הלימוד היומי ט"ז טבת

סעיף ו

שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין עַל הַשֻּׁלְחָן, אֲפִלּוּ כָּל אֶחָד קְעָרָה שֶׁלּוֹ לְפָנָיו, אוֹ בְּמִינֵי פֵּרוֹת שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד חֶלְקוֹ לְפָנָיו, מִכָּל מָקוֹם הַגָּדוֹל פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְּחִלָּה. וְהַשּׁוֹלֵחַ יָדוֹ בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן.

 

על השולחן – ליד השולחן.

קערה – צלחת.

במיני פירות – שאוכלים אותם בלי צלחת.

מכל מקום – שאם כולם לוקחים מצלחת מרכזית אין צריך לומר שהגדול לוקח ראשון.

הגדול פושט ידו תחילה – כולם צריכים להמתין מלאכול עד שהחשוב מבין היושבים מתחיל.

בפני – לפני.

 

סעיף ז

שְׁנַיִם שֶׁאוֹכְלִים מִתּוֹךְ קְעָרָה אַחַת וְהִפְסִיק אֶחָד מִלֶּאֱכוֹל כְּדֵי לִשְׁתּוֹת, אוֹ לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה דָּבָר קָטָן[1], דֶּרֶךְ אֶרֶץ הוּא שֶׁגַּם הַשֵּׁנִי יַמְתִּין עָלָיו. אֲבָל אִם הֵמָּה שְׁלֹשָׁה, אֵין הַשְּׁנַיִם פּוֹסְקִין בִּשְׁבִיל הָאֶחָד.

 

מתוך קערה אחת – כגון שיושבים ומפצחים פיצוחים או אוכלים בוטנים.

דבר קטן – כמו לשתות.

ימתין עליו – ולא ימשיך לחסל את הכל בזמן שהשני עסוק. אבל מותר לכל אחד לאכול בקצב שלו, ואינו חייב להתאים את הקצב לאכילה האיטית של חברו.

 

סעיף ח

עוֹשֶׂה אָדָם צְרָכָיו בַּפַּת[2]. וַהֲנֵּי מִלֵּי, דְּלָֹא מַמְאִיס בֵּהּ. אֲבָל מִדִּי דְּמַמְאִס בֵּה לֹא. הִלְכָּךְ אֵין סוֹמְכִין בּוֹ אֶת הַקְּעָרָה אִם הִיא מְלֵאָה דָּבָר[3], שֶׁאִם יִפֹּל עַל הַפַּת יִמָּאֵס. וּכְשֶׁאוֹכְלִין אֵיזֶה תַּבְשִׁיל עִם חֲתִיכוֹת פַּת, וְהַפַּת הוּא לוֹ בִּמְקוֹם כַּף, צָרִיךְ לִזָּהֵר לֶאֱכוֹל בְּכָל פַּעַם קְצָת מִן הַפַּת[4], וְהַנִּשְׁאָר לוֹ מִן הַפַּת גַּם כֵּן יֹאכַל אוֹתוֹ אַחַר כָּךְ.

 

צרכיו – כל שימוש שניתן להשתמש בלחם, מותר, ולאו דוקא לאוכלו.

דלא ממאיס בה – שאינו נמאס בגלל אותו שימוש, והוא נותר ראוי לאכילה כמו שהיה.

סומכין – מייצבים.

יימאס – וצריך לעשות ככל יכולתו שהלחם לא יימאס. ומאותה סיבה גם אסור לחתוך פרוסת לחם מעל צלחת שיש בתוכו מאכל עם רוטב, או מעל כוס או קנקן שתיה, שאם תיפול הפרוסה לתוכו תימאס. ואין מעבירים כוס מלאה מעל לחם, שמא יישפך ויימאס הלחם.

יאכל אותו אחר כך – כי אם לא יאכלנו הפת ייזרק, כי לאחרים הוא מאוס אחרי שימוש זה, ורק לו בעצמו אין הלחם נמאס בכך.

 

סעיף ט

אָסוּר לִזְרוֹק פַּת אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ נִמְאָס, כִּי הַזְּרִיקָה הִיא בִּזָּיוֹן. וּשְׁאָר מִינֵי אוֹכְלִים, אִם נִמְאָסִין עַל יְדֵי הַזְּרִיקָה, אָסוּר לְזָרְקָן. אֲבָל אִם אֵינָן נִמְאָסִין, כְּגוֹן אֱגוֹזִים וְכַדּוֹמֶה, מֻתָּר. לֹא יֵשֵׁב עַל שַׂק שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פֵּרוֹת שֶׁנִּמְאָסִים עַל יְדֵי כָּךְ[5]. אֵין נוֹטְלִין אֶת הַיָּדַיִם בְּיַיִן אוֹ בִּשְׁאָר מַשְׁקֶה, מִשּׁוּם בִּזָּיוֹן. כְּשֶׁרוֹאֶה אֵיזֶה אֹכֶל מֻנָּח עַל הָאָרֶץ, צָרִיךְ לְהַגְבִּיהוֹ. מַאֲכָל שֶׁהוּא רָאוּי לָאָדָם, אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ לַבְּהֵמָה, מִשּׁוּם בִּזּוּי אֳכָלִין[6].

 

אסור לזרוק פת – כמו שלמדנו כבר בסימן מא סעיף ז.

היא בזיון – ללחם, שהוא המזון העיקרי של האדם.

נמאסין על ידי הזריקה – כגון פירות רכים.

פירות שנמאסים – תאנים או ענבים או תותים וכדומה.

נוטלין את הידים – גם לדעת הפוסקים הסוברים שאין צריך דוקא מים לנטילת ידים, והוא הדין שאסור לרחוץ את הידים במשקים.

אוכל – שראוי לאכילה.

צריך להגביהו – או להניח אותו בצד במקום שלא ידרכו עליו.

אין מאכילין אותו לבהמה – ואם אינו יכול לאכלו בעצמו, יותר טוב לזרוק את האוכל לנהר או לטבע, במקום שאין אנשים דורכים.

הערות:

-       הנוהגים לזרוק בבית הכנסת סוכריות על החתן, ייזהרו שלא לזרוק אלא דברים שאינם נמאסים על ידי זריקתם, וגם אם בטעות ידרכו עליהם לא יימאסו. ולכן אסור לזרוק סוכריות ג'לי, או טופי בקיץ.

 

סעיף י

אִם צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה רְפוּאָה בַּפַּת אוֹ בִּשְׁאָר דְּבַר מַאֲכָל, אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְאָס בְּכָךְ, מֻתָּר[7].

 

מותר – וכן מותר לעשות באוכל כל שימוש שאדם צריך לו, אם הוא שימוש מקובל.

 

סעיף יא

יִזָּהֵר מְאֹד בְּפֵרוּרִין שֶׁלֹּא יִזְרְקֵם, שְׁקָּשֶׁה לַעֲנִיוּת[8], אֶלָּא יְקַבְּצֵם וְיִתְּנֵם לְעוֹפוֹת.

 

יזרקם – במקום שבני אדם דורכים עליהם.

קשה לעניות – זריקת הפירורים במקום שאנשים דורכים, מביאה את האדם לידי עניות.

יתנם לעופות – ואם אין עופות יזרקם במקום שלא ידרכו עליהם בני אדם, כגון בתוך הכיור או בתוך הפח.

 

סעיף יב

הַשּׁוֹתֶה מַיִם, לֹא יִשְׁתֶּה בִּפְנֵי רַבִּים, אֶלָּא יַהֲפֹךְ פָּנָיו[9]. וּבִשְׁאָר מַשְׁקִין, אֵין צָרִיךְ לַהֲפוֹךְ פָּנָיו.

 

סעיף יג

אֵין מִסְתַּכְּלִין בִּפְנֵי הָאוֹכֵל וְהַשּׁוֹתֶה, וְלֹא בְּחֶלְקוֹ שֶׁלְּפָנָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְבַיְשׁוֹ.

 

סעיף יד

כָּל מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה שֶׁמְּבִיאִין לִפְנֵי הָאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ וְהָאָדָם תָּאֵב לוֹ, צָרִיךְ לִתֵּן מִמֶּנּוּ מִיָּד דָּבָר מֻעָט לְהַמְשַׁמֵּשׁ[10], לְפִי שֶׁמַּזִיק לָאָדָם שֶׁרוֹאֶה לְפָנָיו מַאֲכָל שֶׁהוּא מִתְאֲוֶה לוֹ, וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִמֶּנּוּ[11].

 

להמשמש – המלצר שמביא לאדם את האוכל.

מזיק לאדם... – התבאר בסימן לג סעיף ד.

 

סעיף טו

לֹא יִתֵּן אָדָם לֶאֱכוֹל אֶלָּא לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁיִּטּוֹל יָדָיו וִיבָרֵךְ[12] (קס"ט).

 

סעיף טז

אִשָּׁה שֶׁאֵין בַּעֲלָהּ עִמָּהּ, אֵין לָהּ לִשְׁתּוֹת יַיִן. וְאִם הִיא בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁלֹּא בְּבֵיתָהּ, אֲפִלּוּ אִם בַּעֲלָהּ עִמָּהּ, אֲסוּרָה לִשְׁתּוֹת. וְהוּא הַדִּין שְׁאָר מַשְׁקִין הַמְשַׁכְּרִים. וְאִם הִיא רְגִילָה לִשְׁתּוֹת יַיִן בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ, מֻתֶּרֶת לִשְׁתּוֹת מְעַט שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ.

 

אין לה לשתות יין – אם רגילה לשתות עם בעלה מעט.

אם היא במקום אחר – מתארחת גם ללינה בבית אחר, באופן שאסורים בתשמיש המיטה, כמבואר בסימן קנ סעיף יד.

לשתות יין – הרבה.

 

סעיף יז

אָסוּר לָאוֹרְחִים לִטּוֹל כְּלוּם מִמַּה שֶׁלִּפְנֵיהֶם לִתֵּן בְּיַד בְּנוֹ אוֹ בִּתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת[13], כִּי שֶׁמָּא אֵין לְבַעַל הַבַּיִת יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהֵבִיא לִפְנֵיהֶם, וְיִתְבַּיֵּשׁ שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם דָּי. אֲבָל אִם יֵשׁ עַל הַשֻּׁלְחָן מוּכָן הַרְבֵּה, מֻתָּר.

 

אסור – בלי רשות של בעל הבית.

ויתבייש – אם יראה בעל הבית שהילד שלו אוכל את הדברים שהיו מיועדים לאורחים.

 

סעיף יח

הַנִּכְנָס לְבַיִת[14], לֹא יֹאמַר: תְּנוּ לִי לֶאֱכוֹל, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ הֵם (ק"ע). אָסוּר לֶאֱכוֹל מִסְּעוּדָּה שֶׁאֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִבְעָלֶיהָ, שֶׁזֶּהוּ אֲבַק גָּזֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּעַל הַבַּיִת מַזְמִינוֹ לֶאֱכֹל עִמּוֹ, וְהוּא עָוֹן גָּדוֹל וּמִן הַדְּבָרִים שֶׁקָּשֶׁה לָשׁוּב עֲלֵיהֶם.

 

שיאמרו לו הם – שיאכל, או שיניחו לפניו אוכל.

שאינה מספקת לבעליה – שאין לבעל הבית מספיק אוכל לעצמו ולאורח, והוא צריך להצטמצם בשביל האורח.

אבק גזל – לא גזל ממש, אבל דומה לגזל וקרוב לאיסור גזל, כי בעל הבית אינו רוצה באמת לתת לו, והוא נותן לו רק בגלל חוסר הנעימות שתיווצר אם לא יתן לו.

קשה לשוב עליהם – שהעושה אותם קשה לו לחזור בתשובה, בגלל שאינו מכיר בגודל החטא, כי נראה לו שכל מה שאכל היה ברשות בעל הבית.

 

סעיף יט

אָסוּר לָצֵאת מִמְּקוֹמוֹ קֹדֶם שֶׁיְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וַאֲפִלּוּ לָלֶכֶת בְּאֶמְצַע הַסְּעוּדָּה לְחֶדֶר אַחֵר[15] לִגְמוֹר שָׁם סְעוּדָּתוֹ אוֹ שֶׁיַּחֲזוֹר אַחַר כָּךְ לְכָאן לִגְמוֹר סְעוּדָּתוֹ. וַאֲפִלּוּ לָלֶכֶת רַק חוּץ לְפִתְחוֹ וְלַחֲזוֹר אַחַר כָּךְ לְכָאן לִגְמוֹר סְעוּדָּתוֹ, יֵשׁ לִזָּהֵר מִזֶּה. עָבַר וְיָצָא, בֵּין שֶׁהוּא גּוֹמֵר סְעוּדָּתוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא שָׁם, בֵּין שֶׁהוּא חוֹזֵר לְכָאן לִגְמֹר סְעוּדָּתוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא[16], דְּכֵיוָן שֶׁקָּבַע סְעוּדָּתוֹ עַל הַפַּת, אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁנָּה מְקוֹמוֹ, מִכָּל מָקוֹם נֶחְשָׁב הַכֹּל לִסְעוּדָּה אַחַת, רַק שֶׁיִּזָּהֵר לֶאֱכוֹל לְכָל הַפָּחוֹת כַּזַּיִת פַּת בְּמָּקוֹם שֶׁיְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אֲבָל בִּשְׁאָר דְּבָרִים (שֶׁאֵינָם פַּת) אֵינוֹ כֵן.

 

אסור לצאת ממקומו – שמא ישכח לברך.

ואפילו – שמא ישנה את דעתו ולא יאכל שם, או שיתעכב ולא יחזור מיד.

דכיון שקבע סעודתו על הפת – ואם אכל דברים שאינם פת, ולא נזהר ויצא ממקומו, אם הם משבעת המינים שמברך אחריהם ברכה מעין שלש, גם כן אינו מברך שוב בורא מיני מזונות או בורא פרי העץ, ואם הם מן הדברים שמברכים אחריהם בורא נפשות רבות, צריך לחזור ולברך במקום שנזכר.

לאכול לכל הפחות כזית פת... – כי אם לא יאכל במקום שהלך לשם, צריך לחזור למקום הראשון ולברך שם, כמו שיתבאר בסימן מד סעיף ט.

בשאר דברים אינו כן – שבהם אפילו אם לא אכל כלום במקום השני יכול לברך במקום השני, אבל גם בהם צריך להיזהר שלא לצאת ממקומו עד שיברך.