִיךְ הַגְעָלָה כְּמוֹ מִשְּׁאָר אִסּוּרִין.
הא דמהני – דין זה, שמועיל...
בחמין – יין חם.
כמו משאר איסורין – כמבואר בסימן קטז בהרחבה.
כְּלֵי הַגַּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בָּהֶם יַיִן לְקִיּוּם, כֵּיוָן שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶם יַיִן בְּשֶׁפַע, חֲמִירֵי, וּצְרִיכִין שְׁאֵלַת חָכָם אֵיךְ לְהַכְשִׁירָן.
כלי הגת – הגת שעושים בה את היין, וכל הכלים שבאים במגע עם היין בתהליך הייצור.
חמירי – הם חמורים יותר.
[1] וגם קוניאק (ברנדי) נאסר במגע הגוי.
ויין שמערבים בו דבש ופלפלין, אם השתנה טעמו מחמתם, אין יין זה נאסר במגע הגוי, וכן אם נתנו סוכר ביין. (ילקוט יוסף קכג, ד-ה).
[2] השולחן ערוך (יו"ד קכד, יא) כתב, כיצד הנגיעה שאוסר בה הגוי היין בהנאה, שיגע בידו או ברגלו או בדבר אחר, וישכשך אפילו בפיו.
[3] ולדעת השולחן ערוך (קלה, א) צריך לערות אותן ג' ימים.
1. מהו האיסור המוזכר בסעיף ח'?
א. לאסור את היין על ידי מגע גוי
ב. להוציא חרצנים וזגים מהגתות על ידי גוי
ג. לשתות יין שנגע בו גוי
2. מה קורה ליין כאשר הוא מחמיץ, לפי סעיף י'?
א. הופך למותר בשתייה
ב. נשאר אסור בשתייה
ג. הופך למותר בהנאה
3. כמה זמן צריך להשרות כלים של סתם יינם במים בתהליך העירוי, לפי סעיף י"ז?
א. 12 שעות
ב. 24 שעות
ג. 36 שעות
4. האם כלי זכוכית צריך עירוי או מספיקה הדחה, לפי סעיף י"ח?
א. צריך עירוי
ב. מספיקה הדחה
ג. תלוי בסוג הזכוכית
5. מה הדין אם השתמשו בכלי ליין חם, לפי סעיף כ'?
א. צריך הדחה
ב. צריך עירוי
ג. צריך הגעלה
התשובות הנכונות:
1. ב
2. ב
3. ב
4. ב
5. ג
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך