אִם טָעָה בִּתְפִלַּת יוֹם טוֹב שֶׁהָיָה לוֹ לַחְתּוֹם מְקַדֵּשׁ יִשְֹרָאֵל וְהַזְּמַנִּים, וְחָתַם מְקַדֵּשׁ הַשַׁבָּת, אִם חָזַר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְאָמַר מְקַדֵּשׁ יִשְֹרָאֵל וְהַזְּמַנִּים, יָצָא. וְאִם לָאו, צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְהַתְחִיל אַתָּה בְחַרְתָּנוּ וְכוּ'.
בתוך כדי דיבור - זמן של "דיבור" הוא הזמן שבו ניתן לומר את המשפט: "שלום עליך רבי". דברים הנאמרים תוך זמן זה [כשנייה אחת] נחשבים כחלק בלתי נפרד מהדיבור הקודם, וניתן לתקן בו טעויות.
הערות:
- אם חל יום טוב בשבת, והיה צריך לחתום 'ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים', וטעה וחתם רק 'מקדש השבת' או רק 'מקדש ישראל והזמנים', ובתוך הברכה הזכיר את שבת ואת החג, יעשה שאלת רב.
מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַׁבָּת בִּדְבָרִים, שֶׁנּאֱמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְשׁוֹ, כְּלוֹמַר זָכְרֵהוּ - זְכִירַת שַׁבָּת בַּקִדּוּשׁ. וְצָרִיךְ לְזָכְרֵהוּ בִּכְנִיסָתוֹ בְּקִדּוּשׁ וְגַם בִּיצִיאָתוֹ בַּהַבְדָּלָה. וְתִקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁתְּהֵא זְכִירָה זוּ עַל כּוֹס יַיִן, בֵּין בִּכְנִיסָתוֹ בֵּין בִּיצִיאָתוֹ (רע"א).
בדברים – בדיבור.
שנאמר – שמות כ ח.
זכירת שבת בקידוש – שהמצווה היא לומר קידוש, שבו מזכירים את השבת.
הבדלה – ברכה שבה הוא מברך את ה' על שהבדיל בין הקודש לחול.
תיקנו חכמים – מן התורה היה אפשר לברך ברכה כזו בלי יין, ואנחנו גם עושים זאת בתפילה, שהרי תפילות השבת כוללות ברכה שעוסקת בקדושת השבת כמו שהתבאר בסימן עו סעיף טז, וגם בתפילת ערבית של מוצאי שבת אומרים 'אתה חוננתנו' שהיא הבדלה, כמבואר בסימן צו סעיף א.
יְכוֹלִין לְקַדֵּשׁ וְלֶאֱכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן אֵינוֹ לַיְלָה[1]. אַךְ הַנּוֹהֲגִין כָּל יְמוֹת הַחֹל לְהִתְפַּלֵּל מַעֲרִיב בִּזְמַנָּהּ וּבְשַׁבָּת מַקְדִּימִין (כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסִימָן שֶׁלִפְנֵי זֶה), אֵלּוּ אֲסוּרִין לֶאֱכוֹל מִשֶּׁהִגִּיעַ חֲצִי שָׁעָה קֹדֶם צֵאת הַכּוֹכָבִים. וְלָכֵן אִם אֵין יוֹתֵר מֵחֲצִי שָׁעָה עַד הַלַּיְלָה, צְרִיכִין לְהַמְתִּין עַד הַלַּיְלָה, וְאָז יִקְרְאוּ תְּחִלָּה שָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע, וְאַחַר כָּךְ יְקַדֵּשׁ. וְאָסוּר לִטְעֹם כְּלוּם וַאֲפִלּוּ מַיִם קֹדֶם קִדּוּשׁ.
מעריב בזמנה – ערבית אחרי צאת הכוכבים, כמו שהומלץ בסימן ע סעיף א.
כמו שכתבתי בסימן שלפני זה – בסעיף א, שגם לאלו מותר להקדים את תפילתם בליל שבת.
אלו אסורין לאכול – כי מי שמתפלל כל השבוע מבעוד יום, הרי הוא מסתמך על הפוסקים שסוברים שאפשר לקיים מצוות קריאת שמע מבעוד יום, וגם אם הוא חושש ליתר בטחון לדעות שצריך לקרוא קריאת שמע דוקא בלילה, וחוזר וקורא בלילה, אי אפשר לאסור לו לאכול לפני כן [גם אז הדבר מומלץ שלא לאכול כמבואר בסימן ע סעיף א]. אבל מי שאינו מסתמך על פוסקים אלו, ומקפיד תמיד להתפלל דוקא בלילה, ורק בערב שבת מקדים כדי להוסיף מן החול על הקודש, אין הדבר נחשב מבחינתו שקרא כבר קריאת שמע, ודינו כדין מי שלא קרא קריאת שמע כלל, שאסור לו לאכול חצי שעה לפני צאת הכוכבים כמבואר בסימן ע סעיף ב.
אין יותר מחצי שעה – ממתי שחזר מבית הכנסת.
ואסור לטעום כלום – זו הלכה נפרדת, גם אם התפלל בלילה וקרא קריאת שמע בזמן, שמשהגיע זמן קידוש, משקיעת החמה ואילך, אסור לטעום שום דבר עד לאחר הקידוש. וכן הדין אם התפלל ערבית מבעוד יום, אפילו אם יש עדיין זמן רב עד הלילה.
מִצְוָה לְקַדֵּשׁ עַל יַיִן יָשָׁן, וּמִצְוָה לִבְרוֹר יַיִן יָפֶה. וְאִם אֶפְשָׁר, יֵשׁ לְהַדֵּר אַחַר יַיִן אָדֹם[2]. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין יַיִן כָּשֵׁר כָּרָאוּי מָצוּי, מְקַדְּשִׁין גַּם עַל יַיִן צִמּוּקִים[3] (עַיֵן לעֵיל סִימָן נ"ג סָעִיף ו). וַיְכֻלּוּ, יֵשׁ לוֹמַר מְעֻמָּד. וּמִסְתַּכֵּל בַּנֵּרוֹת, וְאַחַר כָּךְ יֵשֵׁב[4], וּמִסְתַּכֵּל בַּכּוֹס וּמְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן וַאֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ וְכוּ'. וְאִם אֵין לוֹ יַיִן, מְקַדְּשִׁין עַל הַפַּת וְלֹא עַל שְׁאָר מַשְׁקִין (רע"א רע"ב).
יין ישן – יין, ולא תירוש שהוא יין חדש שעדיין לא תסס.
יפה – טעים.
אם אפשר – שניתן להשיג יין אדום כשר ואיכותי כמו הלבן.
כשר כראוי – שנהגו היהודים לסמוך על דעות מקילות מאד בנוגע לייצור היין, ובעל הקיצור שולחן ערוך הסתייג מכך, כמבואר בסימן מז סעיף טו.
סימן נ"ג סעיף ו – שם מבואר כיצד מייצרים יין מצימוקים, באופן שדינו יהיה כדין יין.
ויכולו – מקדימים לקידוש של ליל שבת את הפסוקים בבראשית (ב א-ג) שמתארים את סיום בריאת העולם ביום השביעי, ושהיום השביעי התקדש מאז, כי בו שבת הקב"ה מכל מלאכתו.
מעומד – מפני שפסוקים אלו הם עדות על בריאת העולם, ועדים בשעה שהם מעידים צריכים לעמוד.
מסתכל בנרות – בזמן שאומר ויכולו.
אשר קדשנו – נוסח הקידוש נמצא בסידורים ובברכונים.
אין לו יין – ולא מיץ ענבים ולא יין צימוקים.
על הפת – נוטל ידיו, מברך על נטילת ידים, לוקח לחם משנה בידו, ואומר ויכולו, המוציא לחם מן הארץ, אשר קדשנו [=ברכת הקידוש], ובוצע.
שאר משקין – אפילו הם "חמר מדינה" [עיין סעיף יב], מפני שיש דעות שאי אפשר לקדש על חמר מדינה, אף במקומות שאת שאר המצוות שצריך לעשות על היין ניתן לעשות על חמר מדינה, כמבואר בסימן מה סעיף א ובסימן צו סעיף ג ובסימן קיט סעיף י.
גַּם הַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בְּקִדּוּשׁ. עַל כֵּן יִשְׁמְעוּ הֵיטֵב אֶת הַקִּדּוּשׁ וְיַעֲנוּ אָמֵן, אֲבָל בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ לֹא יֹאמְרוּ (עַיֵן לְעֵיל סִימָן ו' סָעִיף ט). וְקָטֹן אֲפִלּוּ הוּא בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אִם אֵינוֹ יָדוּעַ שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָאִשָּׁה[5], וְלָכֵן תְּקַדֵּשׁ הָאִשָּׁה בְּעַצְמָהּ[6]. וְאִם אֵינָהּ יוֹדַעַת, תֹּאמַר עִם הַקָּטֹן מִלָּה בְּמִלָּה. וְגַם אִם שׁוֹמַעַת אֶת הַקִּדּוּשׁ מִן הַבַּעַל אוֹ מֵאִישׁ אַחֵר, יוֹתֵר נָכוֹן הוּא שֶׁתֹּאמַר עִם הַמְּקַדֵּשׁ מִלָּה בְּמִלָּה (עַיֵן דָּגוּל מֵרְבָבָה. וְעַיֵּן בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ הַתַּנְיָא). (אִם יֵשׁ כַּמָה בַּעֲלֵי בָתִּים בְּבַיִת אֶחָד, אֵיךְ יִתְנַהֲגוּ בַּקִּדּוּשׁ, עַיֵן לְקַמָּן סִימָן קל"ה סָעִיף ו') (רע"א).
גם הנשים – אף שבדרך כלל מצוות הקשורות לזמן נשים פטורות מהם, כמבואר בסימן קכט סעיף יט.
אם אינו ידוע שהביא שתי שערות – כי אין קטן הופך לגדול מבחינה הלכתית עד שיהיה בן י"ג שנה, וגם יצמחו לו לכל הפחות שתי שערות במקום הערוה. ואמנם אנחנו מסתמכים על המציאות הרגילה, שאם הילד בגיל זה כנראה צמחו לו שערות, אך לא ניתן לסמוך על זה אלא בדינים שהם מדרבנן. ולכן, במצוות שחיובם מן התורה, כתקיעת שופר, קריאת פרשת זכור, או אמירת קידוש, כאשר ההלכה היא שמי שאינו מחוייב מן התורה אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם, צריך להקפיד שהמוציא את האחרים יהיה גדול בוודאות. וכן הדין בעניינים הלכתיים נוספים כעדות לקידושין או גט, או לעניין חליצה, וכן לעניין התרת נדרים, וכבר ביארנו זאת בסימן טו סעיף ב.
אינה יודעת – שאינה יודעת לקרוא.
דגול מרבבה – מתלבט האם גבר שהתפלל ערבית וכבר הזכיר בתפילה את קדושת השבת יכול להוציא אשה ידי חובתה שעדיין לא קידשה את השבת בכלל.
שולחן ערוך התניא – שכתב שאם אינה מבינה לשון הקודש אינה יוצאת ידי חובתה בשמיעה.
איך יתנהגו בקידוש – אם יקדשו ביחד, או בזה אחר זה, ואם יענו אמן כל אחד על ברכת חברו.
סימן קל"ה – הלכות סוכה, שדבר זה אינו מצוי כל כך במהלך השנה, אבל הוא מצוי בחג הסוכות, כאשר אין לכל אחד סוכה בפני עצמו, ורבים עושים קידוש בסוכה אחת.
הערות:
- למעשה בנשים שמבינות לשון הקודש אין צורך להחמיר שתאמר עם המקדש מילה במילה.
יַיִן שֶׁנִּתְחַמֵּץ, אֵין מְקַדְּשִׁין עָלָיו. וְכֵן יַיִן שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ רָע[7], אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְחַמֵּץ, אֶלָּא רֵיחוֹ וְטַעֲמוֹ יַיִן, שֶׁמְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן, רַק שֶׁמַּסְרִיחַ קְצָת מֵחֲמַת שֶׁהָיָה בִּכְלִי מָאוּס, וְכֵן אִם הוּא מֵרִיחַ אַחַר הֶחָבִית (תוספת שבת בשם ש"א) אֵין מְקַדְּשִׁין עָלָיו. וְכֵן יַיִן שֶׁעָמַד מְגֻלֶּה אֵיזֶה שָׁעוֹת[8] (אַף עַל גַב דְּהָאִידְנָא לָא קָפְּדֵינָן אַגִלּוּי), אֵין מְקַדְּשִׁין עָלָיו מִשּׁוּם הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָּנֶיךָ. יַיִן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קְמָחִין, יֵשׁ לְסַנְּנוֹ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְסַנְּנוֹ, מְקַדְּשִׁין עָלָיו כָּךְ[9]. אֲבָל אִם יֵשׁ עָלָיו קְרוּם לָבָן, אֵין מְקַדְּשִׁין עָלָיו דְּמִסְּתָמָא פָּג טַעֲמוֹ.
שנתחמץ – שהחמיץ, הפך לחומץ.
ריחו וטעמו יין – בתהליך התחמצות היין, לפעמים משתנה טעם היין לחומץ, אבל ריחו עדיין יין, ולפעמים ריחו חמוץ, אבל טעמו עדיין יין. אם טעמו חומץ אין מברכים עליו בורא פרי הגפן, ואם טעמו יין אף שריחו חומץ מברכים עליו בורא פרי הגפן ומקדשים עליו אם אין יין אחר, אבל לכתחילה צריך לקדש על יין טוב שגם טעמו וגם ריחו יין.
מריח אחר החבית – הכוונה שאחר שנתנו אותו בחבית, הפך ריחו רע, כי החבית לא היתה נקייה.
איזה שעות – זמן שטעם היין נפגם, וכבר אין מגישים אותו לאורחים.
אף על גב דהאידנא לא קפדינן אגילוי – על אף שבזמננו לא מקפידים על 'גילוי', כמו שביארנו בסימן לג סעיף ה.
הקריבהו נא לפחתך – פסוק הוא במלאכי (א ח), שהנביא מוכיח את עם ישראל על כך שדברים שהם מבינים שלא שייך להביא אותם כשי לפחה [=מושל], אין רואים דבר רע בכך להקריבו כקרבן לה'. ופירוש הפסוק: 'תנסו להביא את הדברים הללו למושל, ונראה איך הוא יקבל את זה!'.
קמחים – נקודות לבנות.
קרום לבן – עובש.
מְקַדְּשִׁין עַל יַיִן מְבֻשָּׁל[10] וְעַל יַיִן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דְּבָשׁ. אַךְ יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין עֲלֵיהֶם, כֵּיוָן דְּאֵינָן רְאוּיִין לַמִּזְבֵּחַ. עַל כֵּן אִם אֶפְשָׁר, יֵשׁ לְהַדֵּר אַחַר יַיִן אַחֵר (רע"ב).
דבש – או כל ממתיק אחר.
ראויין למזבח – שהיו מנסכים יין על המזבח כמבואר בספר במדבר בכמה מקומות (טו א-י באריכות).
אם אפשר – שיש יין באיכות דומה שאינו מבושל ולא ממותק.
הערות:
- לפעמים ישנם שיקולים כשרותיים להשתמש ביין מבושל דוקא, כיון שהוא אינו יכול להפוך ליין נסך על ידי מגע של גוי כמבואר בסימן מז סעיף ג. במקרים כאלו כמובן יש להעדיף את המבושל.
הַכּוֹס צָרִיךְ לִהְיוֹת שָׁלֵם וְנָקִי[11]. וְכָל הַדִּינִים שֶׁהֵן בַּכּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן (לְעֵיל סִימָן מ"ה סָעִיף ג' וְסָעִיף ד') יֵשׁ גַּם בַּכּוֹס שֶׁל קִדּוּשׁ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, וְכֵן בַּכּוֹס שֶׁל הַבְדָּלָה. וְטוֹב לְקַדֵּשׁ בַּלַּיְלָה עַל כּוֹס גָּדוֹל שֶׁיְשַׁיֵּר מִמֶּנּוּ לְקִדּוּשׁ הַיּוֹם וּלְהַבְדָּלָה[12].
שלם – לא סדוק.
נקי – מפירורי לחם וכדומה.
שישייר ממנו – ויתקן את פגימתו כמו שמבואר בסימן מה סעיף ג. והמנהג בזמננו אינו כן, אלא מקדשים ושותים את כל הכוס, ובבוקר ממלאים כוס חדשה ומקדשים עליה, וכן עושים בהבדלה.
הַחַלּוֹת תִּהְיֶינָה מְכֻסּוֹת בִּשְׁעַת קִדּוּשׁ. וַאֲפִלּוּ הוּא מְקַדֵּשׁ עֲלֵיהֶן, תִּהְיֶינָה מְכֻסּוֹת בִּשְׁעַת קִּדּוּשׁ זֵכֶר לַמָּן שֶׁהָיָה מְכֻסֶּה בְּטַל מִלְּמַטָּה וּמִלְמַעְלָה[13].
מכוסות – גם מלמטה, שלא יהיו מונחות ישירות על השולחן.
מקדש עליהן – כמו שביארנו בסעיף ג.
זכר למן... – כשהיו ישראל במדבר, הוריד להם הקב"ה מן לאכול, ומן זה היה יורד על שכבת טל, שנאמר (במדבר יא ט) וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, ומעליו היתה שכבת טל נוספת, שנאמר (שמות טז יג-יד) ובבוקר היתה שכבת הטל סביב למחנה ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק וכו'. קדושת השבת וברכתה באה לידי ביטוי בירידת המן, שמידי יום שישי ירד מן בכמות כפולה, ובשבת לא ירד בכלל, ולכן בוצעים בסעודות שבת על שתי ככרות, המכוסים מלמעלה ומלמטה.
[1] יכול אדם לקדש מבעוד יום אחר פלג המנחה ולאכול מיד, וטוב שימשיך סעודתו עד הלילה. (חזון עובדיה שבת ב, יא).
[2] ואם יש לו יין לבן, ורוצה לשים עליו יין אדום כדי שיהא ראוי יותר לקידוש, רשאי. לפי שאין צביעה באוכלין ומשקין. (חזון עובדיה שבת ב, פד).והמנוחת אהבה(ג יז)אוסר, כוון שהצביעה היא בשביל לתקן היין לקידוש ולא לשתות.
[3] ובלבד שיהיו צימוקים שיש בהם לחלוחית, שאם היה דורך עליהן היה יוצא מהן דבש. ורק אחר שמשך המים מהצימוקים יכול לברך עליו. (חזון עובדיה שבת ב, פז קט).
[4] ומנהג הספרדים לומר בליל שבת את כל הקידוש בעמידה. (חזון עובדיה שבת ב, טו).
[5] נער שהגיע למצוות, גם אם אין ידוע אם הביא ב' שערות, יכול להוציא ידי חובת קידוש, מפני שיש 'חזקה' שהביא שתי שערות. (חזון עובדיה שבת ב, מז).
קטן שלא הגיע למצוות, אף אם לא התפלל אינו מוציא אחרים ידי חובה. ואפילו אם התפללו כבר (שחיובם מדרבנן), אינו מוציא אותם ידי חובה. (חזון עובדיה שבת ב, לח).
[6] מן התורה נשים חייבות בקידוש, ולכן יכולות להוציא ידי חובה את האנשים. ואשה יכולה להוציא את חברתה, אף שכבר יצאה ידי חובה. והאיש אפילו אם כבר התפלל, מוציא את הנשים ידי חובה מדין ערבות. (חזון עובדיה שבת ב, כד).
[7] ואם ביטל את ריחו הרע על ידי שעירב בו איזה דבר, מותר לקדש עליו. (חזון עובדיה שבת ב, עח).
[8] לכתחילה אין לקדש על יין שהיה מגולה לילה שלם, ובדיעבד אם קידש על יין זה יצא ידי חובה. ואם הכניס את הכוס יין מגולה למקרר או לארון, לא נקרא מגולה וכשר לקידוש אף לכתחילה. (חזון עובדיה שבת ב, עח).
[9] וכן מקדשין על יין שבשולי החבית שיש בו שמרים. ומכל מקום מצוה לקדש על יין טוב. (חזון עובדיה שבת ב, פב).
[10] ולכן מקדשין על יינות מפוסטרים שבימינו, ומברכין עליהן 'הגפן'. (חזון עובדיה שבת ב, קטו).
[11] וטעון שטיפה מבחוץ והדחה מבפנים. ויזהר שלא יהיה היין פגום (שלא שתה אחר ממנו). (חזון עובדיה שבת ב, נג).
[12] והכף החיים (רעא, נה) פסק כפמ"ג שאין נוהגים כך.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך